אתה יודע כמה פעמים קרו טעויות בבתי חולים כי בלבלו בין חולים עם שם דומה, נגיד אחמד ומחמוד? כמה פעמים אושפזו שני אנשים שונים שקוראים להם שלמה כהן באותה מחלקה, ולכן הם קיבלו עירוי מסוג הדם הלא נכון? לכמה אנשים הורידו רגל ימין במקום שמאל או שעברו ניתוח בעין הלא נכונה? אלה דברים שקורים כל הזמן, וזו הסיבה שהכניסו לישראל את מבדקי האקרדיטציה", מסביר ד"ר ערן הלפרן. "הבקרים מבקשים ממך 'תוודא!', תשאל את החולה מה שמו, תוודא שהכל רשום בצ'קליסט. לנו זה לא מתאים, זה לא האופי של הישראלים, ולכן היה קשה להטמיע את זה".
להאזנה לכתבה, הוקלט ע"י הספרייה המרכזית לעיוורים ובעלי לקויות ראיה
האקרדיטציה (בעברית: הסמכה) עלתה לכותרות לרגע קצר, לפני כחודש, כשעמדה בלב מחאת האחיות. מבדקי בקרת האיכות המחמירים, שמתקיימים בארץ כבר יותר מעשור, נהפכו ביולי 2015 לתנאי מחייב לחידוש רישיון בתי החולים. משנה לשנה נוספו לאקרדיטציה עוד ועוד פרמטרים, והעומס המצטבר גרר את האחיות לדרוש לבטלה לגמרי, משום שלטענתן היא מכבידה על עבודתן באופן שאינו מאפשר להן לתפקד כראוי.
מי שחתום על הכנסת האקרדיטציה לישראל הוא ד"ר הלפרן, שבתפקידו כראש חטיבת בתי החולים בשירותי בריאות כללית החליט, כבר ב־2005, לאמץ את המבדקים המחמירים של הארגון הבינלאומי להסמכת ארגוני רפואה JCI (Joint Commission International). "מערכת בריאות היא מערכת שקשה מאוד למדוד ולהעריך", הוא מסביר. "עד היום יש ויכוח עקרוני על איך צריך לבחון איכות של בית חולים. האם למדוד לפי תוצאות רפואיות, נתונים כספיים או שביעות רצון חולים? מה זה בכלל אומר בית חולים טוב?
"בשנות השמונים, כשהייתי מנהל צעיר, היינו עושים תהליכי איכות. למשל, היינו מחליטים יום אחד לשפר את התורים במרפאה האורולוגית, אז היינו עושים שיפור תורים במרפאה בעפולה, בזמן שבגדרה החליטו להתמקד בשביעות הרצון של המטופלים, ובבאר שבע בדקו איך לא לבזבז נייר טואלט. אם זה היה טוב, זה היה מחזיק שנה־שנתיים, ואחרי זה היה נמאס למדוד את הנייר טואלט".
הפגנת האחיות מול משרד הבריאות, בחודש שעבר. בגלל האקרדיטציה, אומרת כהן, "לוקחים את האחות ומקדישים יותר מ־30% מזמנה למילוי טפסים" צילום: אוהד צויגנברג
בתי החולים בישראל פעלו שנים רבות כמעט ללא פיקוח ובקרה משמעותיים וגם ללא סטנדרטים מסודרים ומחייבים. ב־1993 הוקם האגף להבטחת איכות במשרד הבריאות, אך רק בעשור הקודם הוא החל לקבוע מדדים מסודרים לבחינת ארגוני הרפואה. בעשור הנוכחי, בעקבות הצטרפות ישראל ל־OECD וביקורת מצד מבקר המדינה, גבר הלחץ על משרד הבריאות ליישר קו ולהתאים את דרכי פעולתו לסטנדרטים המקובלים בעולם המערבי. עקב זאת, ב־2012 החליט המשרד לאמץ את תוכנית האקרדיטציה של JCI. שלוש שנים לאחר מכן ישראל נהפכה למדינה היחידה בעולם שבה האקרדיטציה היא תנאי מחייב לחידוש רישיון לבתי החולים.
ארגון JCI הוא השלוחה הבינלאומית של JC, ארגון אמריקאי ללא מטרות רווח שפעיל כיום ב־71 מדינות שונות. בארצות הברית לבדה הוא מפקח על 22 אלף ארגוני בריאות, ובהם מרפאות קהילתיות וחברות אמבולנסים. גולת הכותרת של תוכנית האקרדיטציה שלו היא מבדק שנמשך שבוע ימים ומבוצע בבתי החולים אחת לשלוש שנים, בידי משלחת של רופאים ואחיות מרחבי העולם.
