טנגו מזונות

מוגש מטעם DUN'S 100 

חוסר שיוויון מגדרי בחיוב במזונות ילדים, נכח במשפט הישראלי במלוא עוצמתו עד יולי 2017. פסק דין מהפכני של בית משפט עליון בהרכב של 7 שופטים

במשך שנים רבות, הושת החיוב במזונות על האבות, גם כאשר האמהות השתכרו הרבה יותר, או היו עשירות ובעלות נכסים, דבר שיצר אי שיוויון מגדרי ותסכול גדול בקרב האבות.

נוסף לכך, לא נלקח בחשבון הזמן שהילדים שוהים עם אותם אבות, זמן שבמהלכו, אותם אבות צריכים לספק את צרכיהם של הילדים, להזין ולהלין אותם במקום ראוי ולספק להם תנאים הולמים, בעוד שבאותו זמן האמהות לא מספקות את צרכיהם.

לא אחת חויבו אבות בסכומי מזונות שלא הותירו להם הכנסה מספקת לקיום בכבוד. בשל כך אבות רבים שקעו בחובות, לא עמדו בחיובי המזונות ונאלצו לעבוד במספר עבודות, מה שגרם לכך שהם לא הצליחו לקיים זמני שהות רחבים או סבירים עם ילדיהם שגדלו בבית אחד עשיר ובית שני עני. זעקתם של האבות הפכה למחאה חברתית. שופטי המשפחה שנחשפו לעוול ניסו לחולל שינוי, אולם הדין המחייב לא אפשר שינוי מהותי.

כאמור השינוי הגדול התחולל בפסק הדין שניתן ביולי 2017 שבו 7 שופטי בית משפט עליון החילו שיוויון בחבות מזונות ילדים מעל גיל 6, בין אבות לאימהות שחולקים משמורת משותפת והכנסותיהם שוות או דומות.

בשנתיים שחלפו מאז, בתי המשפט למשפחה התמודדו עם יישום ההלכה החדשה ושאלות שנותרו פתוחות אחריה, ביניהן השאלה, האם ההלכה חלה במקרים שבהם כבר הוסכם או נפסק קודם לכן סכום המזונות?

באשר לתחולה הרטרואקטיבית על פסקי דין שקדמו להלכה, גובשה בפסיקה מגמה לפיה ההלכה החדשה אינה מספיקה כדי לשנות את דמי המזונות שנקבעו לפני יולי 2017 אולם בשונה מהמצב שקדם להלכה החדשה ובו נדרש שינוי נסיבות מהותי, על מנת להפחית את חיוב המזונות, לאחר ההלכה החדשה, כך נקבע, די בשינוי נסיבות קל, כדי לשנות את סכום המזונות ולהתאימו להלכה החדשה.

שהרי, אם בעשיית צדק אנו עוסקים, איך אפשר להנציח עוול וקריסה כלכלית של חלק מהאבות אך ורק בגלל שעניינם נדון לפני יולי 2017?

עו"ד מאיה הרצברג אלון

לאחרונה, השאלה הגיעה לפתחו של בית משפט עליון שביקש את חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה באשר לשאלה - האם יש להחיל את ההלכה החדשה באופן רטרואקטיבי.

לפני מספר ימים היועמ"ש מנדלבליט הגיש את חוות דעתו לבית המשפט העליון בה קבע כי אין להחיל את הלכת השיוויון במזונות באופן רטרואקטיבי אלא במבחן המחמיר שהיה נהוג קודם, דהיינו שינוי נסיבות מהותי. הנימוקים שלו הם: העומס שצפוי בבתי המשפט בשל תביעות הפחתת מזונות שיוגשו על ידי אבות ואי היציבות שתיגרם למשפחות שכבר סיימו את תהליך הגירושין וייאלצו להיכנס שוב לתהליך משפטי.

חוות הדעת של מנדלבליט במקרה הזה שגויה ביסודה ולוקחת אותנו שני צעדים אחורה לאחר שפסק הדין של העליון מ-2017 לקח אותנו צעד גדול קדימה.

מי שעוסק בדיני משפחה יודע כי קריסה כלכלית של אב, שלא עומד בחיובי המזונות שהושתו עליו, גורמת לטלטלה נוראית במשפחה. החל מאי יכולת לשאת בחיובים. הליכי הוצאה לפועל, פשיטת רגל, אי קיום זמני שהות עם הילדים הסתה, ניתוק קשר בין האב לילדים עד ניכור הורי ולא אחת מעשים אובדניים. האם אלו שקולים לאי היציבות שתיגרם כתוצאה מהליך משפטי? והתשובה ברורה.

באשר לאלו שאולי יעשו שימוש לרעה בהליכי המשפט ואין להם עילה אמיתית להפחתת המזונות? שופטי המשפחה יעשו את האבחנה ובמקרים מתאימים ידחו תביעות ויחייבו בהוצאות בשל הגשת תביעת סרק.

שיוויון לא יכול לחול באופן לא שיוויוני ולחלק את האוכלוסיה באופן כרונולוגי שרירותי. כאשר אנו צועדים קדימה אל לנו לסגת לאחור. לא כאשר מדובר בזכויות יסוד וצדק היסטורי.