מעגל התנועה בשדרות מעלה יצחק שבנצרת עלית, בסמוך לתיכון אורט אלון, יצקו במת בטון ועליה הציבו ארבעה פסלים של נגנים עשויים אבן לבנה. אחד מנגן בקלרנית, השני בצ'לו, השלישי בכינור, והרביעי הוא פסנתרן לבוש טוקסידו, שיושב מול פסנתר כנף לבן וידיו כמו קפאו מעל הקלידים באמצע הנגינה. ואף שהם לא זזים, הכיכר משמיעה מוזיקה קלאסית של מוצרט. בעיר מספרים בגאווה שהתלמידים באורט אלון התאהבו בסימפוניות שזלגו אליהם מהכיכר וביקשו שהן יחליפו את הבן־אלים והסטטיקים שהושמעו בהפסקות.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

בעברית תקנית זו לא כיכר, שהיא מקום התכנסות כמו כיכר רבין בתל אביב או טיימס סקוור בניו יורק — אלא מעגל תנועה, שתפקידו לווסת את התנועה במקום רמזור. ובכל זאת נשתמש במילה כיכר כי כך קוראים לה כולם. ואולי זה הגיוני כי היא לא משמשת רק לוויסות התנועה אלא נהפכה למין אופנה עירונית, שמכתיבה הצבת פסל במעגל תנועה כחלק מההשקעה בתושב. זה בדיוק היה המסר שהשמיע ראש עיריית נצרת עילית, רונן פלוט, כשנחנכה כיכר הפסנתר. "לאט־לאט נשנה את כל פני חזות העיר, נייפה אותה ונכניס לתוכה אלמנטים אסתטיים ואמנותיים שיעצימו את האווירה ואיכות החיים", אמר למקומון "עמק־ניוז".

נצרת עילית נמצאת כעת בתנופת בנייה של כיכרות תנועה בתקציב צנוע, ולכן היא מסתמכת על עובדי העירייה ואמנים מקומיים. בשנים האחרונות הוקמו בעיר כיכר הכינור, כיכר התופים, כיכר הנבל, ועל כיכר הפסנתר כבר סיפרנו. "זו עיר של עולי מדינות חבר העמים, שאוהבים מאוד מוזיקה ונגינה", מסבירה דוברת העירייה אורנה יוסף בוחבוט. "הכל נע סביב מוזיקה ולכן היא מקבלת דגש גם בחזות העיר. אין פה השקעה כספית גדולה. אנחנו לא משתמשים באמנים יקרים אלא באמנות מקומית, ואת רוב הבינוי והגינון עושים בעצמנו, כך שזה לא סיפור יקר". כיכר הפסנתר, אגב, יש גם בצפת, אור עקיבא, קריית מוצקין, ראש העין ועכו, שבה היא מוקמה ברחוב עוזי חיטמן הסמוך לרחוב נעמי שמר.

צילום: אלעד גרשגורן

נצרת עילית היא רק אחת מהערים הרבות שנדבקו בפסֶלֶת כיכרות, מירושלים ובאר שבע הגדולות ועד גן יבנה וגני תקווה הקטנות. מעגלי התנועה נהפכו לפני כשניים־שלושה עשורים לתחליף פופולרי לרמזורים. תחילה לא עסקו במראה שלהם — הקישוט הסתכם בכמה אבנים או עץ. עם השנים הם נהפכו לשטח המיועד לעיצוב. לפי הערכה זהירה ושמרנית, הארץ מנוקדת בלפחות עשרת אלפים מעגלי תנועה, הממוקמים על מאות דונמים מהשטח הציבורי. עלות הקמתו של כל אחד מהם נעה מכמה מאות אלפי שקלים ועד מיליון וחצי שקלים — סכומים שכוללים תכנון, בינוי, ניקוז, גינון, תאורה וכעת גם פסלים אקסטרווגנטיים. כך נהפך מעגל התנועה הפונקציונלי למגרש משחקים אמנותי, סמל סטטוס שמאפשר לעירייה להעיד על עצמה כתרבותית.

אבל יש בעיה. בעיריות אין בהכרח אנשי אמנות בעלי עין מקצועית, חוש אתסטי או מיומנות בבחירת פסלים בעלי ערך אמנותי שקשורים לסביבה. בדרך כלל הבחירה בפסל מתבצעת בוועדה עירונית, שיושבים בה נציגי אדריכל העיר, מחלקת התכנון, מחלקת שפ"ע (שיפור פני העיר), החברה הכלכלית וראש העירייה או נציגיו. והם עושים כמיטב יכולתם הלא־מקצועית לבחור משהו יפה. התוצאה לעתים מוצלחת, לעתים מביכה.

