להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"היה בעבר ויכוח גדול אם הטבע של האדם או הסביבה שלו גורמים יותר להתאבדות, והיום אנחנו יודעים שזה חצי־חצי", היא מסבירה. "מחקרים על תאומים מראים ש־30%–55% מהנטייה להתאבד עוברים בתורשה, ושווריאציות גנטיות מסוימות משפיעות על התנהגות אובדנית. למשל, יש סיכון מוגבר בתסמונות פסיכיאטריות שההקשר הגנטי שלהן מוכר, כמו סכיזופרניה. יש מחקרים שעוסקים בתהליכים ביולוגיים שנשלטים על ידי גנטיקה וקשורים להתנהגות אובדנית. כלומר יש עדויות נרחבות לתפקיד של הגנטיקה בהתאבדויות".

ואת מתמקדת בתגובה לסטרס.

"הקבוצה שלי חוקרת באופן אינטנסיבי את ציר ה־HPA (על שם שלוש התחנות במוח שהוא מחבר, ושמשחררות הורמונים כמו קורטיזול ואדרנלין בתגובה לסטרס ומצבי חירום, קצ"ה). מצאנו שאחד הגנים שקשור לוויסות הסטרס קשור גם להתנהגות אובדנית. למשל גברים — וזה היה מפתיע — מגיבים בפעולות אובדניות גם כשיש מעט מאוד סטרס חיצוני. כלומר, מעט מאוד מתח יכול להוביל גברים לאובדנות. ופירשנו את זה שהגנטיקה של גברים גורמת להם לחוות שינויים חיצוניים באופן עז יותר מנשים. כלומר עבורם מעט סטרס הוא הרבה סטרס. הגנים גורמים להם להגיב מהר יותר וחזק יותר".

ונשים?

"נשים כנראה מתמודדות טוב יותר עם סטרס".

זה מסביר את הסטטיסטיקה שלפיה גברים מתאבדים יותר מנשים. זה נכון גם בישראל, שבה ב־2015, השנה האחרונה שלגביה יש נתונים, גברים התאבדו פי 3.7 מנשים.

"נכון. כמעט בכל מדינה שבודקים, גברים יותר מתאבדים, ונשים יותר מנסות להתאבד. כמובן לעתים זו קריאה לעזרה, והן מקבלות אותה, מה שאומר שהסביבה כן חשובה.

"לפני הרבה שנים עשינו מחקר על עמדות כלפי התאבדות באירופה, וראינו שבמדינות הנורדיות, שבהן יש יותר שוויון, גברים ונשים קיבלו תמיכה דומה, אז בפועל האפקט היה שלילי עבור גברים (כי הם לא קיבלו את התמיכה המוגברת שהם זקוקים לה, קצ"ה). במדינות כמו גרמניה, שוויץ ואיטליה הגברים קיבלו יותר עזרה מנשים, וראינו את תמונת המראה של זה בתוצאות. כלומר לא רק גנטיקה ומערכת ביולוגית משפיעות על אובדנות אלא גם מערכות התמיכה".

ובעצם צריך להתאמץ יותר לתמוך בגברים.

"נכון".

בעתיד נוכל לטפל באובדנות באמצעות ריפוי גנטי, כמו שמנסים לעשות בסרטן למשל?

"כן, וזה יהיה נהדר. בעתיד הטיפולים יהיו פרסונליים יותר ומתאימים לפרופיל הגנטי האישי, כי אנחנו יודעים שיש הבדלים בין אנשים. אנחנו עוד לא שם, וזה לא יהיה יעיל בלי טיפול שייגע בחלק הפסיכולוגי, החברתי והאנושי. התאבדות היא מצב אנושי באופן עמוק, שחייבים להתמודד איתו.

"התאבדות היא לא גורל. היא נטייה שמשפיעה על האישיות, הציפיות, האופן שבו תופסים את העולם, וזה רק חצי מהסיפור. השאר הוא עדיין הסביבה שלך והאינטראקציה בין הגנטיקה לסביבה, וזה אומר שאפשר לעשות הרבה כדי להתמודד עם הנטייה הביולוגית. אנשים יכולים לעשות הרבה למען אחרים עם נטיות אובדניות, אבל הם יודעים מעט מאוד".

למה אנחנו יודעים כל כך מעט על התאבדויות?

"כי לרוב האנשים אין השכלה בתחום של בריאות הנפש, והתאבדות היא עדיין טאבו. כשאנשים שואלים מה אני עושה, ואני אומרת שאני עובדת בתחום בריאות הנפש, הם מיד אומרים, 'הו!'. זה מפחיד אותם, כי מה שאנחנו לא יודעים עליו מאיים עלינו. אבל בעיות בריאות הנפש הן כמו בעיות בריאות אחרות: אנחנו יודעים עליהן הרבה ויש לנו דרכים לנבא אותן, לטפל בהן ולמנוע אותן. אז כמו שילדים לומדים בבית ספר על סטרס, סרטן ומחלות אחרות, הם יכולים ללמוד גם על בריאות הנפש".

