ד.נ.א
"אמא היתה סוחרת ממולחת, וכשקנינו משהו אמרה לי: "אדרוך עליך כדי שתיראה אדיש. ההתלהבות מעלה את המחיר"
משה ממרוד, בעל השליטה ומנכ"ל תדיראן: "האחיות שלי אכלו עוף, אבל לי שמרו את הכבד של הקרפיון, כי "זה למשה, כפרה עליו"
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"אמא היתה סוחרת ממולחת. אני נוטה להתלהב, וכשהלכנו לקנות משהו היא היתה אומרת לי מראש: 'כשאני דורכת לך על הרגל תעשה פנים אדישות. כשאתה מתלהב אתה מעלה את המחיר'. הבדיחה עליה היתה שגם אם יאמרו לה 'זה בחינם', היא תבקש 'תעשו לי איזו הנחה'.
1966. משה ממרוד (במרכז) בבר המצווה, עם הוריו סמי ושמחה והאחיות דרורה (שנייה מימין) וציפי (בנות 11), ורונית (7), בבית המשפחה בבאר שבע
"היתה בין ההורים זוגיות טובה, עד הבוקר האחרון שלה אבא נהג לסחוט לאמא מיץ תפוזים ולהביא לה את הכוס למיטה. היינו חמישה ילדים, ובמשך שנים, עד שהייתי בן 13, חיינו בבית ערבי נטוש, עם חדר שינה אחד להורים ואחד לילדים, ומקלחת מחוץ לבית. היינו מגובשים מאוד, ואני חושב שגם אם היו לנו שמונה חדרים היינו ישנים יחד. שיחקנו בגולות, הטסנו עפיפונים, רצנו לגשר הטורקי, קפצנו למאגרי המים. עשינו דברים שהיום נראים לי מסוכנים.
"אני הבכור, ובן יחיד עם ארבע אחיות. אצל הספרדים זה עניין גדול: גם לי יש ארבע בנות ורק אחריהן בן, ובאחת הלידות כשהתקשרתי לאמא ואמרתי 'אמא, מזל טוב, נולדה לי בת', היא אמרה לי: 'לא חשוב, בפעם הבאה'. כשהיינו ילדים, בימי שישי אמא היתה מכינה קרפיון, שהכבד שלו נחשב מעדן. את הכבד שמרו לי, 'זה למשה, כפרה עליו', והאחיות שלי אכלו עוף. הן לא התנגדו, וגם אני לא התנגדתי למעמד, אבל גם לא ניצלתי אותו לרעה. היום אם יש רק סטייק אחד על השולחן, אין מצב שאני אגיד 'זה רק לבן שלי, לא לבנות'.
משה ממרוד בעל השליטה ומנכ"ל תדיראן. בן 66, נשוי ואב לחמישה, גר בתל אביב צילום: עמית שעל
"בבית הספר הייתי תלמיד בינוני מינוס, אבל ההורים לא לקחו את זה קשה. כשאבא אמר לי: 'חבל, תלמד', אמרתי 'ומה אני אעשה? אהיה מורה?'. התביישתי לבקש מהם כסף. לפני הצבא בכל פעם שפרקו משאיות עם סחורה ליד הבית חברים שלי ואני עזרנו בפריקה תמורת לירה וחצי, והרגשתי כמו מלך העולם.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
"הוריי רצו שאהיה שכיר, והתנגדו לכך שאהיה עצמאי. אבל הייתי נחוש להיות איש עסקים. התחלתי כטכנאי מכונות כביסה, הקמתי בית מלאכה לתיקון, ואני זוכר כמה פחדתי להיכנס למקום ולראות שאין אנשים. אבל לאט־לאט התקדמתי. השלמתי את מה שאבא לא סיים".
