למה צריך לסגור את מפעל חרסה

בעקבות העברת רוב פעילות הייצור של מפעל הכלים הסניטריים חרסה מבאר שבע לטורקיה - שם עלות הייצור היא כמחצית - יפוטרו בקרוב 119 עובדי המפעל. הפיטורים הצפויים הובילו כצפוי להפגנות ולהצעות שונות להצלת המפעל ומקורות הפרנסה של עובדיו.

אלא שאסור להציל את חרסה. למונח הצלה שתי משמעויות במקרה הזה: האחת היא שהממשלה תעביר כסף למפעל; ואילו אפשרות אחרת היא שיוטלו מכסים על כלים סניטריים מיובאים, שישוו את מחיר המוצר הישראלי לזה שמיובא מחו"ל. שתי האפשרויות גרועות באותה המידה.

הפגנת עובדי חרסה נגד סגירת המפעל. יתעודדו מדו"חות הלמ"ס? צילום: אגף הדוברות בהסתדרות

המשמעות של הטלת מכסי מגן היא העלאת מחירי אסלות וכיורים - כלומר, הזנקה מכוונת של יוקר המחיה בישראל, המנוגדת לאחד מהיעדים המרכזיים של כל ממשלה שקמה בעשור האחרון. אגב, העקרון של מחירי האסלות דומה לזה של מחיר החמאה והבשר: גם שם, המשמעות של הגנה על מגדלי הבקר והרפתנים הישראלים היא שבישראל משלמים כפול על סטייק וגבינה לעומת אירופה.

שהטורקים ייצרו אסלות

יש שיציעו לסבסד את המפעל ולהקצות משאבים ציבוריים למימונו. אך מוטב שכספים אלה, כספי המסים של כלל אזרחי ישראל, לא יממנו מפעל פרטי מפסיד אלא ינותבו לבניית תשתיות פיזיות, כיתות לימוד, בתי חולים, מרפאות והכשרה מקצועית של עובדים. אילו היו משקיעים בבאר שבע את אותם משאבים מראש לפני שני עשורים, כל סגירה של מפעל היתה הופכת לאירוע הרבה פחות טרגי, כפי שסגירת מפעל בתל אביב לא נתפסת כאסון לאומי.

הממשלה הבאה חייבת לדאוג שבעוד 10 שנים תושבי באר שבע יבנו מחשבים וימכרו אותם לטורקים, ואילו הטורקים ימשיכו למכור לנו אסלות. ממשלת ישראל טוענת שהיא דואגת לחלשים ולהקטנת האי שוויון ולפיכך היא אינה חייבת להנציח מפעלים שעובדיהם מרוויחים שכר מינימום ולהשקיע דווקא בהם, אלא דווקא לתת לדורות הבאים כלים שיאפשרו להם לעסוק בתחומים בעלי פריון גבוה, שמשמעותו שכר גבוה וחיסול העוני.

שלשום פרסם ארגון ה־OECD דו"ח שלפיו שיעורי התעסוקה במערב אמנם עולים בהתמדה, אך רוב המשרות שנוצרות הן עדיין בתחומים בעלי פריון נמוך ולפיכך - בשכר נמוך. כך לדוגמה, שליש מכלל המשרות שנוצרו בין השנים 2010 ל־2017 בצרפת, בגרמניה ובבריטניה - מהכלכלות הגדולות באיחוד האירופי - שילמו שכר נמוך שהיה מתחת לשכר הממוצע באותן מדינות. אז מה ההיגיון הכלכלי והחברתי בהצלת מקומות עבודה לא איכותיים שמשלמים שכר מינימום?

דו”ח ה־OECD חשף נתון מטריד לגבי ישראל: הפריון בתעשייה בין 2014 ל־2018 ירד בחצי אחוז, לעומת עלייה שנתית ממוצעת של 2.6% ב־OECD. הנתון הזה מדרג את ישראל בתחתית הטבלה ובמקום האחרון בהתפתחות הפריון בתעשייה בעולם המערבי. איך נוצר מצב שבסטארט־אפ ניישן הפריון כל כך נמוך? זה לא בגלל אינטל ומובילאיי, אלא בגלל מפעלים כמו חרסה. זו הסיבה שכלכלני ה־OECD הפצירו במדינות המערב המפותחות להשקיע במהפכה הדיגיטלית, לנצל את יתרונותיה ולעודד צמיחה באמצעות עידוד סקטורים בעלי פריון גבוה. אם מחר יוקם מפעל זהה לחרסה, שבמקום לייצר אסלות ידפיס אותן בתלת ממד וישלם לעובדים משכורות הייטק, זו תהיה יוזמה מבורכת ורצויה. עד אז, בואו נניח לטורקים להמשיך לייצר אסלות בחצי מחיר.

שוק העבודה בצמיחה

ומה לגבי העובדים בני ה־45 וה־50 שחיים בפריפריה והחלופות שעומדות בפניהם מוגבלות? החדשות הטובות הן כי שוק העבודה הישראלי איתן מתמיד. נתוני סקר כוח האדם הרבעוני שפרסמה אתמול הלמ"ס מרשימים מאוד במונחים היסטוריים: שיעור האבטלה בקרב בני 64-25 ירד ל־3.6%, לעומת 3.7% ברבעון הקודם; שיעור ההשתתפות בקרב בני 64-25 בכוח העבודה עלה לכ־81% - לעומת 80.3% ברבעון הקודם; שיעור התעסוקה בקרב בני 64-25 גם עלה ל־77.7%; חלקם של המועסקים חלקית שלא מרצון הגיע ל־1.5% בלבד מכלל המועסקים. לבסוף, הנתון המפתיע והחשוב עבור עובדי חרסה הוא שהאבטלה במחוז הדרום ירדה ל־4%, לעומת 4.6% בעבר, ואילו במחוז תל אביב היא דווקא עלתה מ־3.8% ל־4.2%.

נכון, אלה נתונים סטטיסטיים והמפוטרים לא יוכלו לשלם באמצעותם במכולת, אך אותם 119 איש, חשובים ככל שיהיו, לא יכולים לקבוע מדיניות. כדאי לממשלת ישראל לסבסד תחבורה ציבורית למקום עבודה החדש או להגדיל את דמי האבטלה לאותם עובדים, ואפילו לממן את מלוא שכרם של עובדי חרסה. לעומת זאת, מוטב לממשלה להתעלם משאר היוזמות הפופוליסטיות שרק יפגעו בתעשייה, במשק, בשוויון ובטיפול ביוקר המחיה.