ד 2016 היה נראה שהכל פועל לרעתם של יעל נתן (41) ואהוד לבסקי (45). במשך 15 שנה הם עבדו בהייטק, כמה שנים בסמסונג ואחר כך בשני סטארט־אפים כושלים, עד שהחליטו שדי, ושהגיע הזמן לממש את שאיפותיהם האמנותיות — נתן כמאיירת פרילנסרית ולבסקי כתסריטאי ("מאייר שסרח", כהגדרתו). אבל הפריצה הגדולה בוששה לבוא, כך שנתן נדרשה לחלטר בעיצוב גרפי ולבסקי היה מעורב בכמה פרויקטים הוליוודיים שבעיקר נתקעו.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

ואז לפני שלוש שנים הם קיבלו הצעה להשתתף באנתולוגיה ישראלית של סיפורים קצרים שהוקדשה לרדיו, והחליטו ליצור קומיקס, אף שלשניהם לא היה רקע בז'אנר. התוצאה היתה "Midnight Radio" — קומיקס עם סיפור מינימליסטי על אשה צעירה שמגלה משהו מדהים שמסתתר בין התחנות המוכרות של הרדיו שלה, ואיורים מוקפדים מאוד ששילבו בין אווירה רומנטית־חולמנית לתחושה חזקה של סרט אימה שמחכה מעבר לפינה. אבל גם הפעם היה נראה שהמזל לא מאיר פניו, והאנתולוגיה נגנזה בטרם ראתה אור.

מכיוון שהקומיקס כבר היה קיים, לבסקי ונתן החליטו פשוט להעלות אותו לרשת, תחילה לאתר שיתוף התמונות IMGUR, בערב אחד באפריל 2016. הציפייה שלהם היתה ש"יקראו את זה כמה אלפי אנשים ויחשבו שזה נחמד", אומרת נתן ל"מוסף כלכליסט". למחרת, כשקמו בבוקר הם היו בשוק — בן לילה נהפך "מידנייט רדיו" לסנסציה ויראלית עם חצי מיליון צפיות.

זו היתה תחילתו של כדור שלג שמתגלגל עד היום: "מידנייט רדיו" צבר מאז כבר כמה מיליוני צפיות בפלטפורמות השונות, ותורגם ל־20 שפות לפחות. "לכל פלטפורמה שאליה אנחנו מעלים את הקומיקס, הוא תופס", אומרת נתן. באתר התכנים הוויראליים Bored Panda יש כ־2.6 מיליון צפיות; לסרטון יוטיוב תחת הכותרת הליטרלית מאוד "Sad Comics With Unexpected Dark and Twisted Endings", שמראה כמה קומיקסים שלהם, ריבוע אחר ריבוע, יש 3.5 מיליון צפיות. אפילו הסופר האיקוני ניל גיימן ("סנדמן", "בשורות טובות") שיתף את הקומיקס בטמבלר שלו והוסיף להם כחצי מיליון צפיות.

בשלב מוקדם של ההצלחה החליטו נתן ולבסקי שבניגוד למה שנוהגים לעשות אמנים רבים, הם לא ינסו לשים שום סוג של אוכף על האינטרנט ולא ינסו לרסן את השיתופים בשם זכויות יוצרים. מי שמעלה — שיעלה, גם אם זה ללא קרדיט ברור או לינק מסודר לאתר שלהם. הם לא משאירים ווטרמארקס (חתימה גדולה שמסתירה את התמונה, הנמסרת רק תמורת תשלום), ובטח שלא שולחים מכתבים עם איומים מעורכי הדין שלהם. "אנחנו לא מנסים להוריד את זה משום מקום. העיקר שידעו מי אנחנו", מסביר לבסקי.

ועם הוויראליות הגיע גם הכסף. באמצע אפריל השיקו לבסקי ונתן קמפיין באתר מימון ההמונים בקיקסטארטר להפיכת "מידנייט רדיו" ו־15 קומיקסים נוספים שלהם לספר. בתוך יומיים הקמפיין הגיע ליעדו, וחודש לאחר מכן, כשהוא הסתיים, הם גייסו כ־60 אלף דולר, פי ארבעה מהיעד. "שלוש השנים האחרונות הוקדשו לנתינה”, אומרת נתן, “למסור את העבודה שלנו לאנשים. ועכשיו כשאנחנו באים ומבקשים שיתרמו לקיקסטארטר — אנשים נותנים לנו בחזרה. אף אחד לא קונה את הספר כי הוא רוצה לקרוא את הסיפורים האלה לראשונה; זה בגלל שהם רוצים לתמוך במה שאנחנו עושים".

