ההוצאה הציבורית בישראל על חינוך בגיל הרך - 450 דולר לילד בשנה, 5% מב-OECD

ההוצאה הציבורית הלאומית בישראל לילד בגיל הרך - 450 דולר לשנה - היא האחרונה ב-OECD ועומדת על כ-5% מממוצע המדינות המפותחות. כך עולה משנתון "מבט לחינוך 2019" של ה-OECD שהוא כנראה הספר החשוב והנחשב בעולם של נתוני חינוך.

ההוצאה הלאומית לתלמיד בישראל גדלה מראשית העשור ועד 2016 (כלומר בתקופת השרים סער, פירון ושנה אחת של בנט) ב-25%, לעומת ממוצע הגידול של ה-OECD שעומד על 5%. אלא שגם אחרי העלייה ההוצאה הלאומית, לתלמיד במדינות המפותחות גדולה ב-18% מאשר בישראל.

לכאורה נתוני ההוצאה הלאומית לחינוך של ישראל חיובי. היא עומדת על 5.4% מהתמ"ג (2016) וזה ממקם אותה במקום השישי ב-OECD. ההוצאה הלאומית לחינוך, לא כולל מוסדות אקדמיים, עומדת על 4.5% לעומת ממוצע מדינות מפותחות של 3.5% בלבד. ישראל היא השלישית ב-OECD בתחום זה אחרי ניו זילנד ונורבגיה.

גן ילדים בת"א (ארכיון) צילום: מנשה שילון

יתרה מכך, ההוצאה הלאומית לחינוך של ישראל גדלה מראשית העשור ב-8% וזו העלייה הגבוהה ביותר ב-OECD. ההוצאה על חינוך (לא כולל אקדמיה) בישראל גדלה מראשית העשור ב-42% לעומת 5% ב-OECD.

מספר התלמידים הישראלים גדל ב-14%

אלא שהנתונים האלה נובעים במידה רבה ממספר התלמידים העצום של ישראל. מספר התלמידים בישראל גדל מאז ראשית העשור ב-14%, בעוד בשאר הארגון הוא שמר על יציבות. המשמעות של יציבות היא שבחלק גדול מהמדינות היתה ירידה במספר התלמידים. ההוצאה הלאומית לתלמיד הממוצעת במדינות המפותחות עומדת על 10,500 דולר לעומת 8,900 דולר בישראל, פער כאמור של 18% לרעת ישראל.

בעניין הפרטת החינוך - ההוצאה הפרטית על חינוך הישראל עומדת על 19% מההוצאה הלאומית לחינוך, יותר מממוצע המדינות המפותחות שעומד על 17%. עם זאת, בארה"ב היא עומדת על 32% ובבריטניה על 30%. 

בית ספר בקצרין צילום: אפי שריר

עורכי השנתון מציינים שחינוך לגיל הרך חיוני להתפתחות תודעת הילד ומסייעת לו להתגבר על אי שוויון בחינוך בשלבים מאוחרים יותר במערכת החינוך. לדבריהם, תמיכה כספית ציבורית יציבה הכרחית לגידול ולאיכות השירותים לגיל הרך ולהכשרת כוח אדם מיומן שיוכל לתרום להתפתחות התלמידים. זה ממש לא המצב בישראל.

רוב ההוצאה לגיל הרך היא פרטית

ההוצאה הלאומית לילד בגיל הרך עומדת על 3,000 דולר והיא הנמוכה מכל 15 המדינות ב-OECD שיש עליהן נתונים. ההוצאה הלאומית בנורבגיה הממוקמת ראשונה עומדת על כ-25 אלף דולר ופינלנד השנייה עם 21 אלף דולר. ממוצעי ה-OECD והאיחוד האירופי עומדים על 12 אלף דולר, פי 4 מישראל. ההוצאה הלאומית בבריטניה, השנייה מהסוף עומדת על 5,600 דולר לשנה, כמעט פי שניים מישראל.

כיתה בבית ספר הפינלנד צילום: אי אף פי

אלא שמתברר שהנתונים גרועים בהרבה. 84% מההוצאה הלאומית לגיל הרך בישראל היא פרטית, כלומר של ההורים. המדינה מממנת רק 16% כלומר 450 דולר לשנה, בריטניה מממנת 2,150 דולר בשנה כלומר פי 6 מישראל. נורבגיה במקום הראשון מממנת קרוב ל-22 אלף דולר לילד, פי 60 מישראל. ממוצע המדינות המפותחת עומד על מימון ממשלתי בהיקף של 8,300 דולר לילד בגיל הרך, פי 18 מאשר בישראל.

ישראל דווקא מתבלטת לטובה בהיקף שירותי מעונות היום בישראל (שכאמור בעיקר ההורים מממנים). 47% מהילדים מתחת לגיל 2 נמצאים מעונות

יום או צהרונים לעומת ממוצע של 24% במדינות ה-OECD. עוד מתברר כי 31% מהילדים הישראלים מתחת לגיל שנה נמצאים במעונות לעומת 9% (כלומר פחות משליש), במדינות המפותחות.

מספר ימי הלימודים בישראל בבתי הספר ממשיך להיות הגבוה ביותר בין המדינות המפותחות – 219 ימים בשנת לימודים ביסודי. השנייה אחרינו היא יפן עם 201 יום. ממוצע המדינות המפותחות עומד על 185 יום, יותר מחודש פחות מישראל. הסיבה לתחושה של ההורים שיש כל כך הרבה חופשות בישראל היא חוסר התאמה בין חופשות ההורים לאלה של הילדים.

ישראל נמצא במקום השלישי בין המדינות המפותחות במספר התלמידים לכיתה. גודל כיתה הממוצע בבית ספר יסודי ב-OECD עומד על 21 תלמידים ובישראל הוא עומד על 27. ממוצע גבוה יותר של 28 תלמידים בכיתה יש רק בבריטניה ובצ'ילה.