איזון בין הרשויות? אוחנה נשלח להרוס את המערכת ולהציל את הבוס

סיכוייו של שר המשפטים הזמני אמיר אוחנה לקבל מינוי קבוע אחרי הבחירות הוא אפסי, כך מעריכים הפרשנים. יש פתגם שאומר כי אורח לרגע רואה כל פגע. במקרה של אוחנה, האורח לרגע הוא-הוא הפגע.

את דעתו על מערכת המשפט מיהר לשטוח בראיון לעמית סגל. לא את כל פסקי הדין של בג"ץ צריך לכבד, הודיע, והוסיף בגאווה בלתי מוסתרת כי הוזהר שהפרקליטות תנסה לתפור לו תיק. בשיח מבקרי המערכת, הכבוד הגדול שמור לאלה שתפרו להם תיק. אם תפרו, סימן שאתה איום אמיתי על המערכת. ולכן אוחנה מתרברב במועמדותו לתפירת תיק, מה שמעלה אותו לדרגה של יעקב נאמן ואפילו בנימין נתניהו, שבעיני השר החדש הוזמן כבר למדוד את ה"עלילה" שתפרו לו חייטי צלאח א-דין.

זה מה שהוא חושב על הפרקליטות. על בתי המשפט אמר שלא חובה לכבד את כל פסקי דינם - אמירה שחילצה תגובה נזעמת מנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. "בעיניי יש לראות בחומרה את העובדה ששר המשפטים בוחר לשתף אותנו בהשקפת עולם משפטית חסרת תקדים וחסרת אחריות שלפיה לא את כל פסקי הדין הניתנים על ידי בית משפט חייבים לכבד", אמרה הנשיאה. "במלים אחרות, כל בעל דין יוכל מעתה בברכת שר המשפטים לבחור איזה פסק דין צריך לקיים ואיזה לא. ואני רוצה לומר על כך רק דבר אחד - בין תפישת העולם הזו ובין אנרכיה של 'איש הישר בעיניו יעשה', הדרך קצרה".

אחרי חיות, גם היועמ"ש אביחי מנדלבליט מיהר להבהיר לשר שחובה לציית לפסקי הדין. היועץ חזר גם על הכחשת תיאוריית התפירה: "לנגד עיני רשויות אכיפת החוק והתביעה הכללית ובראשם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה עומדים רק שיקולים ענייניים ומקצועיים, ולא חלילה שום שיקול זר".

אמיר אוחנה צילום: אלכס קולומויסקי

היועץ המשפטי מסביר שאין לו שיקול זר. נשיאת עליון מסבירה למה חשוב לכבד פסקי דין. שר משפטים ברגע-של-פגע הניח על סדר היום כתב אישום חמור נגד מערכת המשפט, וגרר את ראשיה לצאת בהסברים. וזה כבר עניין מביש. עצם פתיחת דיון ציבורי ביושרת המערכת, עצם הצבת סימן השאלה על החובה לציית לה, הם היעד שאוחנה מכוון אליו כדי להתקבל בתשואות במעגל הולך ומתרחב שקונה את הדה-לגיטימציה, שמתמכר ל"זובור" שמעבירה ממשלת נתניהו את מערכת המשפט.

צריך לחזור לקו פרשת המים, למפץ הגדול במערכת היחסים שבין המשולש שמנהיג את מערכת המשפט: שר המשפטים, היועץ המשפטי, נשיא בית המשפט העליון. בעת כהונתם של מאיר שמגר ואהרן ברק כנשיאי בית המשפט העליון, היה ברור לכולם מי בעל הבית. פרישת ברק ומינוי דניאל פרידמן לשר המשפטים שברו את הסדר המסורתי לטובת מציאות חדשה של שר שהוא לעומתי למערכת. פרידמן התעמת בעוצמה גם עם הנשיאה דורית ביניש וגם עם היועץ המשפטי מני מזוז, בעיקר סביב פרשת חיים רמון ולא רק. את הקו של פרידמן המשיכו יעקב נאמן, בהילוך נמוך יותר, ואיילת שקד ששילבה להילוך גבוה יותר. הדיון על המהפכה החוקתית, האקטיביזם, השפיטות, הסבירות, שהיה לוהט תמיד אבל התנהל על אש קטנה ומעוטת משתתפים - נהפך לבערה גדולה, כאשר המדורה הוזנה גם ב"תפירת תיקים" ובגזילת המשילות מנבחרי הציבור. ויכוח לגיטימי על האיזונים והגבולות בין הרשויות, נהפך למסע שיסוי ודה-לגיטימציה נגד המשפט, הפרקליטים והשופטים שהפכו אורחים בלתי קרואים גם כמבקרי מדינה.

בנימין נתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

הסיבה היא הצטברות כל התלונות רבות השנים - הפוליטיות, האידיאולוגיות, הפרסונליות - אל תוך סיר מבעבע אחד. התלונות של הימין, של החרדים, של המתנחלים, של הנאשמים הבכירים. הכל כבר היה. שר מתון כזבולון המר כינה את העליון כבית משפט של מרצ; החרדים הפגינו וזעקו נגד פסק דין דנילוביץ שהעניק לדייל הומוסקסואל כרטיס חינם לבן זוגו; המתנחלים הסתערו עם הדי-9 המטאפורי אחרי כל החלטה לפנות מאחז; שרים ובכירים כאריה דרעי, אהוד אולמרט וחיים רמון הסבירו תמיד איך ולמה הפרקליטות מתנכלת להם; הנחלת זכויות אדם והגנת מיעוטים הטריפו תמיד את הימין הישראלי. אבל בשנים האחרונות הצליחה הממשלה לכנס את כל התלונות השוטפות והמזדמנות האלה ולרתום את כל הסוסים האלה לכרכרה להצלת נתניהו. ככל שהדה-לגיטימציה הרב-גונית והרב-כיוונית תגבר, כן ייטב מצבו של ראש הממשלה. הניסיון הוא ליצור כלים שלובים - ככל שהמערכת "אשמה" יותר, ברור שנתניהו אשם פחות. ואם נחזור למשל הסירים - בתוך סיר אחד מתבשלת מערכת המשפט, ובתוך הסיר השני מתבשל נתניהו. אוחנה נשלח למטבח הזה כדי להאיץ את רתיחת, ואולי גלישת, הסיר האחד, לפני שנתניהו יגיע לנקודת הרתיחה בסיר שלו.

ולכן הדיון בהתאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים הוא די מיותר. ברור למה הוא נשלח לשם. לבחון את מערכת האיזונים הראויה בין הרשויות? קדחת ואחיזת עיניים. הוא נשלח להרוס את המערכת כמיטב יכולתו כדי להציל את הבוס שלו.