השמירה על הדמוקרטיה עוברת לידיים של גלעד ארדן

הקרבה הלשונית והרעיונית בין "משטרה" ל"משטר" אינה מקרית. יציבותו של המשטר, כל משטר, תלויה בכוחה של המשטרה לאכוף חוק וסדר. בהיעדרם, המשטר מאוים על ידי השתלטות עוינת של כאוס, בואכה דיקטטורה.

לא מדובר בחידוד לשוני. הבחירות הנוכחיות מציבות בפני המשטרה מבחנים שטרם הוצבו לפתחה בימי בחירות. כלל לא בטוח שהיא ערוכה להתמודד עם האתגרים החדשים האלה. למען האמת, כלל לא בטוח שהיא נחושה לעשות זאת.

השר לביטחון פנים גלעד ארדן צילום: מוטי קמחי

בבחירות הקודמות, לפני חצי שנה, היו אלה אתגרי הסייבר, ה"בוטים", הרשתות החברתיות, התעמולה האנונימית, משאלי הסקרים השקריים. נדמה שוועדת הבחירות המרכזית בראשות השופט חנן מלצר השכילה להתמודד עמם.

בבחירות מחר הסיפור המרכזי הוא לכאורה הסערה שהצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו לעורר סביב חוק המצלמות. אבל הסערה הזו, שהולידה אינספור עימותים פוליטיים, מאות אייטמים בתקשורת, הליכי חקיקת־סרק בהולים ומאבקים משפטיים, שימשה למעשה ככיסוי לשיבוש עמוק הרבה יותר: נתניהו זרע את הזרע לערעור הלגיטימיות של ועדת הבחירות, וכפועל יוצא של הליך הבחירות והתוצאות שיוליד.

שופט בית המשפט העליון חנן מלצר, יו"ר ועדת הבחירות צילום: עמית שאבי

מצלמות כבלון ניסוי

יריית הפתיחה היתה בבחירות אפריל, כשחברי ועדות קלפי מטעם הליכוד צילמו בקלפיות ביישובים ערביים. התוצאה המיידית של הרתעת בוחרים הושגה, אבל בטווח הארוך המצלמות ההן שימשו כבלון ניסוי לנחישות של ועדת הבחירות. היא נאלצה להתמודד להפתעתה עם נציגים מטעם מפלגת השלטון שאתגרו את האנונימיות, השוויוניות והביטחון בהליך הדמוקרטי. התגובה הרפה שלה ביום הבחירות הבהירה שהקרקע בשלה.

בנימין נתניהו צילום: אוליבייה פיטוסי - הארץ

חוק המצלמות הבוסרי שימש לעידוד הכאוס והמבוכה. הוא שימש ראיה נוספת לשבירת הכלים במשחק הדמוקרטי מעצם התקדים של הניסיון לחוקקו תחת ממשלת מעבר; הוא סיפק מוקד עימות מול יו"ר ועדת הבחירות מלצר שהתנגד לו (נתניהו: "רק מי שרוצה לגנוב בחירות, מתנגד להצבת מצלמות"); הוא סיפק נימוק למתקפה נוספת על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שהתנגד בגלל הקושי החוקתי (נתניהו: "אנחנו ממשיכים בחקיקה, שהיא טובה לטוהר הבחירות"); ומחר החוק שלא עבר עלול להכשיר את הקרקע לעימותים אלימים בקלפיות בין בוחרים לבין צלמים מטעם מפלגתם, שרוצים למנוע "גניבת בחירות" וטרודים ב"טוהר הבחירות".

השופט מלצר קנה עליו את חמתם של נתניהו ותומכיו כשהניע את היועמ"ש ובהמשך את המערכת הפוליטית לבלום את החוק שבו מפלגות יפקחו על הטוהר. מלצר קבע שזה מתפקידה של המדינה, באמצעות ועדת הבחירות. הוא זיהה את המהות האמיתית של חוק המצלמות, כמו גם את העדר השוויון (לליכוד יש יותר כסף ופעילים לחמש צלמים מפלגתיים מאשר המחנה הדמוקרטי), ובעיקר את הכאוס הצפוי מהתגודדות של עשרות צלמים מטעם בקלפי מסוימת.

