העליון יכריע: האם עבריין יכול לנכות הוצאות מחילוט רווחיו

ברוטו או נטו? האם ניתן לחלט את כל הכספים שהושגו בעת ביצוע עבירה, או שיש לאפשר לעבריינים מורשעים לנכות הוצאות (לגיטימיות ואחרות) שהוציאו? האם לחלט רק את נטו הרווחים שהפיקו מהעבירה או שהמדינה רשאית לחלט את כל רווחיהם, מהשקל הראשון?

שאלה זו ניצבת בימים אלה לפתחם של שופטי בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן, ג'ורג' קרא ואלכס שטיין, בערעור על פסק דינה של השופטת נאווה בן אור מבית המשפט המחוזי ירושלים.

בן אור הרשיעה 17 נאשמים (מתוכם שש חברות) בעבירות הסדר כובל בנסיבות מחמירות, לאחר שתיאמו הצעות לשירותי גיזום במכרזי חברת חשמל ורשויות מקומיות שונות. הם הורשעו גם בעבירות הלבנת הון והוענשו במאסר, קנס וכן חילוט כספי. לעניין היקף החילוט, צמצם בית המשפט את הסכום, בהתחשב בהוצאות שהיו לנאשמים.

מימין: השופטת נאווה בן אור, עו”ד יעל גרוסמן והשופט עוזי פוגלמן. הזדמנות לחלץ מהעליון אמירות ברורות בנוגע למה ראוי לחלט מעבריין צילום: עמית שעל, אוהד צויגנברג, אלכס קולומויסקי

בן אור נימקה הנחה זו בתקדים: זו הפעם הראשונה שעבירות הגבלים עסקיים נחשבות כעבירת מקור המאפשרת חילוט לפי חוק איסור הלבנת הון. "לראשוניות זו יש משמעות, והפעלת כלי החילוט במלוא עוצמתם אינה מידתית בנסיבות אלה", כתבה בן אור, "בגזר הדין רכיב שיש בו משום חידוש — על השתת העונש להיעשות בצורה הדרגתית".

אבל, מוסיפה השופטת את הנימוק שחולל את המהומה בהמשך: "מדובר בכספים ששירתו, בחלקם הגדול, תכליות לגיטימיות כשלעצמן (פעולות גיזום על העלויות הנובעות מהן), להבדיל מפסקי הדין שבכולם לא יכולה היתה להיות כל הצדקה ולו לכאורית לקבלתם (שוחד, סמים, מעילה, תשלום עבור עבודה שלא בוצעה וכדומה). השאלה המחייבת בירור, אם כך, הינה האם יש להתייחס למלוא כספי הזכייה כאל 'רכוש שהושג כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה'".

איפה היתרון הכלכלי

השופטת קבעה שיש להביא בחשבון את עלויות העבודה שהוציאו הנאשמים. תשלומי מס ששולם על ידם ועלויות הגיזום. עתה, בערעור, הורחבה היריעה לשאלה העקרונית שנוגעת לתיקי חילוט רבים, גם בשלב החילוט סופי וגם בשלב החילוט זמני - ברוטו או נטו? האם יש לחלט רק את הרווחים שהופקו בעבירה, או את כל הכסף שקיבל העבריין.

המדינה ערערה על פסק הדין של בן אור באמצעות עוה"ד דן אלדד מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, עמיר קופלר סגן בכיר במחלקה הכלכלית ואשר גושן בא כוח היועץ המשפטי לממשלה מרשות התחרות. מולם, לצד גוזמי העצים, התייצבה לשכת עורכי הדין כ"ידיד בית המשפט" (גורם חיצוני שמצטרף להליך למרות שאינו צד לו, בגלל התועלת והערך שביכולתו להוסיף). את עמדת הלשכה הגישו עוה"ד יעל גרוסמן, גיל דחוח ושרון כהנא, ראשי ועדת איסור הלבנת הון בלשכה.

הלשכה עומדת על התכלית המקורית, והיחידה לטעמה, של החילוט: להוציא את "בלעו של הגזלן מפיו". כלומר: הרווחים שהפיק הנאשם מהעבירה, ואותם "בלע". אולם המדינה הוסיפה לתכלית קניינית זו גם תכלית עונשית הרתעתית, שאף אומצה בחלק מפסקי הדין — חילוט בהיקפים רחבים יותר מ"בלעו של הגזלן". לכן, מבקשים שני הצדדים לנצל את ההזדמנות כדי לחלץ מבית המשפט העליון אמירות ברורות וחדות יותר בנוגע למה ראוי לחלט מעבריין ומה לא.

