פרישת יחימוביץ': מכה למחנה החברתי בכנסת

פרישתה של ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה) מהכנסת היא יותר ממכה קלה בכנף למחנה החברתי בבית המחוקקים. הרצון להתהדר בנוצות המחוקק החברתי־כלכלי קיים אצל חברי כנסת מכל סיעות הבית. אבל מעטים חברי הכנסת שמציבים את הסוגיות הללו בראש מעייניהם, במעשים ולא בדיבורים. יחימוביץ' היתה כזו, גם אם טעתה לפעמים, גם אם עמדותיה היו שנויות במחלוקת. בחודשים האחרונים פרשו מהכנסת מחוקקים בעלי מאפיינים דומים, בהם איתן כבל מהעבודה, אלי אלאלוף מכולנו ודב חנין מהרשימה המשותפת.

רבות מהדמויות הללו השתייכו למפלגות בקצה השמאלי של הקשת הפוליטית, שמספר המנדטים שלהן הולך ופוחת ממילא. ציבור המצביעים נודד למפלגות המרכז - בפעם האחרונה היתה זו כחול־לבן, בעיקר כי נדמתה כאפשרות היחידה להביא לחילופי שלטון. סדר יום חברתי־כלכלי לא ממש היה שם.

שלי יחימוביץ' מודיעה על פרישתה מהפוליטיקה צילום: אלכס קולומויסקי

שיוך ח”כים לשמאל אינו הסיבה היחידה להתפוגגות המחנה החברתי. גם מפלגות חברתיות לא זכו לעדנה בבחירות באפריל, ועל כך תעיד כולנו, שהתרסקה אל גבול אחוז החסימה, ומפלגת גשר בהנהגת אורלי לוי־אבוקסיס, שנותרה מתחתיו.

יחימוביץ' היא מהמחוקקות החברתיות המשפיעות בעשור האחרון. היא חוקקה 69 חוקים ב־13 שנותיה בכנסת, על אף הקושי לתרגם יוזמות לחקיקה ממשית מספסלי האופוזיציה. הבולטים שבהם היו חוק שכר הבכירים, וחוק הלוביסטים שעברו בשיתוף כולנו והליכוד. בכנסת ה־20 הגישה עם ח"כ רועי פולקמן את "חוק המאכערים", שנועד להגביל פעילות לובינג במסדרונות הכנסת והשלטון, ועתידו כעת לא ברור.

ההסבר של יחימוביץ' לפרישתה מספר את סיפור מרבית הפורשים מרצון או מהכרח: הראשונים מרגישים כי אינם יכולים להשפיע, האחרונים – אינם רצויים על ידי הבוחר שנשאב לשאלת נתניהו – כן או לא. רבות דובר על אובדן השיח על המהות, על סוגיות חברתיות כלכליות, על החיים עצמם. המפלגות הגדולות ממעטות להתייחס לנושאים אלה, ומותירות את המגרש באופן כמעט בלעדי למפלגות המגזריות (ולכולנו שתבלע כעת בליכוד). ברוב המקרים, זה לא נועד לטובת הכלל, אלא מחלחל אליו לפעמים, במקרה. גל פרישות הח"כים החברתיים וירידת קרנן של מפלגות אלה צריכים להיות תמרור אזהרה למי שבראש מעייניו עומדת הדאגה לצמצום פערים, חלוקה שוויונית של המשאבים הציבוריים והטיפול ביוקר המחיה. לתשומת לב הבוחרים ב־17 בספטמבר.