צילום: עמית שעל

"ראשי העיריות אוהבים דברים שהייתי מכנה ‘אמנות לעם’, זאת אומרת לא משהו מתוחכם מאוד או קונספטואלי מאוד", אומרת מאירה לזניק־פריימן, אוצרת שכבר 21 שנה מתמקדת בפרויקטים במרחב הציבורי ובראשם כיכרות. "הם גם לא אוהבים להשקיע הרבה כסף וזה חבל, כי עם תוספת תקציבית הפסל יהיה ברמה גבוהה מאוד. הם כל הזמן מנסים לחסוך, מתווכחים איתי על כל שקל, אז אני עושה את המיטב עם התקציבים שנותנים לי".

לזניק־פריימן היא החוליה שמתווכת בין הלקוח (העירייה) לבין הספק (הפסל). היא יודעת מי האמנים הנחשקים ביותר, מי האמנים שעובדים עם צבעים נחותים שדוהים במזג האוויר, מי פישל בעבר ולא כדאי לעבוד איתו, איך להתאים את האמן הנכון לכיכר, ולקבל הצעות מחיר טובות מאמנים שהיא עובדת איתם באופן קבוע.

ובעיקר, היא משמשת סמן אמנותי, פונקציה שאין בהכרח לעיריות. "יש עיריות שבהן במשך השנים הפקידים חשבו שהם מבינים באמנות והציבו המון פסלים שחלק מהם לא ראויים. או שהאנשים הקובעים בעירייה באים ואומרים לאמן להוסיף אלמנט בתוך הפסל. זו רמת ההתערבות של אנשים לא מקצועיים, וחבל. כל אחד צריך לעשות את העבודה שהוא מצטיין בה ולא להיכנס לתחומים שהוא לא מבין בהם".

מהפרספקטיבה של לזניק־פריימן, פיסול כיכרות הוא דרך של העיר לרצות את התושבים. "הרבה שנים עבדתי מאוד־מאוד קשה כדי לשווק פסלים. רק בשנים האחרונות, כשראשי העיריות ראו שהפסלים תורמים לתחושת שביעות הרצון של התושבים, שהרבה פעמים פסל מעלה חיוך על הפנים ועושה מצב רוח טוב — נוצרה דרישה", היא אומרת. "בחדרה, למשל, בשכונת הפארק, פנו אליי כדי להציב שישה פסלים בכיכרות, וכל הזמן זירזו את האמנים שנבחרו כי היה לחץ מצד התושבים".

כלומר תושבים מצפים לפסל.

"כן, בשכונה חדשה התושבים מצפים לפסל יפה בכיכרות, לשדרוג מבחינה אמנותית. הם לא צריכים ללכת למוזיאון, המוזיאון מגיע אליהם. זה מעבר למשהו אסתטי כי גם דשא הוא אסתטי. זו דרישה למשהו מרשים יותר מעץ ופרחים".

צילום: שרון ינאי

מה צריך להיות התקציב לפסל שייראה טוב?

"200 אלף שקל. עכשיו, למשל, יש מכרז של עיריית באר שבע לכיכר, בתקציב של 250 אלף שקל. פניתי גם לחנוך פיבן וביקשתי ממנו שיגיש הצעה. ואם אין מספיק כסף או שלא רוצים להקצות כסף לפסל בכיכר, עדיף שישתלו עץ ופרחים. לפעמים אני רואה דברים מגוחכים כמו פרות, ברווזים או פינגווינים מפלסטיק. אני לעולם לא אשים דברים כאלה".

נסיעה אקראית בחדרה מזמנת למבקר מסע ברצף של כיכרות צבעוניות. הנה דמויות צבעוניות ניצבות זו על זו בפסל של אורי דושי, אחריו פסל הצוללנים שלו, והנה פסל הטיפות של נוגה ספקטור, אמנית מקומית. ואז מגיעים לפסל גבוה שנראה כמו שלוש קוביות משחק רכות של תינוקות מונחות ברישול זו על זו. במבט הראשון זה משעשע, כי זה לא לוקח ברצינות את המושג כבד הראש שנקרא פיסול. ואז מנקרת המחשבה: באמת? יש לכם כזו כיכר גדולה ברחוב ארוך ורחב וזה מה שבחרתם לשים?

