"בלי תקציב ופיקוח, העברת מעונות היום זו הצהרה חלולה"

"זה חלק מהטרגדיה, שרק כשקורים מקרי מוות או דברים ממש מזעזעים אנשים יוצאים לרחובות", מסבירה עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד. "הפעם יצאו לרחובות בצדק רב, תיעוד מקרי ההתעללות במעון של כרמל מעודה עורר זעזוע ציבורי עמוק, אבל זה לא מאבק שהתחיל עכשיו. הורים יצאו לרחובות בשלוש השנים האחרונות לא רק סביב נושא ההתעללות, אלא בגלל שחלחלה הבנה שאף שפעולות כמו הקמת קיוסק דורשות רישיון - לא צריך כלום בשביל להקים מסגרת חינוכית".

איך הגענו למצב זה ולמה לא עצרנו את הבעיה קודם?

"הדיונים סביב פיקוח על מעונות יום נמשכים כבר 17 שנה ועברו כמה ועדות: ועדת רוזנטל, ועדת טרכטנברג וועדת אלאלוף. הוועדות ישבו במשך שעות ארוכות וחוק הפיקוח על מעונות יום שנחקק בשלהי הכנסת הקודמת נחקק בדמה של יסמין וינטה (שסייעת הורשעה בהריגתה - א"א)".

מה הכשיל את הדיונים?

"היה שיח ארוך על התקציבים שצריכים להימצא לנושא החשוב הזה. לא צריך להשחיר הכל, אין התעללות בכל המסגרות, אבל גם באלו שכן לא מדובר בגזירת גורל. אלו אסונות שאפשר היה למנוע. מניעת ההתעללות דורשת כמה תנאים והצבת מצלמות במסגרות החינוכיות זה חלק קטן מהם. בראש וראשונה נדרש פיקוח. היום אפילו לא יודעים כמה מסגרות כאלו קיימות.

"המסגרות החינוכיות מתנהלות בפיקוח לא מלא, בלי סטנדרטים ובלי התייחסות לעובדים בהן כעובדי חינוך. יש פיקוח מינימלי בלבד רק על 23% מהמסגרות, וצריך יותר מזה. הצוות החינוכי צריך לקבל הכשרות, ליווי מקצועי ופיקוח מוסדר - וכל זה דורש תקציבים רבים".

זה שחוק הפיקוח על מעונות יום ייכנס לתוקף בספטמבר אומר שנמצאו לכך התקציבים?

"לא. מה שייכנס לתוקף ב־1 בספטמבר הוא המינימום של המינימום: איסור על שילוב אנשים בעלי עבר פלילי כחלק מהצוות, מתן עזרה ראשונה וחיוב בתנאי בטיחות מינימליים. אנחנו עדיין רחוקים מהחלקים שדורשים תקציבים גדולים יותר, כמו תקינה בנושא יחס המטפלות לילדים וטיפול בתכנים החינוכיים.

"כל עוד תחום מעונות היום כפוף למשרד העבודה, התפיסה הבסיסית כלפיו היא כמין בייביסיטר משודרג שנועד לאפשר להורים לצאת לעבוד ולא כמסגרת חינוכית. עכשיו כשמדברים על העברת התחום לסמכות משרד החינוך יתווספו תקציבים והתחום ישתנה. צריך להבין שחינוך הגיל הרך הוא לא רק מניעת התעללות אלא הרבה יותר מזה - זו הפנמה של חשיבות החינוך בגיל זה. אלו שנים שמתאפיינות בהתפתחות גבוהה של המוח וצריך להתאים עבורן תכנים נכונים. כל מדינות אירופה משקיעות בילדים בגיל הזה, כי לחינוך טוב בגיל זה יהיו השפעות מרחיקות לכת".

באמת יימצאו תקציבים? בינתיים זה נראה כמו הבטחות בחירות ריקות מתוכן, ודאי נוכח הגירעון המאמיר.

"אני רוצה להאמין שכן, שזה בסדר העדיפויות של הבוחרים".

