לזנט פריירי היא עיירה קטנה בוויסקונסין, שבה גרים 10,000 תושבים. עיירת שינה קלאסית, שבה מי שרוצים לבלות צריכים לנדוד לעיר שכנה. ולכן בתחילת השנה יצאה העירייה בהכרזה על כוונתה לבנות דאון־טאון מקומי, מרכז מסחרי עם חנויות ומסעדות לרווחת התושבים. אלא שמהר מאוד התעוררה ליוזמה התנגדות קולנית ונחרצת — אנשים התגודדו להפגנות רועשות מול בית העירייה והציפו את הרשתות בקריאות לבטלה.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
משהו כאן לא הסתדר. הדאון־טאון החדש הוא התפתחות טבעית לעיירה קטנה שרוצה לגדול. הוא יאפשר לתושבים לבלות קרוב לבית ויגדיל את ההכנסות המקומיות. win־win. אז למה התושבים מתנגדים כל כך? כאן נכנס לתמונה ZenCity, סטארט־אפ ישראלי שמטרתו היא לעשות ניתוח עמוק ורב־ממדים של כל השיח ברשתות — סטטוסים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר, תגובות באתרי העירייה, תלונות למוקד הטלפוני, תיוגי תמונות באינסטגרם, ובעצם כל פיסת מידע שהתושבים כתבו באופן פומבי — כדי לגבש מסקנה אחת ברורה: מה באמת חושבים תושבי העיר?
קורקינטים בקארי, צפון קרוליינה. התושבים מחו נגד כניסת חברות ההשכרה לעיר, אבל לאחר פיילוט מצומצם, זן סיטי מצאה שהרוב בעדן, בכפוף להמלצות כמו הסדרה של מקומות חניה
"תמיד ישנו מיעוט רועש, אותם עשרה אנשים שיש להם נוכחות בולטת ברשתות החברתיות, ובישיבות המועצה שומעים רק אותם", מסביר אייל פדר־לוי, מייסד ומנכ"ל זן סיטי. "הייטרים", אם תרצו. ובמקרה של פלזנט פריירי, הניתוח של זן סיטי גילה שחלקם של אלה בכלל האוכלוסייה קטן מאוד — 15% מתנגדים לעומת 85% שרצו במרכז המסחרי החדש. "התוצאות היו כל כך חד־משמעיות שאפילו הנהגת העיר נדהמה לגלות שיש כל כך הרבה אנשים שהם בעד", הוא אומר.
מצעדות הניאו־נאצים בשרלוטסוויל, דרך טרור הרשת של האינסלים ועד הבוטים הרוסיים שהיטו את הבחירות בארצות הברית: אנחנו חיים בעידן ההייטרים. הרשתות החברתיות אפשרו לאזרח הקטן להיהפך בקלות יחסית לכוכב רשת, אבל בחסותן דווקא החומרים הקיצוניים והשליליים זוכים ליותר חשיפה, פשוט כי הם מעוררים יותר תגובות, ולכן נדמה שקולם של ההייטרים מכתיב את דעת הציבור.
דוגמה מקומית ומובהקת לכך היא המאבק לגירוש מבקשי המקלט בדרום תל אביב בהובלת שפי פז. אף שהמדינה גיבשה פתרון למצוקה בדרום תל אביב — כזה שאינו כרוך בגירוש מלא, שהעלות שלו סבירה, שענה לדרישות האו"ם ואף זכה לתמיכה רחבה של תושבים — הרעש שעשה המיעוט בהובלת פז גרם לממשלה לסגת מההחלטה. פדר־לוי מתבדח ואומר כי במקרה שלה לא צריך אפילו את זן סיטי כדי להבין שהיא מיעוט קולני עם תמיכה דלה. "לא צריך סטטיסטיקות כאן”, הוא אומר. “מספיק לראות כמה מעט אנשים היא מצליחה להביא להפגנות. ולמרות זאת הממשלה אימצה את האג'נדה שלה".
