האם הפריית מבחנה היא הפתרון האופטימלי?

כ-30 אלף ילדים בספרד, וכ-10,000 ילדים נולדים בישראל כל שנה כתוצאה מהפריית מבחנה, רבים מהם להורים שחצו את גיל 40. מחקר שבדק את הרגולציה בשתי "מעצמות טיפולי הפוריות" - ישראל וספרד - מעלה ליקויים חמורים במדיניות הציבורית ותהיות לגבי האופן שבו אנו כחברה מתמכרים לאשלייה הטכנולוגית.

תעשיית טיפולי הפוריות בישראל ובספרד נמצאת בצמיחה. עשור של משבר והיעדר יציבות כלכלית גרמו לכך שהספרדים הם ההורים המבוגרים ביותר בעולם, דחיית גיל ההורות גוררת בעיות פוריות וכיום כ-10% מהלידות בספרד מסתייעות בהפריית מבחנה. ישראל כידוע, גם היא מעצמת טיפולי פוריות - 5% מהילדים נולדים כתוצאה מהפריית מבחנה. אך בעקבות המימון הממשלתי הנרחב, המספר היחסי של מחזורי הטיפול לאוכלוסייה הוא הגבוה בעולם ובהפרש ניכר.

במחקר בו השתתפו מומחים מספרד וישראל, נבחן משקלם של ארבעה אינטרסים על הרגולציה של "שוק טיפולי הפוריות". האינטרס הבריאותי והשמירה על בריאות הפציינטים, האינטרס הפיננסי וההשלכות על הקופה הציבורית, האינטרס האתי, והאינטרס הפוליטי-חברתי.

אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק

בישראל תפיסות פוליטיות-חברתיות מייחסות חשיבות גבוהה לשיעורי הפריון, גוברות על המגבלות הכלכליות של המערכת. בספרד כמו בישראל, לאינטרסים הכלכליים של הרופאים והמרפאות יש מקום מרכזי בקביעת הרגולציה, ולחלופין ההיבטים הבריאותיים והאתיים נדחקים לשוליים.

בעיות פוריות הקשורות לגיל  

בשתי המדינות, בעיות פוריות הקשורות לגיל משחקות תפקיד מרכזי. הספרדיות יולדות ילד ראשון בממוצע בגיל 32, עם שיעורי הפריון של 1.3 ילדים לאישה - שהם הנמוכים ביותר בעולם. נשים רבות נתקלות בבעיות פוריות כאשר הן מנסות להיכנס להריון רק לאחר גיל 40, והטיפולים אינם ממומנים. כמעט 60% מנשים אלו פונות לתרומות ביצית מצעירות בשנות ה-20 לחייהן, למרות העלויות הגבוהות. לאחר גיל 40, אחוזי ההצלחה של טיפולים עם הביציות של המטופלת עצמה, יורדים לפחות מ-10%, לעומת זאת, טיפולים עם תרומת ביצית מגיעים לכ-40% הצלחה. מחזור טיפולים אחד של תרומת ביצית יכול להיות זול יותר מחזרה על מספר רב של טיפולים עם הביציות של המטופלת.

בישראל נולדים בממוצע 3.1 ילדים לאשה, שיעור פריון שאין לו אח ורע בעולם המפותח. אך גם בארץ גיל האם הממוצע עלה בכמעט שנה בעשור האחרון לכ-28 (ממוצע ה-OECD), נשים רבות שואפות להרות בגילאים מתקדמים ונזקקות לטיפולים. המערכת הציבורית מממנת טיפולים ביד רחבה עד גיל 44 ועד ילד שני (ילד שלישי בביטוחים משלימים) כמעט ללא הגבלה. כתוצאה מכך, נשים מעל גיל 40 שסיכויי ההצלחה שלהן הולכים ופוחתים, עוברות טיפולים רבים, במימון הקופה הציבורית, ונמנעות מהפתרון היעיל יותר של תרומת ביצית.

מעבר למשקל הכלכלי על כיסן של המטופלות ועל הקופה הציבורית, יש לטיפולים השלכות נוספות. מחקרים מדגישים את הסיכונים הבריאותיים והמנטליים.

האם תרומת ביציות היא הפתרון האופטימלי? לאו דווקא. המציאות הספרדית הולידה מעמד חדש של כמה אלפי תורמות ביציות בשנה, אשר מרוויחות כ-1,000 יורו על תרומה. נשים רבות למעשה עובדות בתחום ומסכנות את בריאותן. אמנם בישראל רוב תרומות הביציות מגיעות מחו"ל, אך בשתי המדינות היעדר רישום מסודר של תורמים יכול בעתיד לבוא בעוכריהם של הילדים כיוון שלא תתאפשר להם גישה להיסטוריה רפואית, למידע הגנטי ולזהות של הוריהם הביולוגיים (כ-10,000 ילדים ספרדים וכמה אלפי ישראלים הנולדים כל שנה מתרומת ביצית או זרע).

עם השיפור בטכנולוגיות נוצרו  אפשרויות נוספות, כגון שימור פוריות, אבחונים גנטיים והנדסה גנטית של עוברים. זה הזמן המתאים לשקול הקמת גוף חוץ-ממשלתי שינהל את הרגולציה בתחום באופן מקצועי, בדגש על האינטרסים הבריאותיים והאתיים של החברה כפי שנהוג במספר מדינות (אנגליה, יפן).

הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת אוטונומה במדריד