ספר התקנים המלא של JCI מתעדכן בכל כמה שנים. גרסתו הנוכחית מתפרסת על פני 284 עמודים, וכוללת אלפי תקנים בשלל נושאים, ממוכנות למקרה אסון, דרך שמירה על פרטיות המטופל ועד תחזוקה של חדרי השירותים. ספר התקנים הזה משמש רק בסיס לנוהלי העבודה, שממנו נגזרים הפרמטרים שעליהם נבחנים בתי החולים. אלה נכתבים בעבודה משותפת של בתי החולים עם JCI במסגרת התהליך המקדים למבדקים, והם מותאמים למצבו הספציפי של המוסד הנבחן. כך למשל נולדות שאלות כגון: כמה זמן חלף מרגע שהתקבל מטופל מסוים במיון ועד שרופא ניגש אליו? האם האחות שטפה ידיים לפני שהחלה לטפל בו? האם יש מספיק סוללות למכשירים בחדר המיון?
"המבדק כולו ממוקד בבטיחות החולה", מסביר ד"ר הלפרן. "לא בודקים בו תפוקות, כלכלת בריאות או הוצאות". הבקרה גם לא ממש מתייחסת למישור הקליני, כמו רמתם המקצועית של הרופאים. כל אלה נבדקים במסגרת הרחבה יותר של "התוכנית הלאומית למדדי איכות", שמשרד הבריאות מפעיל במקביל לאקרדיטציה. תוצאות המבדקים של JCI אינן מפורסמות לציבור ומסתכמות בציון "עובר"/"לא עובר" על כל פרמטר. עם זאת, דו"ח התוכנית למדדי איכות מאפשר לעקוב אחר השפעת המבדקים.
דו"ח 2018, שפורסם לפני חודש בדיוק, מעלה כי בכל המדדים הנוגעים לשירות בבתי החולים חל שיפור. בין השאר, שיעור המטופלים שעברו אירוע לב וקיבלו צנתור בתוך שלוש שעות מהגעתם לבית החולים עלה מ־68% ב־2013 ל־91% בשנה שעברה; הזמן החציוני מכניסת מטופל לבית החולים עקב אירוע מוחי עד בדיקת CT או MRI צנח מ־60 דקות ב־2015 ל־34 דקות בשנה שעברה (לגילאי 54 ומטה); והעמידה ביעדי שיעור מינימלי של מנותחים המדווחים על כאב מהותי בעת שחרורם מחדר ההתאוששות טיפסה מ־68% ב־2016 ל־97% בשנה שעברה (בבתי החולים הגדולים).
אחד מגדולי התומכים באקרדיטציה הוא פרופ' ארנון אפק, שבעברו כמנכ"ל משרד הבריאות יזם את הפיכתה להליך מחייב. כיום הוא מתמודד עם השלכות ההליך בתפקידו כמשנה למנהל בית החולים שיבא. "המהות של המבדקים האלה היא להסתכל על המערכת הרפואית מזווית ראייתו של המטופל", הוא מסביר. "ב־JCI קוראים לזה Tracer (מעקב). הם עוקבים אחרי מסע המטופל בבית החולים, מהרגע שהתקבל למחלקה כירורגית, למשל. מה קורה מאותו הרגע ואילך, כשהוא יורד לחדר הניתוח, עובר את הניתוח, עולה בחזרה למחלקה ועובר התאוששות, עד הרגע שהוא משוחרר מבית החולים. הם רוצים לראות שכלל המערכת מסונכרנת סביבו".
ד"ר יצחק זיידס, סגן מנהל שיבא לשעבר, היה הממונה על הכנסת מערכת האקרדיטציה לבית החולים הגדול בישראל. "לקח לנו שלוש שנים להתכונן לבדיקות של JCI. פשוט שינינו הכל — את כל הנהלים כתבנו מחדש והטמענו אותם. זה סיפור קשה ביותר. לקראת המבדק הראשון שינינו, למשל, את כל המערך של הורדת חולה לחדר ניתוח. שינינו באופן מהותי גם את שיטת העבודה של בית המרקחת עם המחלקות, את איך שההנהלה עובדת מול המחלקות הרפואיות והלא־רפואיות ואת איך שהיא עובדת בתוך עצמה.