כשדוד קנפו, יו"ר התאחדות האדריכלים, נוסע בארץ ורואה את פסלי הכיכרות, הוא רואה רעש. "מה שמאפיין את לבוש הרחוב הישראלי הוא קקופוניה, מאבק על לגיטימציה של קבוצות ודעות", הוא אומר. "לפי הלבוש אוכל לומר לך באיזו עיר אני נמצא, כי הפרהסיה מבטאת את התקוות והטעם של האוכלוסייה. הכיכר לובשת ופושטת צורה לפי התרבות המקומית והחלטות פוליטיות. צ'יץ' (שלמה להט, ראש העירייה המיתולוגי של תל אביב), למשל, אהב מזרקות, אז כל העיר היתה מזרקות. מישהו אחר יגיד, 'אני ירוק', ויעשה הכל ירוק".

צילום: אלעד גרשגורן

הפערים התהומיים בין איכויות הפסלים השונים, הן בהיבט האמנותי והן בהיבט החומרי, נובעים, בין היתר, מתפיסות העיריות השונות, ובמילים פשוטות — הזמנת פסל חוצות כרוכה במילוי צורך מסוים של העירייה. כך למשל, יש מי שרואים בפסלי הכיכרות מימוש של צורך פרקטי יותר מאשר ביטוי אמנותי. "מבחינה אורבנית, פסל הוא נקודת ציון", אומר ד"ר עמי רן, אדריכל ועורך כתב העת “אדריכלות ישראל”. "אנשים אומרים, תגיע לפסל עם המפרשים, תפנה ימינה, ותמשיך ישר בפסל הטווסים. נקודת ציון במרחב חשובה במיוחד בעידן שבו המרחב העירוני מאבד את הזהות של המקום ואין לו ייחוד. אז אם יש כבר דרך לתת ביטוי בפסל למקום שבו הוא נמצא, כמו האינטרפרטציות על מפרשים בעכו ובאשדוד — צריך לברך על כך".

הגישה הזאת בולטת בקריית ים, ששמה דגש על כמות — כמה שיותר כיכרות מעוצבות בכמה שפחות כסף. ייתכן שזה נגזר מהעובדה שקריית ים היא עיר בלי רמזורים, רק עם כיכרות תנועה, "וצריך לשים עליהן משהו עיצובי יפה, כתמי צבע יפים שמאירים את האספלט במרחב העירוני האפור", מסביר יניב שנקר, מנכ"ל עיריית קריית ים. "העובדים שלנו בונים את הכיכרות לבד. הם מביאים את הרעיונות ומבצעים, ואני דואג שתהיה לזה היתכנות כספית. אנחנו גם עושים סוג של שיתוף ציבור, ומתייעצים עם התושבים בפייסבוק איך לקרוא לכיכרות. יש לנו אסטרטגיה למשוך תושבים וזוגות צעירים, להצעיר את העיר. הפסלים בכיכרות נותנים עוד ייחודיות ואופי למקום, ואני חושב שזה לא רק מושך אנשים חדשים אלא גם משמח את תושבי העיר שלנו".

דוגמה טובה לשיטת הפעולה של קריית ים היא כיכר דג הזהב (שם שהעניקו לה התושבים), שהוקמה בינואר 2018 ובה חמישה גבעולים ירוקים מסולסלים שביניהם מרחפים שישה דגים צהובים־זהובים. "את הפסל הזמנו דרך ועדת רכש ממפעל בסין. שאר הכיכר בנויה מאבנים, עם מעט מאוד צמחייה כדי לחסוך במים, שזה משאב יקר, ומה שיש מותאם לתנאי החוף. העיצוב הוא שלנו, והעובדים שלנו בנו הכל. כיכר כזו צריכה לעלות חצי מיליון עד מיליון שקל. אנחנו בנינו אותה ב־150 אלף שקל".

לזניק־פריימן. החוליה שמתווכת בין העירייה לבין הפסלים צילום: עמית שעל

בדרך הזו הוקמו בעיר כיכרות עם שחפים, דגים וזנב לווייתן. בכיכר ליד האצטדיון הוצב אלמנט עם חמשת העיגולים מסמל האולימפיאדה. "ובכניסה לרחוב גולדה מאיר, שבו יש שוק עירוני בסופי שבוע, התושבים בחרו פסל של כוס עם מזרקה שמשפריצה מים ותאורה מתחלפת. זה מזכיר שווקים עתיקים. אחרי שסיימנו לבנות, אנשים ביקשו שנשים ספסלים מול הפסל כי הם אוהבים לשבת מולו ולהסתכל עליו".

