חללי העבודה המשותפים: מפנטזיה להתפכחות

כמו פטריות אחרי הגשם, מתמלאת ישראל בחללי עבודה. רק בחודשים האחרונים דווח בתקשורת על פתיחת מתחמי עבודה חדשים בפתח תקווה, רעננה, בני ברק, נצרת, הרצליה, ראשון לציון ורמת גן. בתל אביב, בירת חללי העבודה, נדמה כי מתחם חדש כזה נפתח בכל יום.

באזורים רבים בארץ צצים בניינים המיועדים להייטק ושירותים, חלקם רגולריים וחלקם בעלי צורות "מגניבות" מבחינה גיאומטרית, המקשות על תפקוד החלל הפנימי שלהן. אדריכלים רבים מודעים לבעיה, אבל אינם יכולים להתנגד לביקוש ולתכתיבי האופנה. אז האדריכלים מתכננים, והיזמים משווקים, ואין מי שיצעק שהמלך הוא עירום.

חלל עבודה של WeWork בהרצליה צילום: WeWork

בניגוד למגמה בישראל, בעולם מתפרסמים כבר תקופה מחקרים המצביעים על כך שמרחבי העבודה השיתופיים אינם בהכרח מייצרים תפוקה גבוהה יותר בעבודה, אך כן - לעיתים קרובות - מייצרים תופעות לוואי בריאותיות וחברתיות, כמו: קלסטרופוביה, ריצודים, חוסר יכולת לתקשר, חיזוק הפרעות קשב וריכוז, קושי להתרכז ורעש.

אחת התופעות הנפוצות בכל הקשור לחללי עבודה, היא ההשקעה הגדולה באיזורים הציבוריים ובאיזורי הרווחה, לעומת ההשקעה המינימלית בעמדת העובד. מדובר בפערים חסרי היגיון. בעוד המרחב הציבורי הוא כמו דיסנילנד, מרחב העבודה הוא מינימלי; באזורי הרווחה הציבוריים נשפך ים של כסף למטר מרובע, לעומת עמדת העבודה שעבורה מחפשים את השולחן הכי זול שבנמצא ואת הכסא הפחות איכותי, אשר "ממילא ישברו אותו ואז נחליף".

בנוסף לצפיפות, מגבלות התקציב המושתות על מרבית הפרוייקטים, מקבלות לא אחת ביטוי בהפחתת איכות מערכות נילוות, כגון מערכות התאורה. לכולן תקן ישראלי מינימלי, אולם לאורך זמן – מתגלים הבדלי האיכות הדרמטיים.

מדובר באבסורד מארץ האבסורדים. אבסורד, כיוון שהעובד אמור להיות יעיל ולשהות רוב הזמן בעמדה שלו, מטלה בלתי אפשרית לאור כל הפיתויים המחכים לו באיזורים הציבוריים ובאיזורי הרווחה. זו איננה סביבת עבודה יעילה.

במרבית המקרים, מדובר בעובדים בעלי אינטליגנציה גבוהה ביותר. משיחות שאנו עורכים עם עובדי לקוחותינו, ואף מטוקבקים שאנו קוראים ברשתות החברתיות, אנו למדים שהתפאורה אינה מחפה על תחושת העבדות. שעות העבודה הארוכות הן "ברוטו", בעוד הנטו של השעות אינו גדל. אין אחד שאינו מבין, כי ארגז החול דמוי החוף הטרופי, או חדר הישיבות המכיל גלשנים, אינם אלא תזכורת לתחביבים שנותרו מרוחקים מאחור.

המרחב הציבורי משמש לא אחת למפגשים אקראיים או ל"ישיבה בעמידה”, לסיעור מוחות ולהפריה הדדית בין אנשי הצוות, המנהלים ואורחיהם. אלא שהסחות הדעת הן במובהק מעבר לנדרש, ובנוסף, מחקרים מראים שישיבה שמכילה יותר מחמישה משתתפים הופכת במרבית המקרים ללא אפקטיבית, וגם ישיבות שנמשכות מעל שעה מאבדות מיעילותן. על פי מחקרים, תפוקת העובד הישראלי היא מהנמוכות באירופה, בהשוואה לכמות השעות. האוסטרים, הגרמנים והשוויצרים עובדים הרבה פחות שעות מאיתנו - אבל כשהם בעבודה אז הם עובדים, ונהנים.

