חייבים להשלים את הרפורמה בשירותי בריאות הנפש

בארבע השנים שעברו מאז כניסתה לתוקף של הרפורמה בבריאות הנפש, נראה כי היא הצליחה לשלב את רפואת בריאות הנפש בתחומי הטיפול האחרים, וכעת הרופא או הרופאה המטפלים יכולים לקבל תמונת מצב מלאה של המטופל. אך האם הרפורמה הצליחה לתת מענה אמיתי לאוכלוסייה הנזקקת לשירותים אלו? דו"ח המועצה הלאומית לבריאות הנפש שהתפרסם בימים אלה מלמד על החסרים החמורים בשירותים הקהילתיים ומציע פתרונות, רובם ידועים, מיעטום מיושמים.

אחת הבעיות העיקריות היא המחסור במסגרות טיפול בקהילה. מערכות הטיפול הקיימות בקופות החולים מיועדות בעיקר למקרים "פשוטים" אך אינן מתאימות למקרים המורכבים יותר. מדו"ח מבקר המדינה עולה כי 30% מהמאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטרים יכולים לשוב לקהילה אך מאחר שלא פותחו עבורם מסגרות מתאימות הם נאלצים להישאר באשפוז.

לפי דו"ח אחר של משרד הבריאות, יותר מ-20% מהמשתחררים מאשפוז בבריאות הנפש חוזרים לאשפוז בחלוף כחודש ממועד שחרורם וזאת מאותה סיבה – היעדר מסגרות שיכולות לקלוט אותם בקהילה. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם מצב שבו מטופלים יישארו באשפוז בבית החולים משום שאין מספיק מכוני פיזיותרפיה בקהילה? אם כן מדוע שנסכים למצב זה כשמדובר בנפגעי נפש?

אילוסטרציה צילום: shutterstock

בשנים האחרונות, גופים שונים פועלים להקמת מסגרות בקהילה, ביניהן מודל 'בתים מאזנים' שנותן מענה למצבי משבר ויכול לשמש תחליף לאשפוז, אך קופות החולים, ברובן, מסרבות להתקשר עם אותן מסגרות או מציבות תעריפים לא ריאליים. המדינה מצידה, אינה מאלצת את קופות החולים להפנות את המתמודדים למסגרות האלו. על משרד הבריאות לקבוע תעריף למסגרות מחוץ לבית החולים ולחייב את קופות החולים לכסות את עלות השהייה במסגרת זו, כשם שהן מחויבות בכיסוי עלות האשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.

יש להתייחס למחלות נפש כמו לשאר מחלות הגוף ולכן מה שניתן למחלות גוף חייב להינתן גם למחלות נפש. בארץ פועלים עשרות מוקדי רפואה דחופה השייכים לקופות או נמצאים בהתקשרות עמן. במוקדים אלו יש רופאי משפחה, ילדים, אורתופדיה, נשים וכו'. לצערנו, כיום לא משולב במוקדים אלה פסיכיאטר אשר בכוחו לתת מענה מקרים דחופים בתחום בריאות הנפש. התוצאה הישירה היא הגעה למיון כללי ולא אחת גם אשפוז. על משרד הבריאות לדאוג לכך שלפחות בחלק מהמוקדים יינתן מענה במקרים דחופים של בריאות הנפש, ובמקביל, לקדם הכשרת צוותי מד"א למתן מענה ראשוני לאוכלוסיית נפגעי הנפש.

בעיה חמורה נוספת קיימת בפסיכותרפיה. למרות שהרפורמה אמורה היתה להרחיב את סל שרותי בריאות הנפש בקהילה, נראה כי באשר לטיפול הפסיכותרפיה זמני ההמתנה לקבלת הטיפול בקופות החולים הולכים ומתארכים.

 פסיכותרפיה משמשת כהשלמה לטיפול התרופתי או כחלופה - מדוע אם כן הם נדרשים להמתין כ-150 ימים לקבלתה? הטיפול הפסיכותרפי עבור מתמודד צריך להיתפס כתרופה לכל דבר וכשם שלא נצפה שאדם ימתין חודשים לקבלת תרופה לה הוא זכאי, אין סיבה שנקבל מצב שכזה בתחום בריאות הנפש. בישראל לא ידוע על מחסור במטפלים.

קופות החולים יכולות לגייס מטפלים נוספים לשורותיהן וכך לקצר משמעותית את זמני ההמתנה. למשרד הבריאות אסור להשלים עם מציאות זו. עליו להגדיר זמן המתנה מרבי לטיפול פסיכותרפי ולחייב את קופות החולים לפעול בהתאם.

לא נוכל עוד להתייחס לבריאות הנפש כאל החצר האחורית של מערכת הבריאות במדינת ישראל. למתמודדים בבריאות הנפש מגיע מענה ראוי, כמו לכל מטופל אחר במערכת הבריאות. אנו קוראים לחייב את מערכת הבריאות בצעדים הנדרשים להשלמת המהלך. הפתרונות ידועים אך יש ליישמם בהקדם, כך שהמתמודדים יפסיקו לשלם את המחיר על אוזלת ידה של המערכת.

הכותבת היא סמנכ"לית האגודה לזכויות החולה, המובילה פורום ארגוני בריאות הנפש