יש תחושה שההייטרים השתלטו על השיח.
"בעיקרון אנשים מביעים יותר רגשות חיוביים, ובכל זאת, כשאתה מסתכל על פוסט ורואה תגובה אחת שלילית מעצבנת, זה מה שתזכור. יש הרבה יותר אינטראקציות של לייקים על מישהו שכותב משהו חיובי, שהולכות לאיבוד לצד דעה אחת שלילית.
"בפועל הדברים הם אחרת מהסנטימנט השלילי הבודד. זה מה שמעיף לאנשים את המוח ברוב העיריות שאנחנו עובדים איתן. אנשים בסך הכל מרוצים ויש פידבק חיובי. במקרה של פלזנט פריירי, אנשים שבעד המרכז המסחרי לא באים להפגין כדי שיבנו דאון־טאון, אבל הם כן מדברים על זה ומשמיעים את דעתם. לפני שהיה את הכלי שלנו, היו בודקים דברים כאלה בסקרים ובשיתוף ציבור. אבל לאנשים אין זמן וכסף ולפעמים הם קצת יותר רחוקים מהנושא ולא יכולים להתפנות למפגשים של שיתוף ציבור כדי להביע את דעתם. היכולת שלנו לפגוש אנשים שמביעים את דעתם ללא מאמץ גדול במיוחד מאפשרת לקבל תמונה שלמה יותר של הנושאים שיותר חשובים לאנשים, וכך לקבוע גם את סדרי העדיפויות".
אורורה היא העיר השנייה בגודלה באילינוי, אחרי שיקגו, עם כ־200 אלף תושבים. כמו מרבית הערים הגדולות בארצות הברית, גם באורורה יש לא מעט דרי רחוב, והעירייה רצתה להקים עבורם "safe parking", מקום שבו אנשים שגרים ברכבם יוכלו להחנות אותו, ויעמדו בו לרשותם שירותים, מקלחות, חשמל ושאר מתקנים.
"ההשפעה של ההומלסים על הקהילה היא עצומה", מסביר פדר־לוי, "והעירייה ביקשה לטפל בזה בצורה רחבה, וחשבה שהקמת חניון כזה תוכל להגביר את תחושת הביטחון האישי בעיר. גם כאן היו כמה וכמה אנשים שכתבו לעירייה שזה נורא ואיום, אך בעזרת הכלי שלנו היה אפשר לראות שרוב התושבים דווקא היו בעד הרעיון, והמתנגדים בעיקר חששו שהחניון יקום בקרבתם. אז יכולנו לראות באילו שכונות יש התנגדות גבוהה, היכן צריך להרגיע את החששות, ואיך להתאים את התכנון כך שרוב התושבים יהיו מרוצים".
דרי רחוב באורורה, אילינוי. העירייה רצתה להקים חניון עבורם, שבו יהיו מקלחות וחשמל, אבל נתקלה בהתנגדות קולנית. זן סיטי גילתה שרוב התושבים דווקא היו בעד הרעיון, והמתנגדים בעיקר חששו שהחניון יקום בקרבתם צילום: pleasantprairiewi.gov
את רוב הניתוח הזה עושים אנשי זן סיטי בשלט רחוק ממרתף מעוצב ברחוב קרליבך שבמרכז תל אביב. 60 עובדי החברה מחולקים לצוותים של חמישה אנשים, שכל אחד מהם אחראי לכמה ערים — הם נמצאים בקשר יומיומי רציף עם מנכ"ל העירייה, משרד ראש העירייה ומשרד הדוברות. בעיריות אמריקאיות הם עומדים בקשר ישיר גם עם מפקד המשטרה, מאחר שבארצות הברית המשטרה כפופה ישירות למנכ"ל העירייה.