"יש לבודקים של JCI אופן עבודה מעניין מאוד. הם באים לחדר המיון, למשל, ותופסים חולה שנכנס אליו הרגע. הוא ניגש להרשמה, והם ניגשים איתו ושואלים את הפקידה: 'מה בדיוק את רושמת? איך את עושה את זה? ומה רשום לך בגיליון?'. אחר כך החולה נבדק במיון ומסתכלים מה הרופא רשם ומה האחות רשמה, ואז מבררים אם בוצע נוהל כזה או אחר. הם באים במשלחת של שלושה עד חמישה אנשים, ובמשך שבוע יושבים עליך ומוציאים לך את הנשמה".
"הבדיקה של JCI יורדת לרבדים מאוד מאוד עמוקים", מסביר ד"ר חזי לוי, מנהל בית החולים ברזילי. "כדי שתבין עם מה יש לך עסק, הם עורכים בקרת דמה ונותנים לך בסיומה את כל הדברים שאתה מוצלח בהם ואת אלה שאתה לא מוצלח בהם, כדי שתתכונן לבקרה האמיתית שמתרחשת כחצי שנה אחר כך. ההכנה לבדיקת הדמה לבדה היא בסדר גודל של שנה לפחות. זו נבירה מדהימה בכל התחומים בבית החולים והיא כרוכה בכתיבת הרבה נהלים, הנחלתם והטמעתם".
29 בתי חולים בישראל מתהדרים בהסמכה היוקרתית, ובהם גם חמישה בתי חולים פלסטיניים במזרח ירושלים. אף שהסמכת JCI היא חובה, לחמישה בתי חולים גדולים אין כעת הסמכה בתוקף: בוולפסון ומאיר הושעה הליך ההסמכה בשל סיבות פנים ארגוניות; אסותא אשדוד, שנחנך לפני שנתיים בלבד, עוד לא הספיק להשלים את ההליך; ושני בתי החולים של הדסה בירושלים לא עברו מעולם הליך הסמכה בשל המשבר הכלכלי שבו הם שרויים. כל בתי החולים הללו קיבלו רישיון זמני, שתוקפו כרוך בהתקדמות עבודתם עם JCI.
בקרי JCI בבית החולים כרמל, 2017. "ישראל לא יכולה לקבוע לעצמה את הסטנדרטים", מסביר פרופ' אפק. "כמו שלא תכניס תרופות שלא עברו אישור FDA" צילום: אלי דדון , ביהח כרמל
בענף אין מחלוקת על הנחיצות של בקרה ושיפור התהליכים הרפואיים והפרוצדורליים בבתי החולים. דו"ח מדדי האיכות של משרד הבריאות, שפורסם לפני חודש, הוא עדות חזקה להשפעתה החיובית של האקרדיטציה. הבעיה העיקרית נובעת מהעלות הכרוכה במבדקים, בעיקר זו שטמונה בהקצאת כוח אדם. כשמשרד הבריאות הפך את האקרדיטציה לתקן מחייב, בתי החולים לא קיבלו תוספת תקציבית ונדרשו לממן את רוב ההליך מכיסם. לדברי ד"ר לוי, ההסמכה עצמה עולה כ־300 אלף שקל. הסכום הזה, שכולל את מימון שהותם בישראל של הבקרים ואת הפעילות המקדימה שמבצע JCI מול בית החולים, משולם בידי המדינה רק עבור בתי החולים הממשלתיים. וזהו רק קצה הקרחון.
הסכומים הגדולים באמת הם אלה שבתי החולים צריכים להוציא מתקציבם עבור הכשרתם למבדק. כספים אלו מושקעים בעיקר בשיפוץ תשתיות שאינן עומדות בתקנים, בהטמעת נהלים בקרב צוות בית החולים ובמימון שעות עבודה נוספות לשם הכנת המחלקות לקראת המבדקים. "כשיצאנו לדרך, ב־2012, ארבעה בתי החולים הראשונים הוציאו יחד כ־6 מיליון שקל", מציין ד"ר לוי, שהיה אז ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות. "רוב הסכום נפל על בתי החולים".
ד"ר מיקי דור, לשעבר ראש חטיבת בתי החולים במינהל הרפואה, היה זה שפיקח על הכנסת הסטנדרטים של JCI למערכת ונאבק להשיג מימון למהלך. לדבריו, "כרגיל במשרדי הממשלה לא קיבלנו תקציבים נוספים".
משרד הבריאות מסר ל"מוסף כלכליסט" כי הוא מוציא בכל שנה כ־1.6 מיליון שקל בממוצע על מימון המבדקים, אך אינו מעביר תקציבים מיוחדים לבתי החולים לביצוע ההתאמות לבדיקה.