חלל עבודה של BE ALL צילום: עמית שעל

רווחה אמיתית במקום "חלל רווחה"

הגישה לפיה "המשרד הוא הבית" גם פוגעת באיזון בין חיי העבודה לחיי המשפחה ולפנאי. העובד הישראלי הממוצע, המבלה את יומו וערביו (שלא לדבר על לילותיו) בחלל עבודה, פנטזיונרי ככל שיהיה, הוא עובד פחות יעיל וגם כזה שלא מבלה עם משפחתו – והוא מפסיד משני הכיוונים.

כי אם יש לעובד חדר קולנוע וחדר כושר, והספר בא לספר אותו בעבודה וחדר האוכל מספק לו שלוש ארוחות ביום ועוד נישנושים ללא הפסקה וללא תשלום נראה לעין, אז למה שילך הביתה? מה יש לו בבית שאין לו בעבודה? כך הופכת העבודה לבית כלא של עבדות מודרנית, וחללי הרווחה הופכים לפארק שעשועים.

המשרד לא צריך להיות הבית, וגם לא קולאז' וגיבוב של חומרים, צבעים וטקסטורות. שיטת "מגדל בבל", MIX&MATCH חסר הגבולות, והקונספט של "הכל מותר", פוגעים באדם השוהה ומשתמש באתר. המתקפה על החושים קשה מדי, וסביבת העבודה והרווחה מפסיקה לתמוך בעובדים. לא מצאנו בשום מקום, שמאפייני החללים הללו מחזיקים את העובד יותר זמן במשרתו. חלק מהגירויים הם מסוג ה"אינסטנט", שתוקפם קצר ולאחר זמן לא ארוך העין והראש הופכים להיות אטומים להם, אם לא אנטגוניסטיים. גם במקומות בהם מלכתחילה הושם דגש על אזורי המפגש ובכוונה צומצמו מרחבי העבודה, מתחילים להתגלות היום איפוק, סדר, וכבוד למשתמש.

אדם שבא לעבוד צריך סביבת עבודה תומכת, שתייצר מצד אחד תפוקה ומצד שני רווחה אמיתית. לא חלל רווחה שקראו לו בתוכנית האדריכלית "חלל רווחה", אלא רווחה אמיתית פר שעה: אוויר צח, מרחב ירוק אמיתי וחומרים טבעיים. עובדים זקוקים למקומות שבהם יוכלו להתרכז בעבודתם ללא הפרעות רעשי רקע, רעש ויזואלי של טפטים, 800 אריחים צבעוניים משתנים כי זה נורא יפה או כריש מתפרץ בתלת מימד מהקיר, כי מישהו חשב שזה נורא מגניב. המגניבות הזו הינה ארעית, טרנדית, ומעתיקנית: מקורותיה בחיפוש סיפוק מיידי (ציטוט מהפינטרסט במקום למידה ממנו). זו מגניבות יקרה ומאחזת עיניים. חברות עשירות יכולות להרשות לעצמן ניסוי וטעיה ושפיכת כספים, חברות אחרות צריכות ללמוד מניסיונן המר.

חללי העבודה חייבים להשתנות באופי, בצורה, במהות ובשיטות העבודה על מנת לשרוד ולהיות תחרותיים באמת. אם העובדים שמים כל היום אוזניות אטומות מרעש, אז בשביל מה אנחנו באופן ספייס אם אי אפשר לתקשר? איך אפשר לנהל צוות של 15 איש כאשר כל אחד נמצא בוואקום שלו, ולקדם מוצר? זה לא באמת מתפקד.

אפשר גם אחרת.

הכותבים הם בעלי משרד 'דונסקי אדריכלים ומעצבים'.