להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
גלילת העמוד (TheAnnaDelvey@), שכיום יש לו כ־67 אלף עוקבים, היא דפדוף בחייה הפרטיים של מיליונרית צעירה, מעודכנת ומקושרת היטב. אלא שסורוקין לא היתה דבר מאלה: מדובר בבת מהגרים שהתגלגלה מרוסיה לגרמניה ולארה"ב. כסף גדול לא היה שם. הסכומים שמימנו את הרפתקאותיה חובקות העולם הושגו כשהונתה שורה ארוכה של אנשים וחברות: כולם הכירו אותה רק בדמות שאימצה לעצמה, אנה דלבי (Delvey) — לכאורה, יורשת מיליונים גרמנייה עם גישה להון של 60 מיליון יורו — וכולם קנו את הדמות הזו בלי פקפוק. אם מישהו נזקק להוכחה, סוללת הצילומים, התיוגים וההאשטגים סיפקה שפע הוכחות שכאלה.
צילום: instagram
זה לא שסורוקין היא היחידה שבנתה מצגת של חיים בשביל הרשת, כמובן. "האנשים שסביבה הציגו חיים מושלמים ברשתות החברתיות, הם היו מזויפים וצבועים, ועשו כסף מההייפ", טען מאוחר יותר פרקליטה, טוד ספודק. במילים אחרות, כולם משקרים קצת באינסטוש. ההברקה של סורוקין היתה שאם זה ממילא כך, אז כבר אפשר לשקר בגדול. בענק.
כמה ענק? בסוף אפריל הורשעה סורוקין בשלל מקרי גניבה, כולל אי־החזרת הלוואה של 100,000 דולר, שנטלה מבנק אחד כערובה להלוואה של 25 מיליון דולר שניסתה לקבל מבנק אחר. לפני שבועיים היא נידונה ל־4 עד 12 שנות מאסר, קנס של 24 אלף דולר ופיצויים בסך 200 אלף דולר לקורבנות ההונאה. אחרי הקראת גזר הדין היא אמרה כי היא "מתחרטת על הטעויות שעשתה", אבל בראיון שנתנה ל"ניו יורק טיימס" מבית המעצר שבו היא שוהה מאז אוקטובר 2017 (bit.ly/DelveyTalks) היא נשמעה אחרת. "אני לא מצטערת", אמרה בשיחה, שנערכה לפני מתן גזר הדין ופורסמה אחריו. "לו הייתי אומרת שאני מצטערת על הכל הייתי משקרת לכולם, וגם לעצמי. אני מתחרטת על הדרך שבה עשיתי חלק מהדברים". כשנשאלה אם היתה חוזרת על הכל, היא צחקה: "נראה שכן".
צילום: instagram
סורוקין, כיום בת 28, היגרה מרוסיה לגרמניה עם משפחתה ב־2007, כשהיתה בת 16. אביה היה נהג משאית ואמה היתה עקרת בית. חבריה לתיכון בפרבר של העיר קלן תיארו אותה בתקשורת כנערה שקטה שהתקשתה להשתלט על השפה הגרמנית. בגיל 19 היא עזבה את גרמניה ועברה לפריז כדי ללמוד לתואר באופנה; שם, ככל הידוע, היא החלה להציג את עצמה כאנה דלבי. היא עבדה בתור צלמת במגזין אמנות, אופנה ועיצוב ששמו "פרפל", והסתפקה בשכר של 400 יורו בחודש בלבד. באותה התקופה הוריה תמכו בה כלכלית. אחרי פרידה מבן זוג היא נסעה לניו יורק, למה שהיתה אמורה להיות שהות זמנית. היא מצאה משרה במשרד של "פרפל" בעיר והכירה אנשים מסצנת האמנות והאופנה המקומית.