באין תוספת תקציב, הבחירה של משרד הבריאות בסטנדרטים המחמירים של JCI מעוררת ביקורת רחבה בבתי החולים, בעיקר מצד מנהלי המחלקות. "במבדקי האקרדיטציה יש דברים מצוינים שהיה אפשר בלי קושי גדול לעשות אותם, אבל הרוב זה ג'אנק", אומר פרופ' פיני הלפרן, מנהל מערך הרפואה הדחופה של איכילוב. "אם תוריד ממני את הג'אנק הזה אני אחבק את האקרדיטציה, וגם האחיות יעשו זאת, אני בטוח".
כדוגמה מציין הלפרן את אחת הטכניקות שמשמשות את הבקרים נוסף על הבקרות האקראיות של מטופלים במחלקות — בדיקה מדוקדקת של תיק בודד שבוחר בית החולים. "היה לנו 'לילה לבן' שבו עשרות רופאים בכירים, מנהלי מחלקות ואחיות אחראיות ישבו וחיפשו בין התיקים את התיק המושלם, זה שעליו ניחקר כמו בבית משפט", הוא מספר. "כל זה מתרחש באמצע השבוע של הביקורת, כשהבקרים כבר מסתובבים בבית החולים. ומה שמדהים באמת הוא שלא מדובר בסוד. זו הטכניקה. הבקרים ידעו שאנחנו מציגים להם את התיק הכי מושלם שיש במחלקה. ודווקא בגלל זה אם חלילה פספסנו איזה פסיק בנהלים אז אכלנו אותה. בשלוש השנים האלה עברו במיון חצי מיליון חולים, ומתוכם בחרנו שניים, בעבודת נמלים של לילה שלם שבו לא ישנו דקה, מרמת מנהל בית החולים ומטה. אפשר לשער כמה היינו מסוגלים לעבוד בעבודה היומיומית שלנו למחרת".
מנהל מחלקה בבית חולים גדול בצפון מספר כי "בבית החולים הקודם שבו עבדתי, כמה ימים לפני המבדק החליטו פשוט לסגור את אחד מחדרי הניתוח בקירות גבס. המקום היה כל כך מבולגן וכל כך לא עמד בתקן, שבמקום לסדר ולהשקיע את הכסף פשוט העדיפו להעלים אותו, שמבחינת הבקרים זה לא יהיה קיים. בבית החולים שבו אני עובד היום יש קבוצה לא קטנה של עובדים עם מוגבלויות נפשיות או שכליות שמועסקים בעבודות פשוטות כמו מיון של ציוד. בשבוע של האקרדיטציה אנחנו שולחים אותם הביתה".
עם כל הכבוד לקשיים של הרופאים, מי שנושאות בעיקר הנטל של ההכנות לאקרדיטציה במשך השנה שלפני הביקורת הן האחיות. "בתי החולים נדרשו לבצע את התהליך עם כוח האדם והתקציבים הקיימים שלהם", מסביר ד"ר דור. "הרופאים חמקו מלהתייצב למשימה בתוך 30 שניות והפילו על האחיות תהליך מינהלי שהוא חשוב מאין כמוהו, בקרת התרופות והרישום של ההליכים הרפואיים שבוצעו. אלה תהליכים מורכבים שדורשים תשומות של כוח אדם בהיקפים גדולים מאוד. כל מה שנדרש מהרופאים הוא להשתתף רק בהגדרת הסמכויות. פה האחיות צודקות בטענות שלהן".
בית החולים ברזילי, 2012. "אסור שיהיו חולים במסדרון", אומר אח מבית חולים במרכז הארץ. "אז בזמן הבדיקה מעבירים אותם למחלקה הגריאטרית או לבית אבות, אפילו בתשלום" צילום: חיים הורנשטיין
"אני בעד בקרה", מבהירה יו"ר הסתדרות האחיות אילנה כהן, "אבל רוצים לעשות בקרה? תנו את התקנים, תנו את המשאבים ועשו את זה כמו שצריך. מה קורה היום? אנחנו לוקחים את האחות ומקדישים יותר מ־30% מזמנה למילוי טפסים. מוציאים נוהל על זיהומים ואומרים 'על כל 200 מיטות צריך אחות שתטפל בזיהומים'. מאיפה לוקחים את האחות הזאת? מהחולים הכי חלשים? מהחולים המונשמים?".
