לימודי ליבה: הממשלה טומנת את הראש בחול

בן דוד מספר שבראשית שנות ה־70, בין שתי המלחמות הגדולות, היה בישראל הרבה יותר טוב. בין היתר מספר מיטות האשפוז לנפש היה גבוה ב־80%, מספר אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות לנפש היה גבוה פי 2.5. זאת למרות ששיעור ההוצאה הציבורית האזרחית באותה תקופה היה דומה להיום, כלומר לא ניתן להאשים את תקציב הביטחון.

חרדים בישיבה (ארכיון) צילום: חיים צח

בן־דוד מגיע למסקנה שהסיבה היא שינוי בסדרי העדיפויות הלאומיים: הוצאות משמעותיות בשטחים שישראל כבשה ב־1967, תשלומים גדולים למערכת החינוך החרדית הפרטית שבחלקה הגדול אינה מכשירה כוח אדם לשוק העבודה ותקציבי רווחה הולכים וגדלים למשפחות חרדיות עניות.

הדאגה האמיתית היא עם הפנים לעתיד. בעוד שני דורות חצי מילדי ישראל ילמדו במערכת החינוך החרדית. בן דוד שואל מי יהיו אז המהנדסים ומהיכן יגיעו המשאבים לדאוג לאוכלוסיה החרדית הענייה הגדלה. אי אפשר לסמוך על השינויים החברתיים בחברה החרדית. המזכר מגלה ששיעור האקדמאים בין הגברים החרדים, שעומד על 10%, דומה לזה שהיה בראשית שנות ה־2000.

המחקר מראה גם שפערי הקולות בין גוש הימין לגוש המרכז־שמאל גדולים בהרבה מכפי שבא לידי ביטוי בחלוקת המנדטים. הנתונים מבהירים כמה קשה יהיה למפלגת מרכז להחליף פה את השלטון. הדבר מטיל את עיקר האחריות על מי שמגדירים עצמם כימין לאומי.

להיות לאומי זה לא רק לספח שטחים ולשלול זכויות ממיעוטים. להיות לאומי זה גם לרצות בהבטחת שגשוגה של המדינה הציונית. זה יקרה רק אם אחוז הולך וגודל של חרדים ילמדו לימודים כלליים ויצאו לשוק העבודה. אם ממשלות הימין ימשיכו להעלים עין מהסכנה שמציב החינוך ללא ליבה לעתיד ישראל, רק הן יהיו אחראיות להפיכתה למדינת עולם שלישי נחשלת.