"מנהלי בתי הספר בישראל הם פקידים עם ידיים קשורות"
ללא יכולת השפעה על מערכת השעות, נטולי סמכות תקציבית, וללא יכולת לנתב את שעות ההוראה של המורים - כך מצופים המנהלים בישראל לחנך את דור העתיד. כשהם מומשלים לרקדן עם משקולת על הרגל, מה הפלא שבישראל חסרים מאות מנהלים
מרבית ההחלטות החינוכיות בישראל מתקבלות מחוץ לבית הספר. ליתר דיוק: 81% מהן. 69% מההחלטות מתקבלות על ידי הממשלה ועוד 12% מתקבלות על ידי המחוזות והרשויות המקומיות. למנהלים ולמורים בבתי הספר התיכוניים נשארים רק 19% - כלומר אחת מכל חמש החלטות.
- האטה בגידול בהוצאה הלאומית לחינוך לנפש: עלתה ב-2% בלבד
- מי יממן עוד חצי מיליארד שקל לחינוך המיוחד
- החינוך המיוחד הכפיל את עצמו וישראל לא ערוכה
מצב עניינים כזה אינו מקובל ברחבי העולם. ממוצע ה־OECD לשיעור ההחלטות המתקבלות בבתי הספר הוא 34% - קרוב לכפול מאשר בישראל. ממוצע האיחוד האירופי הוא 38%, בדיוק כפול. ממוצע ה־OECD והאיחוד האירופי להחלטות המתקבלות על ידי הממשלה המרכזית הוא 24%, שליש מאשר בישראל.
ישראל ממוקמת במקום הרביעי מתוך 35 מדינות בכמות ההחלטות שמתקבלות על ידי הממשלה. לפניה לוקסמבורג, פורטוגל וטורקיה. היא ממוקמת במקום ה־20 בכמות ההחלטות המתקבלות בבתי הספר. אלופת המדינות המפותחות בכמות ההחלטות המתקבלות בבית הספר היא הולנד עם 92%.
נפתלי בנט, לשעבר שר החינוך צילום: יואב דודקביץ
שר החינוך הקודם נפתלי בנט הצהיר שוב ושוב שהמשרד יגביר את האוטונומיה למנהלים. בינואר 2017 הוא צייץ: "תנו למנהלים לנהל"! באוגוסט 2018 הוא הבטיח בכנס מנהלי בתי ספר: "הבשורה השנה היא אוטונומיה וכלים למנהלים כדי שאתם תוכלו להמריא. ואיך נותנים לכם יותר משאבים, יותר גמישות, יותר כלים".
אבל יו"ר התאגדות המנהלים העל־יסודיים מנשה לוי אומר: "לא קרה עם זה שום דבר. המנהלים לא יכולים להחליט כמעט בשום נושא בלי אישור מפקח או מרכזיה פדגוגית או המחוז. הם מסתובבים עם תחושה של ידיים קשורות. עוקבים אחריהם. בודקים אותם. יש אינסוף דיווחים שהם צריכים למלא".
"מנהלים שהם עבדים"
נשיאת המכללה האקדמית לחינוך אורנים פרופ' יערה בראון אומרת ש"אם ישראל לא תלמד לשחרר את מערכת החינוך שלה היא תקרוס וזה לא ייקח הרבה זמן". לדבריה, "מערכת החינוך נראית היום כמו מערכת צבאית. יש פקודות וציות עיוור והכל בנוי על פחד ועוינות. רודים במנהלים, מניחים שהם מרמים ודורשים מהם אינספור דו"חות. אף אחד לא רוצה מנהלים שהם עבדים ושפחות".