נוסף על העומס הרב מזהירות האחיות כי שיטת הבקרה בבתי החולים מייצרת מצג שווא בשבוע הבדיקה. "את החולים המאושפזים באותו שבוע מלקקים מכל הכיוונים", אומר שאול סקיף, ראש חטיבת בתי החולים בהסתדרות האחיות ואח אחראי בבית החולים אסף הרופא. "אם אתה צריך לבחור זמן להגיע לבית חולים, תבוא בשבוע הזה ותקבל הכל. במו עיניי ראיתי, במהלך בקרה באחד מבתי החולים, שיש מטופל אחד בחדר ההתאוששות, וזה חדר שבכל יום אחר מימות השנה מפוצץ כבר ב־11 בבוקר".
גם כהן אומרת כי "בשבוע של המבדק מזיזים כל מה שתרצה, אתה יכול לקבל כמה כוח אדם שבא לך, ואין חולים בפרוזדורים כי מפזרים אותם במחלקות אחרות. זו ההצגה הכי טובה בעיר. וכשהמבדק נגמר, הכל נעלם".
לדברי אח במחלקה פנימית בבית חולים גדול במרכז הארץ, "אי אפשר לעבור אקרדיטציה עם חולים במסדרון. זה פשוט אסור. אבל אצלנו המסדרונות מלאים תמיד. אז כל המחלקות הפנימיות והכירורגיות משחררות מטופלים או מעבירות אותם למחלקה גריאטרית ואפילו לבתי אבות. היו מקרים שבית החולים שילם לבית אבות או למוסד גריאטרי כדי שייקחו מטופלים".
זה לא התחמון היחיד שהוא מתאר. "התקן שהציבו לנו הוא אחות אחת על כל חמישה מטופלים, אבל במצב רגיל אצלנו במחלקה זה 1 ל־12. אז בכל בוקר בזמן המבדקים מתייצבות אצלנו אחיות שאספו מכל מיני מקומות. בדרך כלל בית החולים יודע באיזו מחלקה הבקרים יתמקדו באותו יום, אז מביאים אחיות ממחלקות אחרות לתגבר אותה. כמובן באותו שבוע עובדים 150% משרה, לא פחות. על חופשות או ימי מחלה אין מה לדבר. הם גם דואגים להביא ציוד ממחלקות אחרות, אפילו היו מקרים ששאלו ציוד מבתי חולים אחרים. ככה יוצרים יעני תקן אמריקאי.
"עוד נושא שמטריד אותי הוא פצעי לחץ. זה משהו שב־JCI מגדירים אותו Never Event — הם לא מוכנים לשמוע שקורה דבר כזה בכלל. אבל אצלי במחלקה אין חולה אחד שלא מקבל פצעי לחץ בשלב כלשהו. אחד לא תמצא. אז בזמן המבדקים לוקחים כל מי שיש לו פצע לחץ ומאכסנים אותו זמנית במיון. את כל הרישומים במחשב על מקרים של פצעי לחץ מוחקים לגמרי. יש ציוד מיוחד נגד פצעי לחץ, מזרן מיוחד, תחבושות מיוחדות. זה ציוד שכמעט לא קיים אצלנו, אבל בבתי חולים בארצות הברית נמצא בשפע. אנחנו, במקום זה, צריכים למרוח להם איזה ג'ל סיליקון מיוחד וזול מאוד".
האקרדיטציה היא תקן מחייב כבר ארבע שנים. למה רק עכשיו התקוממתם נגדה?
לדברי סקיף, "הבעיה באקרדיטציה היא שמפעם לפעם נוספים עוד ועוד מטלות ומדדים ואומדנים, בלי שנקבל עוד כוח אדם. אנחנו פשוט לא מסוגלים יותר. נוצר חוסר ביחס האחיות למיטת חולה, בעוד המשימות רק גדלות".
"ישראל לא יכולה להיות אי בודד בעולם שבו הסטנדרטים הם רק שלנו ואנחנו קובעים אותם. זה לא עובד ככה ברפואה המודרנית", מסביר פרופ' אפק את הבחירה ב־JCI. "הרפואה כיום היא בינלאומית, וחייבים ליישר קו עם העולם. זה כמו שלא תכניס היום לשום מקום תרופות שלא עברו אישור FDA. התקן של JCI מאפשר לנו לשמר את הקשרים עם מערכות רפואה אחרות".