לבסקי ונתן. "אני אוהבת את הרעיונות והרפרנסים שלו, הוא אוהב את הסגנון שלי, ויש לנו דרייב דומה ליצירה" צילום: תומי הרפז

הספר עתיד לראות אור בדצמבר השנה, "ואולי עוד קודם, תלוי בכמה קשיים יערים עלינו בית הדפוס, שנמצא בסין", אומרת נתן.

במקביל לעבודה על הספר, נתן ולבסקי כבר נמצאים עמוק בשלב הבא: השניים חברו למפיק הוליוודי (שאת שמו הם מבקשים שלא לחשוף), שעבד בעבר עם נטפליקס על כמה מהסדרות שיצרו בשיתוף פעולה עם מארוול, והפיק מספר לא מבוטל של סרטי אקשן ופנטזיה. המפיק נחשף לקומיקס של לבסקי ונתן דרך הפוסט הוויראלי ב־Bored Panda, התלהב ממנו ויצר קשר עם הסוכן של לבסקי. כיום הוא נמצא במגעים עם רשתות טלוויזיה שונות, ובהן נטפליקס ואמזון, כדי למכור סדרת אנתולוגיה המבוססת על "מידנייט רדיו".

לבסקי ונתן הם חברים טובים כבר שנים. היא גדלה במוצא עילית, הוא גדל באשקלון. היא למדה אנימציה בבצלאל והוא לקח קורסים בעיצוב ותסריטאות. השניים הכירו בתקופת הלימודים דרך בעלה הראשון של נתן, שהיה חברו של לבסקי. לאחר הלימודים נתן עבדה כארט־דירקטורית בסמסונג, ומשכה לשם את לבסקי, חבר ותיק שלה, שיעבוד כמעצב משחקים. שם נוצר ביניהם הקליק המקצועי.

"תמיד אהבתי את הראש שלו", אומרת נתן, אבל עברו כמה וכמה שנות חברות עד שב־2006 הם שיתפו פעולה לראשונה בפרויקט יצירתי — שני משחקים עבור סמסונג. האחד היה משחק מציאות מרובדת על טלפונים דור 2, "ממש בתחילת הדרך של המצלמות", היא אומרת, והאחר משחק מוזיקה סטייל "רוק בנד", שבו היה ניתן לחבר ארבעה טלפונים כדי ליצור להקה.

את החיבור ביניהם נתן מאפיינת כ"בעיקר הערכה הדדית. אני אוהבת את הרעיונות והרפרנסים שלו, הוא אוהב את הסגנון שלי, ויש לנו דרייב דומה ליצירה: לאהוד יש רעיונות לסיפורים כל הזמן והוא רוצה לשים אותם מול קהל, ואני יוצרת כל היום: מציירת מבוקר עד לילה, וכשאני לא מציירת, אני מתופפת".

משם הם המשיכו יחד לשני סטארט־אפים: הראשון היה משחק סטייל "פוקימון גו", אי אז ב־2009, והשני פלטפורמה לתמיכה מתמשכת באמנים. הכישלון של שני המיזמים דחף את לבסקי ונתן להתמסר לקריירות היצירתיות שלהם. אבל רק כש"מידנייט רדיו" נסק, הם יכלו להיפטר ממשענת הדיי־ג'וב.

לפני כשנתיים הבינה נתן שהיא חייבת לשים את כל הפרויקטים האחרים שלה בצד כדי להשקיע בקומיקס יותר זמן ומאמץ. היא פתחה חסכונות משנות ההייטק והחלה לאייר את הקומיקס במשרה מלאה. "האמנתי שזה הדבר שיכול להביא לי עצמאות כלכלית, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות", היא אומרת.

ההפתעה הגדולה בהצלחה של "מידנייט רדיו" היא שכמעט כל החלטה שקיבלו לבסקי ונתן הלכה נגד החוקים הלא כתובים של "איך עושים קומיקס ויראלי". באמצע העשור הקודם היתה התפוצצות עצומה בפופולריות של קומיקס ברשת, עם מותגים מצליחים כמו XKCD, Penny Arcade ו־Cyanide and Happiness — כולם ממש, אבל ממש, לא נראו כמו "מידנייט רדיו". הם היו קומיקסים קלילים, פשוטים, שהתפרסמו בתדירות גבוהה יחסית (לפחות אחד בשבוע, בדרך כלל יותר) ובעקביות. רוב הקומיקסים שהצליחו היו מבוססי בדיחות, עם הרבה פרודיות, רפרנסים וקריצות לתרבות הגיקית. והכי חשוב: כל הפריימים שלהם נכנסו במסך אחד, כי למי יש כוח לגלול. בהתאם, גם הצד הוויזואלי שלהם היה מרושל בחן או מינימליסטי, מה שאפשר ליוצריהם להמשיך להפיק אותם בקצב גבוה מאוד.