את מצפה מבתי ספר ללמד ילדים על התאבדות?

"כן, זה התפקיד שלהם. בשבדיה יש חינוך על סמים, אלכוהול ומחלות מין, אבל עדיין לא מתעסקים מספיק בבריאות הנפש. כל מי שעוסק בתחום חושב שזה צריך להיות משולב במקצועות אחרים: בפסיכולוגיה אפשר ללמד איך להתמודד ולהגיב לאובדנות; במתמטיקה אפשר להראות את המספרים — כמה אנשים נפגעים ממחלות נפש, או שיעורי התאבדות; בביולוגיה אפשר ללמד על המוח, איך הנפש והמוח קשורים ואיך זה משפיע על הרגשות והתגובות שלנו. ילדים מתעניינים מאוד במוח. ככה אנחנו מנרמלים את הדיון".

אין סכנה שזה ייתן לילדים את הרעיון להתאבד?

"האמירה 'לא להעיר דוב ישן' היא מיתוס. ילדים עם מחשבות אובדניות יכולים לממש אותן בכל מיני נסיבות. אם מנהלים עליהן דיאלוג אפשר למצוא להן פתרונות קונסטרוקטיביים".

מצד שני, כשמישהו ידוע מתאבד הגישה היא לא להתעסק בטכניקה הספציפית, כדי שלא יחקו אותו.

"השיטה לא צריכה להתפרסם, אבל אירוע כזה צריך להיות הזדמנות ליידע את הציבור, להתחיל דיאלוג בלי פרטים סנסציוניים: אלה העובדות, אלו הסיבות, כך היה ניתן למנוע את ההתאבדות הזו. למדיה יש הזדמנות להסביר על טיפול ומניעה, וזה חשוב".

אחת הדרכים שאת מסמנת כמרכזיות בהתמודדות עם אובדנות היא הטיפול בבעלי נטייה אובדנית, ובהיבט הזה את מדגישה את אחריותם של השכנים, החברים והמכרים של האובדניים.

"אנשים אובדניים סובלים ממתח פסיכולוגי ולא מבקשים עזרה. וכששואלים אם הם צריכים משהו הם לא מעריכים את זה. ודווקא לאנשים כאלה צריך לגשת כמה פעמים, באופנים שונים, אולי לא עם שאלות פסיכולוגיות אלא עם תמיכה, אוכל, עזרה בדברים פרקטיים. להתחבר אליהם. אנחנו מצפים שבתי החולים יטפלו בזה, אבל הם לא יכולים לתת לאנשים האלה תמיכה 24 שעות ביממה. ובטווח הארוך, כשמצבם משתפר, הם אסירי תודה".

במאמץ למנוע ניסיונות התאבדות חוזרים מצאת טקטיקה פשוטה ואפקטיבית: ליצור איתם קשר אחת לכמה שבועות כשהם יוצאים מטיפול.

"עשינו עם ארגון הבריאות העולמי מחקר בחמש יבשות, וראינו שאם עושים מעקב על חולה לאחר שסיים טיפול — מטלפנים אליו, שואלים איך הוא מרגיש, מחזירים אותו לטיפול אם הוא מאבד מוטיבציה וכן הלאה — הירידה בשיעורי המוות מהתאבדות משמעותית". מדובר בירידה של 90% במספר ההתאבדויות, לעומת הקבוצה שלא נהנתה ממעקב.

במשך כמה זמן צריך לעשות את המעקב הזה?

"בדקנו על פני 24 חודשים, אבל ראינו ששנה היא פרק הזמן הכי קריטי. ומעקב יכול להתבצע בבית החולים על ידי סטודנטים או מתמחים. בחלק מהמדינות זה מתבצע במפגשים, באחרות בשיחות טלפון — וגם הן עוזרות. זה נותן את התחושה שלמישהו אכפת ממך".

אבל יש טענה שאם מישהו רוצה להתאבד, הוא יתאבד, ואין שום דרך למנוע את זה.

"אולי, אבל זה יכול להיות גם חלק מהמאבק עם האנשים ששומרים עליך ומנסים למנוע ממך להתאבד, 'תשמרו עליי כמה שאתם רוצים, אני אעשה את זה בכל מקרה'. כשאדם כל כך נחוש, לא נוכל לעשות דבר. אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות לעזור ולהסביר".

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

אפשר להיפטר לגמרי ממחשבות אובדניות?

"לא. זה יכול להיות כבד, אבל זה לא שאתה חי איתן כל הזמן, הן באות והולכות. ואתה יודע שכבר התמודדת איתן ותוכל להתמודד איתן שוב. חשוב מאוד שתהיה הכנה לכך שהן יכולות לחזור, כי אז זו לא הפתעה".