בישראל מנפנפים את הנאנסים והנאנסות

באלפי מקרים של פגיעה מינית בשנה, נדרשת התערבות רפואית. אם זה בטיפול בנקעים, שברים, פצעים וחבלות, אם זה בהיבט של מניעת מחלות מין, איידס או מתן גלולת היום שאחרי למניעת הריון לא רצוי לנערות ונשים ואם בפן הנפשי, שהטיפול בו עשוי להיות המורכב והארוך ביותר.

גם איסוף הראיות ולקיחת "ערכת אונס" הוא היבט רפואי, ונדרשת הכשרה רפואית משפטית כדי לבצע אותה בצורה שתפיק כלי נוסף לשימוש בבית המשפט במקרה של תביעה נגד האנס.

בכל הטיפולים יש דחיפות משום שהזמן הוא משתנה קריטי, כן גם בהיבט הנפשי. גם שם כל עיכוב במתן טיפול חירום יכול לגרור איתו תופעות שיכבידו על הנפגעים והנפגעות גם שנים אחר כך וכמובן גם על מערכת הבריאות שסופגת את עלות האשפוזים הפסיכיאטרים, שטיפות הקיבה, האנורקסיה וניסיונות ההתאבדות.

רק 5 חדרים אקוטיים בכל הארץ

נפגעי תקיפה מינית מגיעה פעמים רבות לבית החולים הקרוב אליהם מתוך מחשבה הגיונית שהם יוכלו לקבל טיפול חירום כזה בכל מקום, אך אינם מודעים לחסר המשווע ביחידות חירום בנושא.

נדמה לכל אדם מן השורה שטיפול כזה שמתואר כאן, ינתן לו או לה בכל חדר מיון. מה יותר טבעי מלגור בחדרה ולהגיע לבית החולים הלל יפה? מה יותר הגיוני מלגור בקיבוץ בערבה ולהגיע לבית החולים יוספטל באילת? לגור בחיפה ולהגיע לרמב"ם או לגור בתל אביב ולהגיע לתל השומר או איכילוב, אך האירוניה היא שההיגיון של האזרח אינו ההגיון של משרד הבריאות שכן באף אחד מבתי החולים האלו, גדולים כקטנים לא ינתן הטיפול.

צילום: Know your meme

מתוך 21 בתי חולים ציבוריים בישראל, רק ב-5 יש חדרים אקוטיים - בני ציון בחיפה, פוריה בטבריה, וולפסון בחולון, הדסה עין כרם בירושלים, סורוקה בבאר שבע - וכך שרוב הנפגעים והנפגעות יגיעו לבית חולים שלא יתאפשר להם לקבל בו את הטיפול הבסיסי והמינימלי אלא אם יסעו מרחק רב לבית חולים אחר. בכך, ישראל היא חריגה בנוף.

עם המודעות לפגיעה מינית, מדינות העולם מכירות בכך שהאינטרס הציבורי הוא מניעת סיבוכים, מניעת אשפוזים ותפיסת אנסים וכי שירות חירום הוליסטי, מהיר וזמין, חוסך כסף למערכת הבריאות והרווחה בעלות נמוכה ביותר. עלות הקמת חדר אקוטי ותפעולו למשך שנה היא קצת יותר ממיליון שקל, עם זאת ולמרות תנועת #MeToo, הממשלה האחרונה לא מצאה 20 מיליון שקל להקמת חדרים בכל בתי החולים וכך ארגנה לעצמה עלויות גבוהות שיעיקו על המערכת הקורסת, במשך שנים קדימה.

ישראל במקום נמוך מדרא"פ

על פי מחקר של מרכז המחקר של הכנסת, מספר החדרים האקוטיים פר תושב בישראל נמוך מאד ביחס לעולם. כרגע, ישראל נמצאת בתחתית הטבלה מתחת למדינות עולם ראשון כמו בריטניה אך גם מתחת למדינות כמו דרום אפריקה. מיקומינו גבוה רק במעט מזה של הודו.

במדינת ניו סאות' וולס באוסטרליה, 7.5 מיליון בני אדם (בהשוואה ל-8 מיליון אצלינו) אך פי 10  מרכזי חירום לטיפול אקוטי בנפגעי ונפגעות אלימות מינית. זה לא שבאוסטרליה אונסים פי 10 יותר, זה פשוט שהממשלה קיבלה כמובן מאליו את ההנחה שטיפול חירום צריך שיהיה זמין בכל חדר מיון ובכל מרפאה איזורית לטיפול מיידי ומקיף, זריז ומקצועי במי שחווה ארוע טראומטי ודרוש לו טיפול באחד הרגעים הקשים של חייו. בלי טרטור, בלי "סעו למקום אחר", בלי "חכו" ובלי "זה לא כאן".

ומהר מאד אנחנו צפויים להתדרדר עוד במורד טבלת הזמינות של יחידות חירום לנפש עם החלטה של חלק מ-29 המדינות שמרכיבות את הודו, לפעול להגדלת הפריסה של יחידות החירום בשטחן - אכן, משהו שהן יכולות להתגאות בו, ואנחנו קצת פחות. כי כבר ברור שמערכת הבריאות בישראל קורסת בין השאר כי היא לא משכילה לראות למרחוק ולנסות דרך השקעה במניעה, למנוע את נפילתה וכל זה קורה, על גבם של נאנסים ונאנסות שמגיעים לקבל טיפול דחוף ונענים ב"תלכו מכאן".

הכותבת היא מנכ"לית אחת מתוך אחת