לבסקי ונתן, לעומת זאת, עבדו — ואי אפשר להדגיש את זה מספיק פעמים — לאט מאוד. כל כך לאט, עד שאין להם שום בעיה לאגד את כל עבודתם עד כה לספר אחד של 144 עמודים. התכנים שלו אינם משעשעים, אורכם חורג מגבולות המסך היחיד, ומשלב מוקדם מאוד בהצלחה שלהם השניים החליטו להתעלם במודע מבקשות הקהל. "מהסיפור הראשון, כל מה שהקוראים רצו זה שנמשיך את מה שקראו, שניתן להם עוד מאותו הדבר", אומר לבסקי. "אבל מה שאנשים לא מבינים הוא שאם תיתן להם את מה שהם רוצים, הם ישנאו אותך על זה, כי הם לא באמת יודעים מה הם רוצים".

לדברי נתן, "רוב המאיירים, ברגע שהם נהיים ויראליים, הם עושים רק עוד מאותו הדבר. זה עצוב להגביל את עצמך לעולם קטן כי זה מה שהקהל שלך דורש".

"היה מישהו שצייר את האן סולו וצ'ובקה בתור קלווין והובס", לבסקי נותן דוגמה. "זה היה מדהים, זו היתה היסטריה ויראלית. ואז הוא עוד פעם צייר את האן סולו וצ'ובקה בתור קלווין והובס. ואז עוד פעם". לבסקי ונתן פשוט לא היו מוכנים להיות כמוהו.

אז מה גורם לקומיקסים שלהם להצליח בתוך אוקיינוס של תכנים כאילו־דומים? לבסקי מייחס זאת קודם כל לכך ש"הציורים פשוט מדהימים", מה שבהחלט מבליט אותם על רקע קומיקסאים דיגיטליים אחרים. נוסף על כך, האינטרנט אוהב סיפורים שנעים על ציר של מד"ב־אימה־פנטזיה, שאליו לבסקי תמיד מוסיף יסוד אנושי חזק — רגשות. "מידנייט רדיו", למשל, ספוג בנוסטלגיה רומנטית לימי הרדיו ולמוזיקה. הגיבורה שלו היא צעירה מקועקעת ומלנכולית שמחפשת תחושת שייכות, מוצאת אותה בתחנת רפאים שמשדרת מוזיקה לא ידועה שמכשפת אותה, ומתעקשת להגיע למקור הפלא הזה, גם כשסביבתה משוכנעת שהיא יצאה מדעתה. וחיפוש תחושת שייכות בתוך עולם של מוזיקה לא מוכרת הוא אלמנט שמהדהד חזק מאוד אצל ילדי שנות השמונים, שחסכו שקל לשקל כדי לקנות את הדיסק של השיר ששמעו ברדיו, ועכשיו טובעים באינסוף תכנים חינמיים.

הקומיקסים שלהם שונים זה מזה, לא מצייתים לאותם חוקי עלילה או עולם, ובכל זאת נמתחים ביניהם כמה קווים משותפים, שאפשר לתאר יותר בתור תחומי עניין אישיים של לבסקי. למשל, גם The Ark (אוגוסט 2016), גם Test (יולי 2017) וגם The Signal (ספטמבר 2018) הם קומיקסים שהאפוקליפסה מופיעה בהם, כמצב נתון או כאופציה: ב־Ark, צייד מסתובב בעולם שהוחרב על ידי אסון גרעיני או אקולוגי כלשהו ומחפש את החיות המעטות שטרם עברו מוטציות קשות; ב־Test, שוטר מבוהל בא פנים אל פנים עם ישות כל־יכולה שמאיימת להכחיד את החיים על פני כדור הארץ; ב־The Signal, המזכיר בסגנון שלו כמה מספריו המאוחרים של סטיבן קינג, האפוקליפסה מזדחלת דרך אות מסתורי שמשודר מכל מכשיר אלקטרוני. על פניו, סיפורים שונים מאוד, ועדיין מה שמאחד אותם הוא האמונה החד־משמעית של לבסקי שהסיכוי היחיד של המין האנושי הוא האנושיות שלו. האנושיות של הצייד ושל השוטר, כנגד כל הסיכויים, היא קרן האור היחידה בשני הקומיקסים הראשונים; היעדרו של גיבור כזה בשלישי הופכת אותו לאחד האפלים ביותר שיצר הצמד.