עו"ד ורד וינדמן (46), גרה בהרי ירושלים, נשואה + 2; בעלת תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית ובוגרת תוכנית פולברייט; עובדת 19 שנה במועצה לשלום הילד ומגדירה את עבודתה כ"שליחות חייה" צילום: אוהד צויגנברג

 

רק לפני חודשים ספורים הבוחרים הצביעו בקלפי סביב "כן ביבי" ו"רק לא ביבי", ומפלגות שהרימו דגל סביב חינוך לגיל הרך לא זכו לאהדה רבה.

"אנחנו הוצאנו מכתב לראש הממשלה וביקשנו בו החלה של כל הוראות חוק הפיקוח לפני הבחירות. לדעתנו זה לא עניין של ימין בשמאל. תקציבים זה עניין של סדר עדיפויות, והתקציבים הללו צריכים להיות מעוגנים כבר בהסכמים הקואליציוניים".

כבר קיבלנו פרומו לסדר העדיפויות: התקציבים ילכו להכפלת מספר השרים.

"לדעתי ההורים מחכים לראות מי ירים את הכפפה ויממש את המהפכה. ההורים צרכים לדרוש, כפי שהם עושים היום, שקובעי המדיניות יממשו את הבטחותיהם. ילדים הם שליש מהאוכלוסיה, ואין להם יכולת לדרוש את זכויותיהם. אנחנו צריכים לעשות זאת בשבילם. על אף כל ההצהרות שאנחנו שומעים בימים האחרונים על העברת התחום למשרד החינוך, לא צריך לברך על המוגמר. בלי לוודא שיש תקציב ומפקחים ואנשי מקצוע זו הצהרה חלולה, והצהרות לא מצילות חיים של ילדים".

"פיקוח לא מבטיח איכות"

במקומות רבים בעולם חינוך פרטי נחשב לאיכותי יותר בהשוואה לחינוך הציבורי. איך את מסבירה את זה שכאן, כשהחינוך לגיל הרך הוא ברובו פרטי, הגענו למצב שבו אנחנו מבקשים את עזרת המדינה?

"מערכת פרטית אינה שם קוד לטוב או לרע, בדיוק כמו שמערכת ציבורית אינה מבטיחה טוב או רע. גם מסגרות חינוך מפוקחות מגיל שלוש ומעלה לא מבטיחות שתמיד יהיה בהן טוב, אבל הן מבטיחות שיהיה אבא ואמא. אידיאולוגית אני מאמינה שהמדינה צריכה להבטיח מסגרות טובות ובטוחות".

למה מאבק ההורים מתמקד דווקא במצלמות?

"תמכנו בהכנסה של מצלמות למעונות אבל זו לא חזות הכל אלא חלק ממהלך כולל של מסגרות הולמות עם פיקוח וסטנדרטים. אלו לא מצלמות שהורים צופים בהן בכל שעות הפעילות אלא שם כדי שבמקרה של חשד להתעללות המפקחים או רשויות האכיפה יצפו בהן. לרוב אי אפשר להוכיח מה קרה בלי ראיות. לפי הנתונים מרבית התיקים של התעללות בילדים, ודאי בגיל הרך, נסגרים בגלל חוסר ראיות. "אנחנו חושבים שצריך להכניס מצלמות בכל המסגרות, אף שהוחלט שהצבת מצלמות לא תהיה חובה במסגרות שיוקמו בבתי מגורים. גם סבורים שצריך גם תיעוד קולי כדי לקלוט התעללות מילולית. לדעתי מאבק ההורים לא מתמקד במצלמות אלא קורא למהפכה כוללת בחינוך לגיל הרך".

מעון יום צילום: יריב כץ

 

 

מה חשבת על הצתת ביתה של הכננת המתעללת כרמל מעודה?

"ברור שאסור לקחת את החוק לידיים. זו עבודה של גורמי אכיפת החוק ואת העונש היא תקבל אחרי הרשעה בדין".

הענישה הנוכחית מספיקה?

"הענישה הקיימת לא מספקת והסיבה לכך היא שאין מספיק הזדהות עם הילדים כי הם לא מי שמעידים. לעתים קרובות הענישה לא מבטאת את המסר הראוי של סלידה חברתית מהתעללות בידי צוותים חינוכיים".