העובדה שהחוק נפל לא הפילה לגמרי את רוחו של נתניהו. ראשית, הוא התנפל על מלצר וגם על המשטרה שלא השכילה לחקור. "היא התקשרה רק לשניים מתוך 82 מזכירי קלפיות שהתלוננו", התלונן נתניהו בראיונות סוף השבוע, "למה העיתונאי קלמן ליבסקינד יכול להתקשר לכולם והם לא?".

אחר כך דרש נתניהו — ונדחה — לקיים ישיבת חירום עם יו"ר ועדת הבחירות בשל חשדות הזיוף. עצם הדרישה לקיים ישיבה כזאת יומיים לפני הבחירות, בוודאי כשהיא מגיעה מראש ממשלה מכהן, סודקת עוד יותר את האמון בהוגנות ההליך. נתניהו מבין זאת. והוא גם מבין שדחיית בקשתו תוכל לשמש אותו במקרה שיבקש לערער על תקפות התוצאות. אני התרעתי, יוכל לומר, ואפילו לא הסכימו לשמוע אותי.

הססנות משטרתית כראייה

האיומים על ההליך בשני הסיבובים מספרים על גודש חסר תקדים בדברי ימי הבחירות בישראל. איומים וירטואליים ופיזיים, חיצוניים ופנימיים, שמולם ניצבים אזרחי ישראל שינהרו מחר לקלפיות. איומים שעל טיפולם מופקדים ועדת הבחירות, מערכת הביטחון (בהקשר הרחב של איומי הסייבר), ובעיקר משטרת ישראל, שתצא מחר לשטח למנוע מהומות ולחקור זיופים, במידה ששני איומים אלה יתממשו.

למשטרה תפקיד כפול - לשמור על הסדר ביום הבחירות ולחקור תלונות לזיופים בקלפיות. למשימה השנייה היא נרתמה לאחר הבחירות הקודמות, אך לא בהתלהבות יתרה. מלצר העביר לה חמש קלפיות שהחשדות לגביהן הגיעו ישירות אליו, ועוד כשמונים תלונות של פעילי ליכוד שצירפו צילומים, מתוכן התעורר חשד לגבי שבע קלפיות בלבד. מהטעם הזה כנראה לא התקשרו לשמונים יושבי ראש הקלפיות שנתניהו רתח בראיונות סוף השבוע למה לא התקשרו אליהם.

ניצב מוטי כהן, מ"מ המפכ"ל צילום: משטרת ישראל

מצד שני, הטיפול בקלפיות שעוררו חשש רציני יותר היה עצל, ונדרש דרבונו של השופט מלצר להתניע ולהאיץ את גלגלי החקירה. נתניהו רשאי להוסיף לתסכוליו את נמרצות המשטרה אל מול שאול אלוביץ' ועדי המדינה לעומת הנרפות בחקירות גזלת השלטון מידו. מבחינתו מדובר בשילוב יעדים שמשלים זה את זה ־ בניכוי כמובן העובדה, המצערת לשיטתו, שהחשד הוא שההטיות בקלפיות הן בעיקר לטובת הליכוד או ש"ס.

פרובוקציות למתקפה

האמביציה המטורפת של נתניהו לנצח בבחירות מחר מניעה את הטרפת הצפויה. גודש האיומים על טוהר הבחירות מתכתב כאן עם טוהר אחר — טוהר המידות. נתניהו חייב לנצח, לא כדי להציל את המדינה מהסכנה של השמאל, אלא כדי להציל את עצמו מסכנת כתבי האישום.

אם ייכשל בשימועים הצפויים בתחילת אוקטובר, עליו להגיע להתמודדות עם כתבי האישום כשהוא עדיין ראש ממשלה. אז אולי יוכל לחמוק מהעמדה לדין באמצעות חסינות ופסקת התגברות, שיוגשו לו על מגש של כסף ביד "שותפיו הטבעיים", החרדים והכהניסטים. זו הקואליציה היחידה שיכולה למלט אותו ממשפט.

