חוק חדלות פירעון: בא לתקן ויצא מקלקל

בימים אלו נערכות מערכות שלמות לקראת כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון בספטמבר הקרוב. חוק זה יחליף את פקודת פשיטת הרגל, שמקורה בימי המנדט. החוק מביא עמו בשורה לחדלי הפירעון: "שיקום כלכלי", תוך דגש על שיקום לחייבים אשר איתרע מזלם.

מעיון בעיקרי השינויים ניתן להבחין במגמה חיובית אשר מתחילה בעצם שינוי שם החוק, אך כשיורדים לעומקם של דברים נראה כי נשארו כמה נושאים שלא מוצו, ונשאלת השאלה: אם כבר נעשו שינויים, מדוע להשאיר קצוות?

הדוגמה הבולטת היא באחד מהנושאים הרגישים ביותר בעולמם של החייבים, והוא מימוש דירת המגורים. במצב הקיים היום, סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מעניק הגנה לנכסים שמוגדרים כ"תפוסים", דהיינו, רשומים בטאבו. הגנה זו תיפסק עם כניסתו של חוק חדלות פירעון לתוקף. אם כבר חוק חדש בא לפתחנו ומדגיש את שיקום החייב כעיקר, מדוע לא למצות את הנושא? מדוע לא למצוא פתרון טוב לבעלי דירות שנכנסים לחובות ועלולים לאבד את קורת הגג שלהם ושל בני משפחתם, כאשר פעמים רבות אין להם כל קשר לחובות שנוצרו?

במה דברים אמורים? בימינו כאשר עולה שאלת כדאיות מימוש דירת המגורים לאדם שנמצא בהליך פשיטת רגל, והוא ובני משפחתו גרים בדירה הרשומה בלשכת רישום המקרקעין, נהוג לחשב את ערך דירת המגורים כ"תפוסה", כלומר, הדירה (במידה ולא תוצע הצעה לפדיון הזכויות) תוצע למכירה, כאשר המשמעות היא שווי נמוך ב-70%-50% מערכה בשוק.

לנוכח שווי הדירה כ"תפוסה" עולה שאלת כדאיות מימוש (מכירת) דירת המגורים, דהיינו, בית המשפט שוקל האם תהיה תועלת לנושים ממכירת דירת המגורים שעולה על הנזק שיגרם לחייב ובני ביתו ממכירת הנכס, או במילים פשוטות: האם שווה למכור את דירת המגורים של אותו חייב, או פשוט לתת לו הזדמנות לפדות את דירת המגורים (לאחר ניכוי כל הוצאות המכירה והמיסוי שהיו משולמות, לו היו מוכרים את הדירה וכן ניכוי חוב המשכנתא). כלומר, על החייב להביא את הסכום "נטו" שהיה מגיע לנושים לאחר כל ההוצאות.

בסופו של יום הגנה זו שומרת על משפחות שלמות שלא יזרקו לרחוב. הרי במקרה של משפחה שמתקשה להתקיים בשל חובות, ובנוסף לזה תוצא מביתה, הדרך להחמרה במצב היא בלתי נמנעת.

שוב, אותה הפחתה מדוברת מתאפשרת רק לדירות שהשלימו רישום בטאבו, ומי שהנכס שבבעלותו טרם נרשם בטאבו אינו זכאי לאותה ההפחתה, ולכן היה נראה כי הנושא הזה זקוק להסדרה, כמו גם לחייבים בעלי דירות המצויות בשטחי יהודה שומרון והגולן.

נראה כי השינוי המשמעותי ביותר בחוק חדלות פירעון הוא ביטול תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, דהיינו ביטול ה"הגנה" של נכס תפוס ודיירות מוגנת שסייעה לחייבים בהליך פשיטת הרגל לשמור על דירת המגורים שלהם.

יוצא אפוא, כי אותה "הגנה" כבר לא תעמוד ליחיד בהליך החדש, שכן כעת יהיה עליו לפדות את דירת המגורים בסכומים גבוהים יותר, דבר שיכול להביא למכירת דירות המגורים של חייבים רבים שבעבר היתה להם היכולת לשמור את דירת המגורים, ועכשיו עם כניסתו של החוק החדש לתוקף – הם ייפגעו.

נראה כי אנחנו נכנסים לתקופה של חוסר וודאות בעניין זה, כיוון ששאלת הדיור החלופי נתונה לשיקול דעת בית המשפט, תוך התחשבות בקריטריונים של מיקום הדיור, גיל החייב, גודל משפחתו ויכולתו של החייב להעמיד לעצמו דירה. לביהמ"ש אף יש שיקול דעת אם ליתן לאותו חייב שדירת המגורים שלו נמכרה, אופציה לדיור חלופי למשך כל חייו ובהתאם לנסיבות.

על פניו החוק החדש חרט על דגלו את נושא שיקום החייב והטבת מצבו, אך נראה כי בפועל יותר ויותר חייבים יפונו מבתיהם. יתרה מזאת, אדם חדל פירעון לא יהיה יותר מוגן בביתו, וגם כאשר יקבל דיור חלופי, איש לא יוכל להבטיח לו למשך כמה זמן יקבל את ההטבה.

הכותב הוא עורך דין ומגשר, עוסק בדין האזרחי, מתמחה בדיני חדלות פירעון ומייצג חייבים וזוכים בהוצאה לפועל ובפשיטת רגל.