הלו, זה עדיין סמוטריץ'

הדרך שבה התקבל המינוי של בצלאל סמוטריץ' לשר התחבורה הוא המחשה כואבת ליכולות ההסתגלות הבלתי מוגבלות של האזרח הישראלי המותש.

מה שעד לפני חודשים ספורים, שלא לומר שבועות בודדים, היה בבחינת "לא יעלה על הדעת, גם לנתניהו יש גבולות", הופך בן רגע למציאות שאין עוד טעם להרהר אחריה - או לערער עליה.

זה עדיין סמוטריץ' צילום: תומריקו

24 שעות בלבד אחרי שהשר הטרי התיישב על כיסא המיניסטר - שמעולם לא היה אמור להתאים למידותיו - הדיון כבר אינו עוסק ב"הכיצד זה קרה", אלא בפרקטיקה. כבר לא מדברים על איך זה שגזען, הומופוב, מחרחר מדנים וחסר ניסיון הפך לאחראי על נמלי ישראל, הרכבת שלה, כבישיה והשמים הפתוחים שמעליה. יממה בלבד אחרי שהאיש שמבקש להחזיר את משפט התורה נכנס ללשכת השר, העיסוק נדד לאתגרים שמונחים לפני סמוטריץ' ולצעדים הדחופים שעליו לבצע.

המהפך המחשבתי הזה קורה משום שהישראלים כורעים תחת עודף של מציאות קונטרוברסלית. הם סובלים ממנת יתר של אירועים שלא ייאמנו, שהפכו לייאמנו. הם אך סיימו מערכת בחירות מכוערת, מלוכלכת, מכפישה ושוברת שיאי קיצוניות, וכבר נכפתה עליהם עוד אחת כזאת. איש אינו מעוניין בה, אבל כולם חשופים כעת למגבר פוליטי שכוון שוב לעוצמה מקסימלית ועובד שעות נוספות. אונס, עונש מוות, סיפוח, מדינת הלכה, הפרדה, חיסול בג"ץ, התעלמות מפסקי דין - רק תגידו.

הפתרון של רוב האזרחים הוא התייחסות אל המסרים הקיצוניים האלה כאל מפגע חולף. משהו שניאלץ לסבול עד הבחירות, אך ייעלם מעצמו אחריהן - ולכן אין חובה להתמודד איתו כעת.

ההפרזה הקיצונית, הדמיונית, המתמדת, הופכת אותנו לקהי חושים. הבעיה היא שהתוצאה היא דטרמיניזם קטלני. אנחנו מסכינים עם המציאות רק משום שהיא התרחשה. בבחינת אם סמוטריץ' שר התחבורה ואמיר אוחנה שר המשפטים, כנראה שאין ברירה. בטח אין טעם להילחם בזה. עובדה שהם שם. מכאן קצרה מאוד הדרך להנחה שכך ראוי. עובדה שהם שם עדיין.

לכן חשוב להמשיך להתקומם מול מהלכים שלא ייאמנו, גם אם אלה מתרחשים השכם והערב. אסור להסכין עם מציאות בלתי נתפסת, רק משום שהיא מתרחשת. חייבים להמשיך לומר שאסור שאדם כמו סמוטריץ', שרק חבירה שלו לכהניסטים גמורים אפשרה לו להשתחל לבית המחוקקים, ייהפך לפתע לשר רב־עוצמה ולחבר קבינט. זה לא הגיוני, זה לא ראוי, אפילו לא למען התכלית הנעלה של הצלת ראשו של ראש הממשלה.