קץ החקלאות בישראל: חוסכים כעת, אך נשלם ביוקר
המו"מ של ישראל עם ארה"ב על הסרת חסמים ביבוא חקלאי, בצד היבוא שכבר קיים מאירופה, ירדן הגדה ועזה, הם מכה אנושה לחקלאות המקומית שכבר עכשיו במצוקה גדולה
בימים אלה מתנהל מו"מ בין הממשל האמריקאי למשרדי האוצר והחקלאות של ישראל, בניסיון להוריד את החסמים המקשים על יבוא סחורות חקלאיות מארה"ב לישראל. מדובר בשערורייה וסכנה לביטחון המדינה.
לישראל יש מחסני מזון לשעת חירום, הנשענים על תוצרת כחול לבן, מתוך אחריות לאזרחיה וכדי להבטיח מוכנות לכל צרה. מדינה מתקדמת חייבת לסמוך על ייצור מזון בסיסי במסה קריטית המבטיחה את ביטחון המזון של האוכלוסייה שלה, את השאר היא רשאית לייבא.
חייבים לשאול: כשהתחזיות מנבאות שבעוד 30-20 שנה יהיה מחסור עולמי חמור במזון, האם אנחנו מוכנים באמת לחסל את החקלאות הישראלית ולסמוך רק על יבוא מחו"ל?
ישראל מייבאת את כל עודפי התוצרת החקלאית ממדינות האזור בשל מחירם הנמוך, אך משלמת על כך בהפקרת ביטחון המזון שלנו ומתפשרת על איכות ובטיחות המזון. בכך המדינה אולי חוסכת מעט בטווח הקצר אך תשלם ביוקר בטווח הארוך.
הפגנת חקלאים המספרים לא משקרים - בשנת 1949, בראשית ימיה של מדינת ישראל הצעירה, ייצרה החקלאות 12% מהתמ"ג. שמינית מהסחורות והשירותים שיוצרו במדינה, היו בתחום החקלאות. 62 שנה אח"כ, בשנת 2011, היה חלקה של החקלאות בתמ"ג פחות מ-2% וגם היצוא החקלאי התכווץ בשיעור דומה.
החקלאים בישראל - 0.6% מכוח העבודה
עד לפני חמש שנים חקלאות ישראל סיפקה את כל התוצרת החקלאית הנדרשת לאוכלוסייה במדינה וברשות הפלסטינית למעט שלושה ענפים; חיטה, בשר בקר ודגים (מאחר ואין בישראל מספיק קרקע ומים לייצור עצמי), וחלק נכבד מענפים אלה יובאו. לעומת זאת ישראל ייצאה לאירופה פירות וירקות בסכומים של מעל למיליארד דולר בשנה.
בשנים האחרונות, בשל החשיפה ליבוא מתחרה בתנאי היצף, התוצרת החקלאית המקומית נדחקת ובהמשך נכחדת בשל יבוא שלא בתנאים הוגנים. אין פלא אפוא שכיום מספר החקלאים המועסקים במשק ירד לפחות מ-0.6% מכוח העבודה וגילם הממוצע של החקלאים עומד על 60.
חקלאים מפגינים. רק 0.6% מכוח העבודה במדינה צילום: תנועת המושבים
לשחיקה הדרסטית הזאת בענפי החקלאות יש כתובת אחת: מדיניות חסרת אחריות של הממשלות לאורך השנים וגם כיום. הידעתם שהבצל שאתם קונים בסופר, עם קליפה צהובה מסביב ובפנים רקב מיובא? ירקות אחרים, כמו עגבניות, מגיעים לישראל נגועים במחלות, שמדביקות את הגידולים הישראליים. עיקר יבוא הירקות, כיום, נעשה מירדן, מהגדה ומעזה. איכות הירקות המיובאים משם ירודה ורחוקה מאד מרמת התוצרת הישראלית.
בואו נעשה את זה פשוט. בכל יום מפרסמת מועצת הצמחים את מחירי הירקות בשוק הסיטונאי. בזמן כתיבת שורות אלה השבוע, מחיר ק"ג עגבניית שרי מזן "תמר" (המחיר לחקלאי) עמד על 5.5 שקלים. בפועל, הסיטונאים ורשתות השיווק ישלמו לחקלאי בין 20%-30% פחות - כ-4.5 שקלים. את הפער הזה סופג החקלאי. וכמה שלמתם ברשת השיווק?
חקלאות משגשגת אינה יכולה להתקיים בלי מעורבות של הממשלה ובלי תמיכה ישירה שלה. לא במדינות מפותחות – ולא בישראל.
במקרה של שביתה בנמלים
באירופה חקלאים לא משלמים עבור מים. עלות העובדים ממזרח אירופה, פולין רומניה ואחרים זולה ביותר מאחר והם לא נחשבים עובדים זרים. מעל ל-40% מתקציב האיחוד האירופי מיועד לפיתוח ושימור המרחב הכפרי; מחקר הדרכה ביטוח ופנסיה ניתנים לחקלאים בחינם ולכן בשוליים הם יכולים לייצר עודפי תוצרת חקלאית ולהציף מדינה קטנה כמו ישראל.
ואם לא די בכך, עכשיו מתנהל מו"מ בין ישראל לארה"ב על הסרת החסמים שעדיין קיימים על יבוא סחורות חקלאיות לישראל, מה שעלול למוטט סופית את החקלאות הישראלית הנאבקת על נפשה. דוגמה, כאשר נוצר מחסור בבשר בקר בארגנטינה הממשלה המקומית אסרה עליהם לייצא בשר, והמחסור בישראל ניכר מייד.
ישראל לא יכולה להסתמך על יבוא חקלאי וגם להיות בטוחה שתהיה סחורה טרייה, איכותית ובריאה שלא גודלה ממי קולחין בלתי מטוהרים, שלא השתמשו בחומרי הדברה אסורים וכו'.
בנוסף, ישראל במרחק של 5 ימי הפלגת אונייה מהשווקים באירופה. מה יקרה אם בשל מצב ביטחוני, עיצומים, שביתות וכו' תוגבל כניסת אוניות לנמלים?
במקום לעודד את ייצור המזון המקומי, הממשלה מכבידה את עולה על החקלאים ומקרבת את קיצו של הענף.
הכותב הוא יו"ר מרכז המועצות האזוריות וראש המועצה האזוריות מרחבים שבנגב המערבי