מעבר לכך, אין כמעט שום דבר ישראלי בקומיקסים שלהם. כולם מתרחשים בארץ דוברת אנגלית לא ספציפית מדי, שהיא אולי ארצות הברית ואולי לא, כך שכולם יוכלו להתחבר לקומיקס — ורצוי שיעבירו אותו הלאה.

הסופר ניל גיימן. התלהב ושיתף צילום: איי פי

אפילו בית מאורגן ליצירה שלהם ברשת לא היה להם, עד אוקטובר האחרון, כשהם פתחו באיחור לא אופנתי עמוד פייסבוק. ובכל זאת, כל קומיקס ששחררו הביא להם עוד ועוד מעריצים חדשים. "עוד לפני שהיו לנו עוקבים, אנשים מצאו אותנו מחדש על כל דבר חדש שעשינו", מספר לבסקי, "ופתאום התחילו לקשר — רגע, אתם החבר'ה של 'מידנייט רדיו'?".

קמפיין הקיקסטארטר שפתחתם היה הפעם הראשונה שבה גיבשתם מודל כלכלי ליצירה שלכם. למה אתם לא יוצרים במודל של מנויים בתשלום, כמו עמוד "פטראון" (אתר שמאפשר למעריצים לתמוך דרך קבע באמנים), או מוסיפים "צנצנת טיפים" לאתר שלכם?

לבסקי: "כי צריך לתת משהו מול הבקשה לכסף. אם אי פעם נעשה מודל מבוסס מנוי, זה יהיה כשנעבוד על פרויקט גדול ונדע שאנחנו יכולים להוציא, למשל, שני עמודים בכל שבוע: 'הנה מה שאנחנו מבקשים, הנה מה שאנחנו נותנים'. המצב הזה, שאתה יכול לחיות כיוצר מקהילה של 2,000–3,000 איש, לא היה קיים בהיסטוריה האנושית. היום אתה רואה אנשים שעושים משהו מאוד ספציפי וחיים ממנו: נגיד, מישהו שמנקה צעצועים ביוטיוב. אתה יכול לבחור את הקהל שלך בפינצטה".

נתן: "יש מישהו שיש לו פטראון, שמצייר בחורות שהן חצי מטוס. ויש לו קהל שזה מה שהוא רוצה לראות, אז הם תומכים בו חודשית".

אני אפילו לא יודע איך קוראים לסטייה הזאת.

נתן: "גם אני לא, אבל הנה אלף איש שחולקים אותה".

לבסקי: "ולמצוא אלף איש שאוהבים את מה שאתה עושה זה הרבה יותר אפשרי, עבור רוב האנשים, מלנסות להגיע למיליונים שמחבבים את מה שאתה עושה. כיף לראות את זה. אנשים צעירים שיכולים להתפרנס מהדברים שלהם, בלי לנסות לקלוע לשום דבר, פשוט הולכים עד הסוף עם הפטיש הבסיסי שלהם".

ההצלחה של "מידנייט רדיו" פתחה ללבסקי דלתות גם מחוץ לעולמות הקומיקס. פתאום היה לו מה שמפיקים בהוליווד בקושי מאשרים סרט בלעדיו: מותג. אמנם צנוע, ובכל זאת מותג.

מצד שני, היצירה הרב־תחומית שלו הפכה אותו לעוף מעט מוזר בהוליווד. "הם לא יודעים איך לאכול אותי שם", הוא אומר. "הם מצפים שאם פעם אחת באת עם קומדיה רומנטית, אחר כך תבוא עם עוד אחת, ועוד אחת. ואני כל פעם בא עם משהו אחר. סרט, סדרה, קומיקס". אפילו את הסוכן שלו נדרש לו זמן לשכנע שהקומיקס הוא משהו שכדאי שהוא יתייחס אליו.

בימים אלה לבסקי מבצע גיחות תכופות להוליווד ולברלין, שם מצטלם “Gunpowder Milkshake”, סרטם ההוליוודי הראשון של אהרון קשלס ונבות פפושדו ("מי מפחד מהזאב הרע"), שאותו כתבו עם לבסקי. הקאסט הנוצץ של הסרט כולל את אנג'לה באסט, לנה הידי (סרסיי מ"משחקי הכס") וקרן גילאן (נביולה מ"שומרי הגלקסיה" ו"הנוקמים").