צילום: instagram
זה היה השלב שבו אנה סורוקין הפכה מעוד מהגרת צעירה שחולמת להצליח בגדול — לאנה דלבי הנוכלת. היא עברה ממלון בוטיק אחד לאחר והבטיחה שהתשלום על שהותה יגיע מיד כשיעבירו לה כסף מקרן הנאמנות שלה. לפקידי הקבלה, השוערים והנהגים היא חילקה תשרים בשטרות של 100 דולר, אולי כדי לגרום לדמות היורשת העשירה שהיא המציאה להיראות אמינה. בכתבה שחשפה לראשונה את מעלליה, שפורסמה ב"ניו יורק מגזין" לפני שנה בדיוק, סיפרה נפרטיטי דיוויס, שוערת במלון מרסר במנהטן, שכשפגשה את דלבי לראשונה היא הופתעה לגלות שבקצה השטר שנתחב לידה נמצאת בחורה צעירה וממושקפת שביקשה לדעת, במבטא אירופי מעורפל, "איפה נמצא האוכל הטוב ביותר בסוהו". בתוך זמן קצר כל אנשי הצוות של המרסר הכירו את דלבי. "אנשים רבו כדי לקחת את החבילות שהיא קיבלה לסוויטה שלה, כי הם ידעו שהיא תיתן להם 100 דולר", סיפרה דיוויס.
בתקופה שדלבי התגוררה במרסר היא כבר היתה דמות מוכרת בחוגים החברתיים של הצעירים העשירים של ניו יורק — או כפי שדיוויס אמרה באותה כתבה, "מהר מאוד הבנתי שאנה לא רק הכירה את המקומות השווים ביותר ללכת אליהם, אלא הכירה אישית גם את הבעלים שלהם. היא לא רצתה את העצות שלי: היא רצתה את הזמן שלי". טומי סלה, מנהל שיווק שפגש את דלבי ב־2013, אמר ל"ניו יורק מגזין" שהיא היתה "אחת מ־200 האנשים שרואים בכל מקום". עם המקומות שבהם הוא פגש אותה נמנו המסעדות צ'ילטרנס פיירהאוס ולולו בלונדון, יריד האמנות ארט בזל, ופסטיבל המוזיקה קואצ'לה.
כשדלבי פגשה את אספן האמנות מייקל הואנג ב־2015, היא הציעה לו לנסוע יחד לביאנלה בוונציה. בבית המשפט סיפר הואנג שזה נראה לו "מעט מוזר" שדלבי ביקשה ממנו להזמין את הטיסה והמלון עבור שניהם עם כרטיס האשראי שלו, אבל הוא עשה זאת בכל זאת. עוד דבר שנראה לו יוצא דופן במהלך שהותם בעיר היה שדלבי תמיד שילמה במזומן, ומעולם לא השתמשה בכרטיס אשראי. כשהם חזרו לניו יורק, היה נראה לו שדלבי שכחה את הבטחתה להחזיר לו את הוצאות הטיול. אחר כך הוא שכח מזה בעצמו. "זה לא היה הרבה כסף", אמר בבית המשפט, "2,000–3,000 דולר".
שותפה אחרת למסעותיה של דלבי בעולם לקחה את החוויה קשה יותר: רייצ'ל וויליאמס, חברה של דלבי לשעבר ועורכת צילום (גם כן לשעבר) במגזין "ואניטי פייר", תיארה על דוכן העדים סגנון חיים שכלל ארוחות, טיפולי ספא ואימוני כושר אישיים — שעל כולם, כך חשבה, שילמה דלבי. בשלב מסוים החליטו שתי החברות לנסוע לטיול במרוקו. דלבי הבטיחה לוויליאמס שתשלם על הכל, אבל כשחזרו לארה"ב נתקעה וויליאמס עם חשבון של 60 אלף דולר, שכלל ארוחות במסעדות, קניות ושהות בווילה מהודרת במרקש.