לעומת הגישה הכמותית של קריית ים, ערים אחרות משקיעות סכומים לא קטנים בפסלי כיכרות כדי לשדרג את הדימוי שלהן מערי פריפריה ישנוניות לערי תרבות גבוהה, וכדי לספק אטרקציה שתמשוך לא רק תושבים פוטנציאליים, אלא גם תיירים מחו"ל. "המטרה שלנו היא שכל מי שנכנס לעיר ומסתובב בה יראה עיר מטופחת, עיר מושקעת, שיש בה איכות חיים, ושהעירייה מחזירה לתושב", אומר אריה לוי, מנהל מחלקת חופים בעיריית אשקלון ומנהל יחידת השקיה ופרויקטים לשעבר. "אם עושים כיכרות ומשאירים אותן חשופות זה לא נראה טוב. אנחנו עיר תיירותית, עם חופים ומרינה, וחשוב לנו שרצועת החוף תיראה יפה ותמשוך אנשים. לכן התוכניות הן לפסלים שנושקים לים, ולי אישית יש חלום להביא לאחת הכיכרות ספינה עתיקה ולשפץ אותה".

באר שבע, מנגד, מתמקדת דווקא בתושבים הוותיקים. רוב פסלי הכיכרות, מסביר הגיאוגרף העירוני אילן ניר, מוצבים כחלק מהעבודות לשדרוג השכונות הוותיקות: "במסגרת העבודה לחידוש השכונות אנחנו חושבים גם על אלמנט עיצובי".

באר שבע היא כנראה העיר הכי מסודרת בתחום הפסלים בכיכרות. בזמן שבעיריות אחרות צחקו כששאלנו כמה כיכרות מפוסלות יש להן, לניר יש מסמך אקסל מוקפד, שמפרט 131 מעגלי תנועה, מתוכם 47 מקושטים באלמנטים מעוצבים — פסל, מזרקה או גינון מושקע.

בין התקציבים המוגבלים לכיכרות נמצאים האמנים עצמם, שמנסים לעשות את המיטב עם מה שיש. "אני רוצה שהפסל יהיה קשור למקום, לא סתם לשים משהו", אומר הפסל לב אברמזון. "כשאני מוזמן להציב פסל חוצות, אני נוסע למקום וחוקר את ההיסטוריה שלו. כשחיפשתי רעיון לכיכר באשקלון, גיליתי שבעיר השתמשו בעבר ביוני דואר לבנות, ובדיוק ארכיאולוגים אמריקאים מצאו מטבעות של אשקלון שהיה עליהם ציור של יונה — אז הכל התחבר". הוא הציב בכיכר חמישה עמודים בגבהים שונים ועליהם יוני ענק לבנות — והתחיל לקבל הזמנות ליונים גם מערים אחרות, למשל בית"ר עילית ויבנה.

אברמזון תמיד עסק בפיסול חוצות. כשהוא עלה לארץ מרוסיה, ב־1992, הוא פיסל חיות לפארקים, מה שהכין אותו לטרנד פיסול כיכרות. "קודם לא היתה דרישה כזאת, להפך. אמרתי, יש פה כיכרות בלב העיר, אולי נעשה משהו? ואמרו לי, בשביל מה, זו סתם הפרעה לתנועה".

לב אברמזון. "לפני כל יצירת פסל אני חוקר את העבר של המקום" צילום: אבי רוקח

הפעם הראשונה שעיצב כיכר היתה ב־2002: גל מנירוסטה עם מים בכניסה לאשקלון, עיר מגוריו. "כולם עבדו עם בטון ואבן, אז חשבתי שאלך בקו שאף אחד לא הולך בו ומתאים לסגנון שלי, שהוא אבסטרקטי יותר". מאז נהפך לפסל כיכרות פופולרי עם עשרות פסלים בערים כמו חיפה, ירושלים, אשדוד, מודיעין, נהריה, באר שבע ונתניה.

איך זה עובד? העירייה פונה אליך ומבקשת פסל בצורת גל או רוצה שאתה תציע רעיון?

"הם אף פעם לא יודעים מה הם רוצים", אומר אברמזון וצוחק. "לפעמים יש להם נושא, ובדרך כלל הם פשוט שואלים אם יש לי רעיונות".