ובכל זאת, לאור הניסיון שלו בביזנס, לבסקי יודע שצריך להנמיך ציפיות באשר לעיבוד של הקומיקס שלו ושל נתן למסך. שניהם מעריכים שגם אם יצליחו להשיג חוזה לעיבוד טלוויזיוני, יעבור זמן רב עד שהפקה כזאת תצא לפועל. "הוליווד זו הוליווד", הוא אומר, ונתן, כדרכה, משלימה לו את המשפט: "זה יכול לקחת שנים. בשנים שאני מכירה את אהוד ראיתי אותו מעורב בכל כך הרבה 'כמעטים' ענקיים. ממנו למדתי שדברים קורים לאט מאוד".

ולכן מבחינת לבסקי, עצם העבודה על הקומיקס והסיפוק ממנה היו גם תגובה לתסכול שבהמתנה למפיק שיתפנה לקדם את הפרויקט שלך. פה הוא היה יכול לכתוב עלילה מהר יחסית, להעביר אותה לנתן וליהנות מתגובות מיידיות של גולשים. "לא רציתי לחכות יותר. רציתי לכתוב משהו ושיעל תצייר את זה", ונתן משלימה: "ושלא יהיו אנשים חיצוניים שיבואו ויגידו 'לא, זה צריך להיות ככה, ופה צריך להיות אחרת'".

בזמן שאתם מחכים למפיקים, הסיפורים שלכם בחוץ. מישהו יכול לעשות גרסת חיקוי בלעדיכם.

"ברגע שאתה מוציא רעיון החוצה, כמובן יש גם את הסיכון שמישהו אחר יעשה ממנו סרט, אבל אי אפשר לפעול מתוך הפחד הזה", אומרת נתן. ולבסקי מוסיף: "כמובן יש הרבה פניות מאנשים שרוצים לעשות מהקומיקסים סרטי סטודנטים וכולי".

ומה התגובה שלכם?

לבסקי מהסס ממושכות וזע בחוסר נחת בכורסה. "זה מורכב", הוא אומר לבסוף.

כשהיה מדובר בהפצת הקומיקס לקחתם את זה בקלות. כשזה הופך לסרט אתם מסתכלים על זה אחרת.

"כן, אבל נו, איך אני אעצור אותם? במאי פרסומות גרמני אחד פנה אליי פעמיים כי רצה לעבד את אחד הקומיקסים לסרט קצר. הייתי עסוק, לא הספקתי לענות לו, אז הוא פשוט הלך וצילם את זה. גיליתי את זה כשראיתי שצץ לי קרדיט, 'מבוסס על סיפור קצר מאת', בעמוד שלי ב־IMDB".

ועדיין, הקרדיט ודאי לא מזיק.

"להיכנס לחדר כתסריטאי זה שונה מאוד מלהיכנס לחדר כיוצר קומיקס. השיחה היא אחרת, היא משנה פאזה לגמרי. הם לא רוצים להשקיע ברעיונות חדשים. הם רק רוצים לקנות זכויות. והנה אני אומר 'יש לנו קהל של 20 מיליון איש', אז הם יכולים להיות רגועים. קודם כל אני עושה את זה כמו שאני רוצה, ואחר כך נדבר ביזנס".

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

עד כמה ההתרחקות שלך מציפיות של קהל היא מהלך מודע?

"זה אף פעם לא בכוונה. האינסטינקט שלי הוא פופוליסטי. יש לי קהל, אני רואה אותם גם כשאני מוביל אותם למקום שהם לא רוצים ללכת אליו באותו רגע. בגלל זה הוליווד תמיד מאוד דיברה אליי: ברגע שלמשהו שיצרת יש קהל, אתה יכול להביא להם גם רעיון שהוא לכאורה מסוכן מאוד. הוליווד היא מפעל למזעור סיכונים, אבל אם הסיכון כבר הוכיח את עצמו בפלטפורמה אחרת, הם יזרמו".

ואיך בכל זאת מצליחים לשמור על הקהל שהתאהב ביצירה שלך?

"זה עניין של בגרות, לדעת לשמור על מה שאתה רוצה בתוך היצירה".

ויש לו עוד עיקרון מאגד חשוב, אותו "יסוד אנושי" חמקמק שאותו הזכיר מוקדם יותר בשיחה. הסיפורים של לבסקי ונתן יכולים להיות אפלים מאוד, מלנכוליים ואפילו אלימים, אבל "חייבת להיות שם איזושהי תקווה", הוא מסכם. הם לא מוכנים לעשות תכנים ציניים. חוץ מזה, אם לא תהיה שום תקווה, למה שמישהו ירצה לשתף את זה?