לכן נתניהו חייב לנצח את הבחירות האלה. והוא חייב ניצחון ברור, שבו יקבל מהעם גם אמון בחפותו וגם לגיטימציה לקעקע את מערכת המשפט, אם זו תתעקש להמשיך ו"לרדוף" אותו. בלי 61 חברי כנסת הוא בסכנה ברורה ומיידית של אובדן השלטון, או של קואליציה שתכלול גורמי שמאל. ושמאל במערכת הבחירות הנוכחית זה מערכת המשפט המשוקצת, שכרתה ברית עם התקשורת כדי להפילו.

מעולם לא חזינו בראש ממשלה, או מועמד כלשהוא בבחירות, אחוז פניקה בעוצמות כאלה, נתון בחרדת הפסד כה לוהטת. הזיופים בבחירות הקודמות, אלה שלא נחקרו, מנעו ממנו, לטענתו, את השלטון. והוא לא ייתן לזה לקרות מחר. לכן הנחת העבודה חייבת להיות שנאמניו בשטח יעשו הכול, כולל פרובוקציות אלימות, כדי "להפיל" קלפיות במגזר הערבי. "לשרוף את המועדון", באופן שיאפשר לערער על התוצאות במקרה של הפסד. הליכוד ישגר צלמים מפלגתיים שיצלמו ליד הקלפיות של הערבים, במקומות שניתן להתווכח אם האיסור חל עליהם או לא. לפי הטכניקה המוכרת - קודם בלאגן, אחר כך כבר נמצא דרך לצאת ממנו (ולהאשים את הערבים).

שר חלש כסיבה לדאגה

זהו מבחנם הגדול של השר לביטחון פנים גלעד ארדן ומפכ"ל המשטרה הזמני מוטי כהן. שניהם מחזיקים בתפקידי מפתח של שמירה על שלטון החוק. בו בזמן שניהם גם מודעים לציפיות של הבוס הגדול. ואת שניהם הבחירות תופסות בנקודת חולשה.

ארדן כבר הוכיח לאורך הקדנציה החולפת שהוא אינו מתכוון להיות מי שיתייצב בחזית מול ראש הממשלה. הוא הכפיף עצמו לכל גחמה של נתניהו, ואפילו כשזה תקף את המשטרה שארדן מופקד עליה, השר לביטחון פנים לא מיהר להגן עליה בגופו. כעת ארדן, כמו יתר חבריו למפלגה, חפץ בניצחון הפוליטי. הוא גם נושא עיניים לתיק אחר בממשלה הבאה, אחרי שהתיק הנוכחי התברר לא פעם ככאב ראש גדול, מקור להתנגחויות מצד התקשורת ועימותים מול נתניהו. ההתלבטויות שלו אם לקבל עליו את תפקיד השגריר באו"ם יכולות לשמש אינדיקציה לרמת המוטיבציה של השר בעת הזאת. תחתיו מכהן מפכ"ל זמני כבר חודשים ארוכים, משום שהשר לא הצליח למנות מפכ"ל קבוע במועד. ולזמני, כמו לכל מלא מקום, לא אצה הדרך לטפל

בבעיות גדולות. שהמפכ"ל הקבוע יתכבד ויתמודד איתן. הוא צריך לסיים את חודשי ההחלפה בשלום, ואז או שיזכה במינוי של קבע, או שיפרוש בלי שידבק בו רבב של ביקורת.

האם בתנאים האלה תפעל המשטרה בכל כוחה לאכיפת הסדר בקלפיות, גם במחיר עימות כואב עם פעילי וצלמי הליכוד? כששורות אלה נכתבות, מדובר עדיין בשאלה תיאורטית. אבל זאת שאלה שכל הציבור צריך לשאול את עצמו לקראת מחר - ולדרוש תשובה חד משמעית. הרמזים לקראת מה שעלול להתרחש כבר נרמזו, ולא בלחש.

הצירוף חסר התקדים שבין עוצמת האיומים על טוהר הבחירות לבין עוצמת החרדה של נתניהו להפסיד בהן עלול לערער באופן בלתי הפיך את האמון בהליך הדמוקרטי. תפקידם של האזרחים להגן על זכות ההצבעה שלהם. ומבחנה הגדול של המשטרה יהיה לשמור על המשטר, על הדמוקרטיה, על המדינה.