"לעירייה אין שום סיכוי לדעת לבד אם מה שהיא עושה מוצלח או לא", מסביר פדר־לוי. "היא משקיעה מיליוני שקלים בפרויקטים בשנה, אבל אין לה פידבק מהימן שיאפשר לה לדעת אם אנשים מרוצים מהתוצאה. בעולם העסקי יש מדדים מדויקים מאוד — אתה יכול לדעת כמה כסף הרווחת, אבל במגזר הציבורי אין כלים כאלה, ולציבור אין תמיד זמן ואנרגיות להשקיע בהבעת דעתו".
זה לא מדויק. הנה רק בימים אלה התנהלו כמה הפגנות מול עיריית תל אביב, של הולכי הרגל שהרגישו שהם נרמסים בידי הקורקינטים והאופניים החשמליים, של תושבי יפו שמוחים על סגירת שדרות ירושלים לתנועה בגלל השיפוצים של הרכבת הקלה, ושל תושבי תל כביר המגורשים מבתיהם.
"כמי שחי בעולם הדיגיטלי, אתה ודאי הכרת את המחאות האלה לפני שהתקיימו ההפגנות. ידעת שאנשים מתלוננים, וזה לא הפתיע אותך. וזה השירות שלנו בעצם לעיריות. אנחנו מזהים את המגמות לפני שמגיעים להפגנות. ישנה גם האינטראקציה הכי בסיסית — מוקד 106, שדרכו אפשר לדעת אילו תלונות יש, אבל אתה מכיר הרבה אנשים שהתקשרו ל־106 כדי לדבר על מדיניות של חניה ברמה האסטרטגית? או אנשים שהתקשרו ל־106 כדי להגיד 'פארק הירקון זה מקום מדהים'? זה מוגבל לתלונות ספציפיות ואין פידבק חיובי, ואין גם חשיבה אסטרטגית. יגיעו תלונות על קורקינט שחוסם מדרכה, אבל אף אחד לא יתקשר למוקד להגיד 'יש לנו בעיה עם הסדרת החניה של הקורקינטים שחונים על המדרכה וחוסמים את המעבר'".
השירות של זן סיטי מושתת על שלושה מנועים: איסוף, מיון וניתוח. המנוע הראשון אוסף אינספור נתונים ממאגרי המידע של העירייה (כמו פניות למוקד העירוני), מרשתות חברתיות (למשל ציוצים בטוויטר) ומרחבי הרשת (כמו תגובות באתרי חדשות). "אנחנו אוספים מידע ב־45 שפות כיום, ולכן יכולים לתת כיסוי ייחודי אפילו באזורים עם ריבוי מהגרים", מסביר פדר־לוי.
המנוע השני עושה סדר בבליל האינסופי של המידע שנאסף. זן סיטי מזהה את הנושא של כל טקסט, את שביעות הרצון העולה ממנו (חיובית, שלילית או ניטרלית) ומאפיינים נוספים, למשל מילות מפתח. הנתונים מחולקים ל־86 נושאים שבאחריות העירייה, מפינוי אשפה ושבילי אופניים עד נושאים תרבותיים וחברתיים כמו היחס למהגרי עבודה. המנוע בנוי על למידת מכונה, כלומר המערכת יודעת לזהות מקרים על בסיס דמיונם למקרים קודמים. וכשמגיע פוסט חדש או תגובה חדשה, המנוע בודק לאיזו מהדוגמאות שהוא כבר מכיר זה הכי דומה ומאגד אותם יחד.
המנוע השלישי מזהה טרנדים ומנתח מגמות בעזרת כלים כמו זיהוי חריגות (אם מדברים על נושא מסוים כיום יותר מבדרך כלל) או זיקות בין שני ביטויים (למשל ריבוי הופעת המילה "פקקים" בפוסטים שבהם מופיע הביטוי "קריית הממשלה"). באופן זה זן סיטי מגיעה למסקנות מורכבות כמו "התושבים אינם מרוצים לאחרונה מתחום החינוך בעיר בגלל מחירי הקייטנות".