ד"ר דור מצביע על התועלת שיש באימוץ תקן של ארגון אמריקאי מול חברות ביטוח זרות: "קח למשל חברת ביטוח אמריקאית שצריכה לממן ניתוח לב פתוח ללקוח שלה. בארצות הברית זה עולה 100 אלף דולר. ואז בא לחברה איזה יהודי נחמד ואומר 'אני רוצה לעבור את הניתוח באיכילוב'. עבור חברת הביטוח, הניתוח בארץ, בשקלול כרטיסי הטיסה והלינה במלון למטופל ולאשתו, יעלה חצי מבארצות הברית, אז היא תעדיף לממן את זה. האקרדיטציה מסייעת לנו להגדיל את תיירות המרפא".
לדברי משרד הבריאות, בטווח הארוך מטרתו היא להעביר חלק ממבדקי האקרדיטציה לגוף מקומי שיפעל תחתיו.
מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, מדוע אתם לא מעבירים תקציבים מיוחדים להיערכות לאקרדיטציה?
"אנחנו מעבירים סכומים גבוהים מאוד לבתי החולים ולא צובעים אותם למטרה כזו או אחרת. הם רשאים לעשות בהם מה שהם רוצים, והאחריות עליהם. בתור מי שהיה באוצר והיה מאוד בעד האקרדיטציה אני יכול לומר שזו לא שאלה תקציבית, אלא שאלה ניהולית".
האם בעקבות שביתת האחיות משהו ישתנה?
"אנחנו לא נשנה את האקרדיטציה, אבל כן נבחן איזה עומס ביורוקרטי יש על האחיות שאפשר לשנות".
אולי הבעיה היא הבחירה בסטנדרטים החמורים של JCI?
"JCI לא קובע סטנדרטים, הוא רוצה לראות תהליכים. הוא אומר 'אני אבדוק שיש לך סטנדרטים ובוא נעבוד בתהליכים לפי מנגנון מובנה, יהא המנגנון הזה אשר יהא'. זה יכול להיות בסין משהו אחד ובישראל משהו אחר. הם רוצים לראות תהליכים ולא קובעים אותם.
"נקודת המוצא היא בטיחות המטופל, משום שטעויות בטיפול הן הגורם מספר שלוש לתמותה בכל העולם. הדרך לצמצם טעויות זו עבודה בצ'ק ליסט. ברור שהעובדים לא אוהבים את זה. גם הטייס לא תמיד רוצה לעבוד לפי הנהלים של רשות התעופה וגם אני לא תמיד שבע רצון מהנהלים של שירות המדינה, אבל אני מבין את חשיבותם. אנחנו יודעים לומר בוודאות שצמצמנו באופן דרסטי טעויות בטיפול והצלנו אלפי מטופלים מאז שהתחלנו עם האקרדיטציה. כל מי שאומר לך משהו אחר, טועה ומטעה".
* * *
מי שאחראי למבדקים בישראל, כמו בכל שאר מדינות העולם, הוא נשיא ומנכ"ל JC, ד"ר מארק צ'סין, שהיה אורח הכבוד בכנס של משרד הבריאות בנושא בקרת איכות שנערך לפני כחודש, בדיוק ביומיים שבהם נמשכה שביתת האחיות.
בשיחה עם "מוסף כלכליסט" הודף ד"ר צ'סין את הביקורת על חומרת מבדקי האקרדיטציה ומייחס את האנטגוניזם שהיא מעוררת להבדלי תרבות. "חלק מההשגות ששמעתי מהאחיות נראו לי פשוט כאי־הבנה של הדרישות שלנו", הוא אומר. "כך למשל, הן התלוננו שבכל פעם שהן אומרות שלום למטופל, הן צריכות לתשאל אותו ולבקש שני פרטים מזהים. זו בפירוש הגזמה וחוסר הבנה של הדרישות שלנו".
הביקורת העיקרית כלפיכם היא שבמערכת בריאות כל כך דלה במשאבים, כמו בישראל, ההכנה לביקורת שלכם מפילה על בתי החולים עומס שהם לא מסוגלים להתמודד איתו.
"בכל העולם אנחנו רואים מטופלים שנשלחים לטיפולים לא נכונים, עוברים הליכים כירורגיים שיועדו לאדם אחר, או מטופלים בחלק מהגוף שהוא לא זה שבו היו אמורים לטפל. בנהלים שלנו יש פרוטוקול מסודר לטיפול בבעיות בטיחות מהסוג הזה. כדי לסייע לבתי החולים, אנחנו נותנים להם להוביל בעצמם את דרכי הפעולה שלהם. יש להם אפשרות להתאים את הדרישות שלנו לנסיבות המשתנות".