גם אם הגננת תורשע, היא תוכל לפתוח גן במקום אחר, לא?

"הגבלת היכולת של גננת מורשעת לעבור ממקום למקום היא קריטית. עם כניסתו לתוקף של חוק הפיקוח גננות לא יוכלו להפעיל גן חדש או לעבוד בגן אחר אם יהיה להן עבר פלילי".

"חסרות התראות על עובדי מנהלה"

רק לפני מספר שבועות המדינה סערה בעקבות תקיפה מינית של ילדה בת 7. איך המדינה מתמודדת עם פגיעות מיניות בילדים במערכת החינוך?

"זה נושא שצריך לטפל בו ברמת מניעה, דיווח, ליווי וטיפול לאחר המעשה. צריך לוודא שבתי הספר יהיו מקומות מוגנים. החוק אוסר להעסיק בבתי ספר אנשים שהורשעו בעבירות מין. אבל זה לא מספיק, למשרד החינוך יש מערכת שמתריעה על אנשים שעובדים בחינוך בבתי ספר שנפתחו נגדם חקירות או שהוגשו נגדם כתבי אישום בעבירות מין. אלא שאנחנו מזהים כשלים מערכתיים בהגנה על ילדים בבתי ספר במקרים שמגיעים אלינו. המנגנון שמקפיץ את ההתראות הללו לא חל על עובדי מנהלה. בהיבט הזה לא צריך שיהיה הבדל בין אנשי חינוך לעובדי מנהלה - נדרשת התראה מיידית על פתיחת תיק לגבי כל אדם שבא במגע עם הילדים.

"נקודה חשובה נוספת בנושא המניעה היא שיח עם הילדים. חשוב לדבר איתם על התנהגות נאותה ולא נאותה כלפיהם. מה צריך לעשות אם קורה משהו ואצל מי להתלונן. לעיתים הילדים לא מבינים שעשו להם משהו רע, או שהם מפחדים.

"מחקרים מגלים שילדים פונים בעיקר להורים ולאחר מכן לחבריהם, ופחות למורים או לעובדים סוציאליים. ילדים מספרים לילדים, ולכן צריך להסביר להם מה לעשות גם במקרים שבהם חברים סיפרו להם על פגיעה שחוו. בנוסף נדרשות הכשרות, שאין מהן מספיק כיום, למי שפוגש בילדים, כמו מורים ורופאים. הם צריכים לדעת איך מזהים ילדים שחווים התעללות, לפעמים ילדים לא אומרים את זה במילים".

על אילו מספרים אנחנו מדברים?

"מדי שנה מתקבלים דיווחים על 2,500 פגיעות מיניות בילדים, זה מספר אדיר. מדי שנה מתקבלים 70–40 דיווחים נגד אנשי צוות במוסדות החינוך, וכשמדובר בהתעללות מינית המספרים האלו הם רק קצה הקרחון".

מה המגמה?

בעשור האחרון חלה מגמת עלייה, שחלק ממנה נובעת מעלייה במודעות ובדיווחים. גם כאן חובת הדיווח נולדה מחוק שנחקק בדם: לפני כ־30 שנה ילדה בשם מורן נפטרה כתוצאה מהתעללות מינית בתוך המשפחה, וכשחקרו את המקרה גילו שלסביבה הקרובה היו יותר מרמזים על מה שקרה".

כאמא לילדה זה נשמע מאוד מפחיד: עד גיל שלוש יתעללו בה ואז היא תיכנס למערכת שלפחות פעם בחודש יש דיווח שמישהו מאנשיה פוגע מינית בילדים.

"צריעך להיות מודעים למספרים ולא לחשוב שזה קורה מעבר להרי החושך. מנגד, יש מקומות רבים שהם בטוחים ולא צריך להשחיר את כל המטפלות ואת כל המורים, המציאות רחוקה מכך. אבל חשוב לפעול למניעה כי כל מקרה הוא עולם ומלואו".