טווח המחירים של אברמזון רחב ותלוי בגודל הפסל ובחומרים. "דמויות קטנות של דובי, סנאי או ארנב, של מטר עד שלושה מטר, באות משבלונה. אדריכלים רואים את זה בתערוכות ואוהבים את זה בעיקר לפארקים, וזה עולה מ־5,000 שקל עד 11 אלף שקל להכי גדול. פסלים בכיכרות מתחילים ב־50 אלף שקל ויכולים להגיע למאות אלפי שקלים. החומרים יקרים, אני עושה גם תכנון וזו כבר עלות אחרת".

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

גם עבור אפרים בן אהרון פיסול בכיכרות הוא מקצוע. הוא למד עיצוב גרפי בבצלאל, השתלם באמנויות נוספות, למד אדריכלות נוף ושימש מנהל אמנותי של חברת פרסום החוצות עבודי — כך שהוא מבין את הביזנס מכל כיוון. פיסול כיכרות, הוא מסביר, זה התמחות, אמנות שדורשת הכשרה מקצועית וניסיון. "צריך לדעת מה קורה בכל זווית, כשהשמש מאחורי הפסל, מה נקלט ברקע. נחוצה חשיבה תלת־ממדית כי פסל רואים מכל הכיוונים וצריכה להיות הרמוניה בין הכיכר לסביבה, לעיר עצמה ולתושבים".

יאיר גדסי. "העיריות מעדיפות פסלי אנשים בתנועה או בעבודה"

בראש העין, למשל, הזמינו ממנו כמה פסלים בנושא מוזיקה, שהעיריה אימצה כתמה עירונית: בכיכר אחת הוא הציב פעמון ענקי מפליז, באחרת נבל, וכיכר נוספת הוא הקיף במעגל קלידים שחורים ולבנים, ובמרכזה הציב פסל של כנף פסנתר. אך מושכת עין יותר מכולן היא כיכר החליליות שבכניסה לעיר מכיוון כפר קאסם: שמונה חליליות בצבעים בוהקים — ורוד, ירוק, תכלת, סגול, כתום, אדום ושני גוונים של צהוב — מתנשאות לגובה ארבעה מטרים, בתוך כוס כחולה. קומבינציה שאי אפשר להתעלם ממנה. "ראיתי נהג שהסתובב כל הזמן סביב הכיכר", הוא מתגאה. "אמר שהבת שלו רוצה לראות אותו שוב ושוב".

ואם הקריירה של בן אהרון הכינה אותו למקצוע, אצל יאיר גדסי פיסול הכיכרות נהפך לביזנס במקרה. לפני עשר שנים, אחרי שהשתחרר משירות קבע, הוא החל ליצור בחצר ביתו, כתחביב ובשביל הכיף, טופיארי — פסלים באמצעות גיזום אמנותי של שיחים. "במודיעין שמעו על הפסלים שאני עושה, באו לראות והחליטו לקחת. כך נולד העסק. ואז פתאום באו אליי מכל הארץ. זה נהיה עסק גדול גם בגלל הטרנד של להיות ירוקים, וזה גם נותן תחושה של אירופה. בשכונה של עולים מרוסיה בכפר סבא הם רואים את הפסלים האלה ומרגישים בבית".

אילו אלמנטים אוהבים בעיריות? מה הולך היום?

"בהתחלה עיצבתי מה שבא לי, היום אני מייצר לפי מה שהולך. התחלתי עם אלמנטים של חיות, וכיום הרבה ערים מעדיפות דברים אמנותיים יותר כמו נגנים, רקדנים, אנשים בתנועה או אנשים עובדים. בנתניה, למשל, היה פרדס ענקי שהפכו לשכונה, אז עשיתי להם ארבעה איכרים — אחד עם מחרשה, שניים עם מריצה ואחד לוקח דליים".

התמחור של גדסי מתחיל מ־2,500 שקל לפסל קטן של כלב או ג'ירף. דברים גדולים כמו פיל או ממותה מגיעים ל־30 אלף שקל. "התמחור כולל הכל — הבאת הצמחים מהמשתלה שלי, ההתקנה והתכנון".

ומה לגבי תחזוקה? אם לא מתחזקים פסל טבעי הוא נהרס.

"חלק מהערים באמת נופלות בתחזוקה. יש ערים שאני מגנן להן, וערים שקוראות לי כל כמה שנים לבוא לתקן. יש כאלה שלקחו ממני חזקה, שלחו אנשים ללמוד אצלי איך לטפל בפסלים ולתחזק אותם. העניין הוא שעושים את זה עם מספריים חשמליים קטנים, ולגננים של העיריות אין סבלנות. הם רוצים לגמור עניין".