הבניין שסורוקין סיפרה שבכוונתה לקנות כדי להקים בו מרכז אמנות. ניסתה לקבל הלוואה של 25 מיליון דולר
לטיול ההוא במרוקו נלווה גם צלם וידיאו. דלבי סיפרה לוויליאמס כי שכרה אותו מפני שהיא מכינה סרט תיעודי על הקמת "קרן אנה דלבי" (ADF), האשליה הגדולה ביותר שהיא מכרה לעולם: קרן פרטית שתפעיל מרכז אמנות פורץ דרך. באמצעות רשת הקשרים שטוותה הגיעה דלבי לאדריכל גבריאל קלטרווה, בנו של אדריכל העל סנטיאגו קלטרווה (שתכנן גם את גשר המיתרים בירושלים). סוכנות ייעוץ הנדל"ן של משפחת קלטרווה סייעה לה לאתר את הנכס המושלם להגשמת החלום: בניין היסטורי של שש קומות, בפינת פארק אווניו ורחוב 22. לפי התוכניות שדלבי הפיצה בחוג מכריה, בלב הבניין יהיה "מרכז אמנות ויזואלית דינמי" ובו חנויות פופ־אפ מתחלפות. היא סיפרה שאמנים מהשורה הראשונה כמו דמיאן הירסט, אורס פישר, ג'ף קונס וטרייסי אמין כבר קבעו תערוכות ומיצגים במתחם. לכבוד אירוע ההשקה, סיפרה, הבטיח האמן כריסטו לעטוף את הבניין. בקומה התחתונה תכננה דלבי לפתוח שלוש מסעדות, דוכן מיצים ומאפייה בסגנון גרמני. התוכנית הגרנדיוזית עוררה את חשדם של כמה אנשים, אבל רוב מי ששמע עליה לא חשב שהיא לא הגיונית.
תוכנית בסדר גודל כזה דורשת מימון, ודלבי יצרה קשר עם כמה גורמים, בהם פירמת עורכי הדין גיבסון־דאן, שניהל ג'ואל כהן (לא הקולנוען, אלא הפרקליט שהתפרסם כתובע במשפטו של ג'ורדן בלפורט, "הזאב מוול סטריט"). כהן הפנה אותה אל שותף אחר בפירמה, אנדי לאנס, שפנה בשמה אל כמה מוסדות פיננסיים, בהם סיטי נשיונל בנק וקרן הגידור פורטרס. הנתונים הפיננסיים שסיפקה דלבי עוררו את חשדם של המוסדות, והם דחו את בקשתה להלוואה של 25 מיליון דולר למימון קרן ADF. אחרי הסירוב היא הורידה פרופיל: הכספים שהיא הבטיחה להחזיר לחבריה מעולם לא הוחזרו; החשבונות שהיא הבטיחה לשלם מעולם לא נפרעו. תלונה שהגישו נגדה שני מלונות שבהם שהתה בלי לשלם הביאה למעצרה באוקטובר 2017, ולחקירה ולמשפט שחיברו בין כל הנקודות שדלבי/סורוקין פיזרה בניו יורק.
גם במהלך המשפט המתוקשר שלה הקפידה סורוקין על לבושה, במהלך שיותר משהיה בחירה אסתטית היה אסטרטגיה משפטית: קו ההגנה הציג אותה כאשת עסקים לגיטימית, שנתנה לסיסמה Fake It Till You Make It פירוש מילולי באופן קיצוני. לאחר שצהובוני ניו יורק תהו כיצד הגיעה לדיונים לבושה בשמלות של מעצבי־על כמו מייקל קורס ומיו מיו, פרסם עורך הדין ספודק הצהרה שבה הסביר ש"כורח המציאות הוא שאנה תתלבש כראוי למשפט. הסטייל של אנה היה חלק מהותי בעסקיה ובחייה, הוא חלק ממי שהיא, ואני רוצה שחבר המושבעים ייחשף לצד הזה שלה".
צוות ההגנה שכר עבור סורוקין סטייליסטית ידועה, אבל זו בחרה עבורה בגדים שהיו חושפניים מדי לטעמה של השופטת. כדי לרכך את הביקורת מצד השופטת ולא לעכב את מהלך המשפט התערב ספודק בבחירת הבגדים של הלקוחה שלו, מה שהוליד סיטואציות משונות אף יותר: באחד המקרים נשלח אחד מאנשי צוות ההגנה לקנות לסורוקין בגדים צנועים יותר וחזר עם שמלה כחולה של אן טיילור וסוודר קשמיר של יוניקלו. סורוקין לא התרצתה, פרצה בבכי וסירבה להתחיל בדיון. אחרי שהתרחיש חזר על עצמו הודיעה השופטת שאם סורוקין לא תציית לקוד הלבוש של בית המשפט, היא תיאלץ ללבוש בגדים ממחסן מתקן המעצר. האסון הזה לא קרה בסוף, שכן סורוקין התפשרה בסופו של דבר על מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, לא מעוצבים ולא ממותגים.