אחת השאלות הגדולות של מערכת החינוך היא איך זה שלמרות שתקציב החינוך עולה ושכר המורים עלה, רמת ההישגים כמעט לא משתפרת. יש תשובות שונות לסוגיה הזו, למשל שחלק גדול מהתקציב משרת את הגידול הטבעי של האוכלוסיה ושכר המורים החדשים עדיין נמוך. התשובה של הקואליציה לאוטונומיה בחינוך היא ש"מדובר במערכת ריכוזית ומסורבלת המונעת חופש פעולה, יצירתיות וגמישות. לכן המנהלים לא יכולים ליזום ולנהל, לא את התקציב שלהם לא את צוות ההוראה שלהם ולא את תוכן הלימודים".
חברה בכירה בקואליציה לאוטונומיה בחינוך היא ד"ר אסנת ספורטה סמנכ"ל עיריית חדרה, מחזיקת תיק החינוך בעיריית כפר סבא. "מנהל בית ספר הוא בעצם לא מנהל", היא אומרת. "הביטוי הזה הוא אשליה. הוא יותר פקיד בכיר. אנחנו קושרים להם את הידיים. זה כמו להעלות לבמה רקדן כישרוני ולהצמיד לו משקולות לרגלים".
היא נותנת שורה של דוגמאות להיעדר הסמכויות של המנהל, למשל חוסר היכולת לשנות מערכת שעות מהרגע שהתחילה שנת הלימודים. זאת, גם אם למשל המורה סיים את החומר ואין צורך בשיעורים באותו נושא. "אני לא מכירה אף מגזר במשק הישראלי שתוכנית העבודה שלו נקבעת לפני שהוא פוגש את הלקוחות". דוגמה אחרת היא חוסר היכולת להמיר שעות הוראה של מורים לשעות פרטניות עם התלמידים גם אם קורה אירוע טראומטי שמחייב הרבה יותר שעות של תמיכה פרטנית.
המסקנה שלה היא ש"מנהל בית ספר טוב עובר על החוק. מי שעובד רק לפי הטבלאות ייתן שירות רע לתלמידים". ספורטה אומרת ש"האבסורד שאותם מנהלים ומורים שחיים בתרבות ארגונית שמדכאת יזמות ומדכאת יצירתיות הם המורים שמהם מצופה שיגדלו את דור העתיד שלנו שיהיה דור יזם חושב ויצירתי".
מנהל תיכון עירוני א' לאומנויות בתל אביב יואב פרידן, ממובילי ארגון מנהלי בתי הספר "מנהיגים", מונה שורה של היבטים שמצמצמים מאוד את חופש הפעולה של המנהלים. אחד מהם הוא ש"המנהלים לא מעסיקים של המורים. אין להם שום גמישות. אני מנהל של כמעט 200 מורים ואני לא יכול לפטר מורה אחד קבוע. המשכורות בכלל לא בשליטה של המנהל", הוא אומר. לדבריו, "שיטת קביעת השכר יוצרות תמריצים הפוכים", כי הוותק הוא המרכיב החשוב ביותר בשכר.
"חסרים 500 מנהלים"
ד"ר גיל פרג, מנכ"ל רשת בתי הספר התיכוניים דרכא המתמחה בשיקום מערכות חינוך כושלות, אומר שהדרך להישגים בחינוך והדרך לחדשנות בחינוך חייבות לעבור בהרבה יותר חופש פעולה למנהלים. הוא מסביר שלרשות בתי הספר בישראל עומדים תקציבים כמו של חברות, אבל אין כמעט גמישות תקציבית. המסקנה של פרג היא ש"אי אפשר לצפות ממנהל שיגיע להישגים חינוכיים בלי שליטה ברמה משמעותית בתקציבים. אתה מקבע אותו בעולם שבו הוא עובד כמו פקיד שרק מוודא שמערכת השעות שכמעט מונחתת עליו תעבוד".