פדר־לוי (32) החל את דרכו המקצועית כקצין ביחידה 8200 בצה"ל, ולאחר השחרור למד תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני בתכנון עירוני במסגרת תוכנית המצטיינים על שם לאוטמן באוניברסיטת תל אביב. בהמשך שימש מתרגל באוניברסיטה ונמנה עם צוות ההקמה של המכון האקדמי "מרכז העיר" לחקר עירוניות, שבו נטמנו הזרעים שיובילו אותו להקים את זן סיטי.
"המכון הוקם כדי לעודד מחקר בינתחומי על עירוניות", הוא מסביר. "כלומר לקחת אנשים מרחבי הקמפוס, מהחוגים לגיאוגרפיה, אדריכלות, משפטים, הנדסה ועוד, ולעודד אותם לשתף פעולה. זה הכרחי כי ניהול עיר הוא נושא מורכב שדורש ערבוב דיסציפלינות.
מרכז מסחרי בפלזנט פריירי, וויסקונסין. העירייה רצתה לבנות מרכז מסחרי ראשון בעיר, אבל תושבים הפגינו נגדו והציפו את הרשתות בקריאות לבטלו. זן סיטי גילתה שרק 15% מהתושבים מתנגדים למרכז, לעומת רוב מוחלט של 85% שרצו בו צילום: pleasantprairiewi.gov
"אחד הדברים שהרגשתי חזק מאוד באקדמיה היה הפער שבין התיאורטי למעשי. ערים חכמות, למשל, זה מושג טרנדי מאוד, אבל כשאתה מדבר על זה עם עיריות אתה מגלה שאין להן אפילו את הבסיס לנהל עיר חכמה. אז הרגשתי צורך לפעול בתחום המעשי, כי לעיר יש הרבה יותר השפעה על חיינו מאשר למדינה".
את המעבר מהתיאורטי למעשי עשה פדר־לוי בסיוע עידו עברי. השניים הכירו ב־2014 על רקע תחומי העניין המשותפים להם — פדר־לוי כיהן טרם לימודיו כמנהל ספריית גן לוינסקי, מרכז חברתי ותרבותי שפועל בהתנדבות בדרום תל אביב, ואילו עברי עבד כמנהל פרויקטים דיגיטליים בספרייה הלאומית בירושלים והתנדב בסדנה לידע ציבורי, שפועלת לקידום שקיפות המידע שמצוי בידי הרשויות הציבוריות. החיבור בין השניים הוביל לשורה של פרויקטים משותפים, וב־2015 הם הקימו את זן סיטי.
זן סיטי אינה מספקת שירותים לחברות מסחריות אלא רק לעיריות, במודל תשלום חודשי של כמה אלפי דולרים. עד כה היא גייסה כ־8 מיליון דולר בשני סיבובי גיוס מהקרנות ורטקס, קינן פרטנרס, i3 ו־M12 של מיקרוסופט.
עם כמה עיריות אתם עובדים כיום?
"70 עיריות ברחבי העולם, מתוכן 15 ישראליות. התחלנו דווקא עם עיריית אילת, שנמצאת היום בכותרות בעניין שדה דב, ואני יכול להעיד שרוב האילתים רצו שהשדה יישאר במקומו".
פז מפגינה בתל אביב. "מעטים מפגינים לצדה, ועדיין הממשלה אימצה את האג'נדה שלה" צילום: יריב כץ
נושא תחבורתי נוסף שאליו נדרשים אנשי זן סיטי שוב ושוב הוא חברות השכרת הקורקינטים החשמליים. כך למשל, ב־2017 הם הוזמנו לעיר קארי שבצפון קרוליינה, שבה חיים 166 אלף תושבים, כדי להכריע מה לעשות עם חברות כמו Bird, שרצו להיכנס לעיר. "פקידי העירייה אמרו לי שהם לא יודעים מה לעשות", אומר פדר־לוי. "יש אנשים רועשים שדופקים להם בדלת ואומרים 'הקורקינטים זה זוועה, תעיפו אותם', אבל יש גם הרבה תושבים שמעוניינים בהם, בפרט כי יש שם אוניברסיטה והרבה מאוד צעירים שזקוקים לדבר כזה. אז הם עשו פיילוט והפעילו את השירות באופן מוגבל ומצומצם במשך חודש. הסתכלנו על הנתונים וראינו שהרוב בעד, כלומר, הדעות חיוביות. אבל יכולנו גם לתת המלצות לאיך לעשות את זה נכון, וכך למשל קארי דאגה להסדרה של מקומות חניה לקורקינטים".