שונדה ריימס (מימין), שיוצרת סדרה על סורוקין לנטפליקס; ולנה דנהאם, שיוצרת סדרה מתחרה ל־HBO. סורוקין הביעה תקווה שג'ניפר לורנס תגלם את דמותה צילומים: אי.פי, אי.אף.פי
ההרשעה, אגב, לא נגעה לכל סעיפי האישום: סורוקין זוכתה מהאישום שזייפה מסמכים כדי לקבל את הלוואת המיליונים, וגם זוכתה מאישום הגניבה מוויליאמס. זו, אגב, מיררה בבכי על הדוכן בעת שהעידה. נראה שהעובדה שסורוקין החזירה לה 5,000 דולר מהחוב לא העניקה לה אפילו שמץ של נחמה. "זו החוויה הטראומטית ביותר שעברתי", אמרה לבית המשפט. "הלוואי שלא הייתי פוגשת את אנה מעולם. אני לא מאחלת את זה לאף אחד".
וויליאמס יכולה להתנחם בכך שביולי יתפרסם ספר שכתבה על חברותה עם סורוקין, המבוסס על טור שכתבה על חוויותיה למגזין "ואניטי פייר" (bit.ly/delveyVF). "גאלרי", בית ההוצאה לאור שיוציא את הממואר, תיאר אותו כ"'סקס והעיר הגדולה' פוגש את 'תפוס אותי אם תוכל'", והוא כבר מככב באמזון ארה"ב במקום הראשון ברשימת ההזמנות של ספרי "פשע אמיתי". לפי הערכות, וויליאמס קיבלה 100 אלף דולר בעסקה על עיבוד זיכרונותיה מסורוקין לספר. היא קיבלה עוד סכום, שלא נחשף, מרשת הטלוויזיה HBO שגייסה את לינה דנהאם ("בנות") כדי ליצור סדרה על סורוקין.
הסדרה הזו תתחרה ישירות בסדרה מקבילה שמתכננת נטפליקס, בהובלתה של הכותבת־הכוכבת שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי"). אלא שלנטפליקס יש קלף סודי: היא כבר חתמה על הסכם עם סורוקין עצמה. לפי כמה דיווחים, סורוקין מתכננת להוציא שני ספרים: אחד על מעלליה ועוד אחד על השנים שמצפות לה בכלא רייקרס בניו יורק. הסכומים שבהם מדובר לא דווחו, אבל אפשר לשער שרוב הכסף ישמש אותה לתשלום הפיצויים שנגזרו עליה.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
ההיקסמות התקשורתית מסורוקין, לצד העונש החמור שקיבלה על מעשיה, עוררו גם ביקורת חריפה על מערכת המשפט. עיתונאית "ניו יורק טיימס" ג'יניה בלאפנטה פרסמה טור דעה מעורר הדים, שבו טענה שהחוק והתקשורת שפטו את סורוקין לחומרה רק בשל היותה אשה מהגרת וענייה, ושתאוות בצע גברית מתקבלת בסלחנות רבה יותר. התובע המחוזי של מנהטן, סיירוס ואנס ג'וניור, "תיאר את ניסיונותיה לגנוב כסף מבנקים כאילו ניסתה לגנוב ממתק מפיו של תינוק", כתבה בלאפנטה, שהזכירה כי התובע ואנס בחר שלא להגיש כתבי אישום נגד הארווי וויינסטין ודומיניק סטראוס־קאהן, שני גברים בעלי עוצמה שהואשמו בתקיפות מיניות (שניהם, אגב, הכחישו). במגזין המקוון Bustle הציגו קו דומה, והזכירו שמקרב שלל הבנקאים הבכירים שהונו את הציבור באירועים שהביאו למשבר הפיננסי של 2008 רק אחד, קארים סרג'לדין מקרדיט סוויס, נידון לעונש מאסר, וגם הוא קצר בהרבה מזה של סורוקין — רק שנתיים וחצי.
כך או כך, עם השחרור צפויה סורוקין להיות מגורשת בחזרה לגרמניה. משם, אמרה ל"ניו יורק טיימס", היא מתכננת לעבור ללונדון: "אידיאלית, אם הכל ילך טוב, אקים שם בית השקעות".