"הדגש לטענתנו", כותבת הלשכה, "צריך להיות על נטילת היתרון הכלכלי הצומח לעבריין כתוצאה מביצוע העבירה, דהיינו רווחי העבירה שאותם 'בלע' הנאשם לקרבו, להבדיל מההכנסות ברוטו. הוצאת בלעו של נאשם מפיו היתה, וצריכה להמשיך להיות, מטרתו העיקרית של החילוט. בעיקר במקרים בהם מדובר ברכוש חוקי ביסודו, אשר לרוב חלק נכבד ממנו כלל לא 'נבלע' אצל הנאשם בפועל, אלא מתגלגל להוצאות חוקיות אשר לא הצמיחו לנאשם יתרון כלכלי, אך הצמיחו לחברה יתרון חברתי".

“שקל מוכתם ומרמתי”

המדינה מציגה פרשנות הפוכה לחלוטין לחוק ולתכליתו: "המחוקק לא התכוון לגדור את היקף החילוט לבלע בלבד, שכן החוק מחייב חילוט אמצעים לביצוע העבירה, גם אם אמצעים אלו לא הופקו בעבירה בעצמם, וכן חילוטו של רכוש שיועד לצורך ביצוע עבירה — שהוא בוודאי אינו 'בלעו של גזלן’".

לגופו של עניין, על חילוט הנטו שנקבע בפסק דינה של בן אור כותבת המדינה: "משהוכח כי עבריין ביצע עבירת הלבנת הון הרי שכל סכום שעבר תחת ידיו, החל מהפעולה הראשונה ברכוש האסור, הוא סכום שנעברה בו עבירת הלבנת הון. זהו בדיוק 'השקל הראשון': השקל הראשון שהתקבל בעקבות הזכייה במכרז הינו שקל מוכתם ומרמתי".

ואכן, לשיטת המדינה יש להחיל גישה הרתעתית גם כאן: "הלשכה טוענת כי היקף החילוט עלול לגרום להרתעת יתר, ואילו המדינה תטען כי צמצום היקף החילוטים יפגע משמעותית בהרתעה, עד כדי יצירת כדאיות כלכלית לעבירות.

“חילוט שאינו מלא ייצור תמריץ אצל העבריין לחישובי עלות־תועלת בכל הנוגע לשימוש במרמה בכל הנוגע, למשל, לעולם המכרזי. הרמאים ינסו להוכיח הוצאות לגיטימיות וראויות להכרה במהלך ביצוע העבירה: כספים שהועברו למתחרה פוטנציאלי, כדי שלא יתחרה, יוצגו ככספים שהוצאו לשכירת שירותיו המקצועיים, ועל חשיפת האמת בנושא יישמעו עוד ועוד ראיות".

והמדינה מסכמת: "יש לפרש את החילוט כחילוט ברוטו, ולדחות את האפשרות להכרה בהוצאות כלשהן כשיקול להפחתת סכום החילוט".

בין הדוגמאות שמגייסת המדינה מופיע חילוט זיוף הספידומטרים: מוכר רכבים מכר מכוניות שבהן זויף הספידומטר שמונה את מספר הקילומטרים שהמכונית גמעה, מה שאיפשר את מכירתה במחיר גבוה מערכה האמיתי.

במקרה זה חולט כל רווחו, וגם הלשכה מסכימה לתוצאה כיוון שמדובר בכספים בלתי כשרים למן השקל הראשון. הנאשם שם מכר מוצר בלתי חוקי מלכתחילה, רכב שנתוניו מזויפים. אולם, היא מבחינה בין זה לבין ניכויים לגיטימיים כפי שהיו לחברות הגיזום.

עקיצה לכיוון הלשכה

המדינה בתשובתה גם עוקצת את לשכת עורכי הדין על התייצבותה כביכול לטובת עברייני צווארון לבן: "ביסוד עמדת הלשכה עיקרון שלא הצהירה עליו אך ברור שמדריך אותה... עיקרון זה אומר כי עבירות צווארון לבן אינן ממש עבירות. הלשכה היתה רוצה שכלי החילוט יחולו כלפי עברייני הלבנת הון שעבירת המקור שעברו מתאפיינת באלימות. שם ברור, לדעת הלשכה, כי מקור הכספים מהשקל הראשון הוא בעבירה. הלשכה מתקשה להחיל דין דומה על עברייני עבירות מרמה או שוחד, המתאפיינות בכך שהעבריין אינו מלכלך ידיו בדם או במעשה אלימות. המדינה מבקשת שבית המשפט יחזור לעקרון היסודי, על פיו עבירות הצווארון הלבן הן עבירות פליליות חמורות ושהעבריין המורשע בהן ראוי לענישה ולעיצומים כלכליים ככל עבריין".