ומה לגבי תל אביב?
"גם כאן הדעות חצויות, עם יתרון קל למתנגדים".
לצד קורקינטים ומרכזים מסחריים, הכלים של זן סיטי מסייעים כיום גם למאבק באלימות. דוגמה לכך ניתנה בפברואר השנה, כשעובד מפעל באורורה פוטר, ועקב זאת רצח חמישה עובדי מפעל. "זה היה סיפור מטורף שקיבל חשיפה ארצית. המשטרה היתה צריכה לנהל את האירוע ולדעת איך לפנות לתקשורת", מספר פדר־לוי. "במקרה התחלנו לעבוד איתם שבועיים קודם לכן, והצוות שעבד איתם היה יכול לענות על הצרכים המיידיים של המשטרה. כך למשל, הם רצו לערוך אסיפת עיתונאים, אבל היתה דילמה כיצד לחשוף כמה פצועים ישנם מתוך האנשים שנמצאים במתחם. אז עשינו ניתוח מהיר מאוד, אספנו כל מה שהיה ידוע לציבור ועזרנו למשטרה לנסח את המסר שהעבירה.
"בנוסף התרענו בפני העירייה שמתארגנות יוזמות של קבוצות קהילתיות לאסוף כסף ולעזור למשפחות של הנפגעים — דבר שהיא כלל לא ידעה עליו. בזכותנו העירייה פרשה חסות על היוזמה, וכך גויסו כמה מיליונים למשפחות הנפגעים".
דוגמה אחרת מספק פדר־לוי מדייטון, אוהיו, עיר שהיא חלק ממטרופולין של 836 אלף תושבים: "במאי אישר בית המשפט לקו קלוקס קלאן לערוך מצעד בעיר", הוא מספר. "היו 10,000 שיחות על הנושא ביום של המצעד, ויכולנו לראות שהיחס כלפיו היה בעיקר שלילי. תקפו את ראש העירייה ואת המשטרה שהוציאו המון כסף לאבטח דבר כזה. ובפועל, על מאה מפגינים של ה־KKK הגיעו אלפי מפגיני נגד".
אתם לא חוששים שאתם חלק מהמגמה של חדירה לפרטיות וסחר במידע אישי, כאלה שמבצעים המונופולים פייסבוק, גוגל, מיקרוסופט ואחרים? בסופו של דבר נדמה שרוב הציבור לא היה מעוניין שגורמים שלטוניים ידעו עליו כל כך הרבה.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
"זה אחד מהנושאים המרכזיים שאנחנו לוקחים בחשבון בשירות שאותו אנחנו נותנים. הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות זה לקחת מידע שכתב מישהו ולהפוך אותו לפומבי בניגוד לרצונו. אני מאמין שכל אדם צריך לקחת אחריות על דברים שהוא משתף, וצריך להיות מודע אליהם. מראש הגדרנו לעצמנו כללים. אנחנו לוקחים מידע שהוא ציבורי ולא שומרים את הזהות של מי שפרסם אותו. המטרה שלנו היא לא לעקוב אחרי אדם מסוים, אלא רק אחרי מגמות והלכי רוח. המערכת שלנו לא מאפשרת ניהול תיק מעקב אחרי מתנגדי אופוזיציה, לדוגמה, אם זאת השאלה. זה הסיוט הכי גדול שלנו, ואנחנו לא מתכוונים להיהפך לגוף כזה".
