האם מקומו של הקורקינט החשמלי על המדרכה?

זירת המאבק על רגולציה של הקורקינטים החשמליים השיתופיים מגלמת בתוכה כמה מאבקים אחרים ברוח התקופה. בחזית אחת שלה, המדרכות, היריבות בין הולכי הרגל לרוכבים היא לעתים קרובות גם יריבות בין דורית. הולכי הרגל מבוגרים יותר ואיטיים יותר, הרוכבים מהירים וצעירים.

חזית אחרת, של המאבק על האזורים בעיר שאליהם מותר לקורקינטים להגיע, היא גם המקום בו המאבק הופך למעמדי. קהל היעד שאליו פונות החברות להשכרת הקורקינטים הוא בעל הכנסה גבוהה מהממוצע. בערים גדולות בארה"ב, כמו וושינגטון הבירה, תושבי השכונות העניות כמעט אינם נתקלים בקורקינטים, גם מפני שהחברות המפעילות דואגות לא לפזר את הכלים שם, אבל גם מפני שאמצעי התשלום הדיגיטליים פשוט לא זמינים לאנשים שאין להם כרטיס אשראי או דביט. נקודה זו משיקה לחזית נוספת — הפער הדיגיטלי. השימוש בקורקינטים כרוך במיומנות בשימוש בסמארטפון, אפליקציות, וכאמור, אמצעי תשלום דיגיטליים. פעולה שנראית פשוטה לצעיר שעובר בתעשיית הטכנולוגיה של סן פרנסיסקו, נראית בלתי אפשרית למורה בגמלאות שחי כל חייו באותה העיר.

הרגולציה על הכלים בערים השונות נדרשת להתמודד עם כל הבעיות הללו והשלכותיהן – פציעות, פגיעה ברכוש עירוני, סיכון הולכי רגל וחסימת נתיבי הליכה. עירייה שבאה לשרת את תושביה לא יכולה להתעלם מכל אלו. מצד שני, השימוש בקורקינטים עשוי לתרום לגודש בכבישים, לחסוך נסיעות בכלי רכב בתוך העיר ולהפחית את רמת זיהום האוויר – גם אם אם לא בשיעור החד שבו טוענות החברות המפעילות.

קורקינט חשמלי בשדרות רוטשילד, תל אביב צילום: יובל חן

מבחינת החברות, שמטרתן להרוויח כסף, הרגולציה היא עול, וכפי שמלמד המקרה בקליפורניה, הן לא יבחלו באמצעים כדי לעקוף אותה. חזית מאבק זו, בין חברות טכנולוגיה לבין רשויות, הכוללת מאבק על שימור ושימוש במידע פרטי על אזרחים, גם היא מאפיין תקופתי. בהנחה שמחיר של קורקינט, לפי הערכה שהתפרסמה במגזין המקוון אינפורמיישן בשנה שעברה, נע סביב 500 דולר, ובמחיר שבו מוצעת השכרת קורקינט, דולר אחד לשחרור המכשיר ו־15 סנט לכל דקת נסיעה, החברות שואפות למקסם את מספר הנסיעות שמבצע כל מכשיר. בהתחשב בעובדה שאורך החיים של כל מכשיר הוא קצר למדי – לעתים אפילו פחות מחודש, לפי ניתוח שנערך בעיר לואיוויל שבמדינת קנטקי – כל הוצאה נוספת, כמו תשלום אגרות רישוי לעירייה וביטוח חובה, מכרסם ברווחים האפשריים.

באותו הניתוח, שערך המגזין המקוון "קווארץ" לפי מידע שפרסמה עיריית לואיוויל, מפסידה מפעילת הקורקינטים בירד 263 דולר על כלי שהיא משכירה בעיר. לכן, בשעה שהעיריות מנסות לגבש רגולציה שתיטיב עם כל מגוון האנשים שמתגוררים בשטח השיפוט שלה, עליה גם להתמודד עם לחץ מצד החברות שמנסות לטרפד את הרגולציה, וכל זאת, תוך ניסיון לא לבטל את היתרונות שבשירותי שיתוף הקורקינטים החשמליים.

תהליך הלמידה עוד נמצא בעיצומו, ועמדות הרשויות נעות בין גישת לא מדובשך ולא מעוקצך, כמו זו שנוקטת עיריית ניו יורק שאינה מתירה כלל השכרת קורקינטים, לבין גישה של שיתוף פעולה עם חלק מהחברות, כמו בסן פרנסיסקו. עבור העיריות, מרחב הטעויות הוא גדול יחסית. עבור פוליטיקאים מקומיים, ההחלטות עלולות לעלות בשלטון. עבור החברות, שכנראה עדיין לא רווחיות, מדובר בעניין קיומי ממש.