יוזמה במקום בכיינות

מפעל הר טוב למלט ניהל עד לאחרונה מאבק עיקש ומתוקשר נגד יבוא המלט בהיצף. בעקבות המאבק הזה היו שהאשימו את הר טוב בבכיינות וטענו שתלונות המפעל אינן מוצדקות מכיוון שמצבו הרעוע נובע מכך שלא השקיע בשידרוג המפעל ולאו דווקא בגלל ההיצף.

גם אם היתה זו בכיינות, הקמת המפעל החדש בערד לבנייה טרומית מלמדת כי בתעשייה אפשר גם לנקוט בדרך אחרת: במקום לזעוק ולהאשים את המדינה במחדליה, אפשר לאתר תחום בו קיים יתרון יחסי על היבוא ולהשקיע בו.

היזמים של המפעל החדש העריכו כי היבוא הזול שמאיים על התעשייה הישראלית אינו מאיים על ענף הבנייה טרומית. שינוע רכיבי בטון, למשל מטורקיה, נראה אתגר לוגיסטי מורכב ועל כן הערכה היא כי לא צפויה תחרות מחו"ל.

עובדי מלט הר טוב חוסמים את הכניסה לירושלים (ארכיון) צילום: עובדי מלט הר טוב

הביקוש הגדל לאלמנטים טרומיים הוא תוצאה של השקעות עתק של המדינה בשכונות מגורים חדשות וכן השקעות שהיו ועוד צפויות בתחבורה – מכבישים ועד מחלפים. גם תוכנית מחיר למשתכן, שבה שווקו 70 אלף דירות, היא כר פעולה נוח למפעל החדש, שכן הבנייה הטרומית שולטת בתחום זה. הקמת המפעל מסמנת את העדנה שעוברת על הענף.

ומה בנוגע למפעל המלט? מי שחושב כי המפעל שבו שותפה הר טוב יציל את מפעל המלט בכך שיהיה לה לקוח נוסף למכירת המלט, יתבדה אם רק יבחן את העובדות. יכולת הייצור של מלט הר טוב היא כ־850 אלף טון בשנה, מפעל הבטון בערד יצרוך אחוזים בודדים מהתוצרת ויהפוך ללקוח בסדר גודל בינוני, לא כזה שישנה את כללי המשחק. בנוסף לכך, המפעל בערד יקנה את המלט במחיר השוק. כלומר, ההיצף ייאלץ את הר טוב למכור גם לו מלט במחירי הפסד.

מפעל הר טוב התמודד בשנים האחרונות מול מוסדות התכנון בהסדרה תכנונית של השטח, הליך שהבירוקרטיה הישראלית הצליחה לתקוע במשך שנים ורק לאחרונה הליך ההסדרה הושלם. במקביל להליכים הבירוקרטיים, המדינה ציפתה שהיזם, שרכש את הר טוב ב־180 מיליון שקל, ישקיע בו עוד כ־400 מיליון שקל. היבוא בהיצף היה הסיבה העיקרית שהמפעל לא השקיע את הסכום, אבל גם הבירוקרטיה הזו לא תרמה לכך.

כעת משפחת וייל, בעלת השליטה בהר טוב, דור שלישי לתעשיינים, מוכיחה שהיא מוכנה להשקיע ואינה מפחדת לעשות כן, כל עוד עומד היגיון כלכלי מאחורי השקעתם.