מנהל רשת אורט צביקה פלג, בה לומדים כמאה אלף תלמידים, מצביע על היבט אחר של הבעיה. משרד החינוך מחלק את התקציב לבתי הספר לפי מספר שעות ודורש שכולן יתקיימו בפועל. פלג דורש שימדדו את מנהלי הרשת לפי תפוקות, בלי להתחשב במספר השעות. לדבריו, "אם אני רוצה להביא מורים טובים לחצור או לפזורה הבדואית, צריך לשלם יותר. מה אכפת לכם שאשלם למורה טוב כפול? תבדקו איזה הישגים יש, כמה שילבנו חינוך מיוחד. אבל מה אכפת לכם, כמה שעות התלמיד לומד? אל תגידו לי איך לעשות חינוך".
ספורטה אומרת ש"הבעיה היא שהמשבר הולך וגדל. אנשים לא רוצים לנהל. יש עשרות מכרזים לניהול בתי ספר שנסגרים כי אף אחד לא מגיש מועמדות או שאף אחד לא עומד בתנאי הסף". לדבריה, פעם מינוי של מנהל שלא במכרז היה נדיר. "היום זה נפוץ". בשנים האחרונות מתמנים כל שנה כמאתיים מנהלים במינוי.
"חסרים היום להערכתי 500 מנהלים", אומר מנשה לוי. "פעם למכרז היו מגיעים עשרים מועמדים. היום מגיעים חמישה. יש נטישה של מנהלים". הפתרון החוזר אצל כל המרואיינים הוא המילה "אמון". "אנחנו סומכים על המנהל", אומר גיל פרג "שידאג לשלום ילדינו. צריכים לסמוך עליו באותה מידה שידע להתנהל בתקציב". ספורטה אומרת שצריך ל"שחרר, לתת יותר אמון במנהלים. ככל שהתפקיד יאפשר יותר גמישות ניהולית הוא יהיה יותר אטרקטיבי".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "הרחבת האוטונומיה הניהולית של מנהלי בתי הספר היא יעד מרכזי שאנו מקדמים". לטענת המשרד, "כדי לממש יעד זה, אנו מפעילים שתי תוכניות מרכזיות למתן תקציב גמיש למנהלים. אחת מהן היא תקציבים לניהול עצמי, ביסודי ובחטיבות הביניים בהיקף של כ־170 מיליון שקל. השנייה היא תקציב הכלה לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים בסך 105 מיליון שקל. באמצעות התקציב הגמיש", טוענים במשרד החינוך, "יכולים המנהלים ליזום ולתת מענה מותאם אישית לתלמידיהם".
30% ממנהלי בתי הספר פורשים בתוך שנתיים
29% ממנהלי בתי הספר החדשים פורשים לאחר שנתיים. לאחר שנה, 26% דיווחו על שחיקה ו־13% על כוונה לפרוש. כך עולה מעבודת הדוקטורט של ד"ר רינת יצחקי מהמכללה האקדמית אחוה ומכון סאלד אשר חקרה את התחום. הנתונים של יצחקי קשים עוד יותר משום ש־97% ממנהלי בתי הספר אמרו שהם נמצאים בתפקיד מתוך תחושת שליחות והמציאות בכל זאת גורמת להם לעזוב.
יצחקי עקבה אחר מחזור בוגרים של המכון להכשרת מנהלים של משדר החינוך "אבני ראשה" שבו 190 מנהלים. הנתונים אינם כוללים מנהלים שלא עברו את ההכשרה, תופעה שקיימת בעיקר בתיכונים. יודגש כי פרישה אינה בהכרח עזיבת מערכת החינוך. מדובר בעובדים שלרבים מהם קביעות ולכן סביר שיחזרו לתפקיד בכיר פחות.
יצחקי אומרת ש־26% מהמנהלים החדשים דיווחו על תחושה של אי הגשמה: "הם מתאכזבים מאוד שאינם מצליחים ליישם את החלום שלהם. העובדה שהם אחראים לכל הנעשה בבית הספר, מפציעה של ילד, דרך הדלת השבורה, מבחני המיצ"ב ועד השתלמויות של מורים - יוצרת עומס מאוד גדול. מנהלים סיפרו על נדודי שינה, עלייה במשקל ואחד אף התמוטט והתאשפז".
