בואי לא נתחיל את הראיון ב'פגשתי אותו בחווילתו', בואי נרד מכל הדרמה הזאת", מבקש ממני יוסי מימן, ומתפנה לקלל את השלדג שמתעופף לנגד עינינו ואוכל מבריכת דגי הנוי בחווילתו בהרצליה פיתוח. "הוא יפהפה, בצבע תכלת, אבל מנוול, בא לאכול אצלי דגים לצהריים".

יהיה קשה לנהל איתך ראיון בלי דרמות. העשור האחרון שלך היה כולו עליות ונפילות.

"היו עליות, היו נפילות שלמדתי לנהל ולנסות להתאושש מהן, והצלחתי לחזור, לא תמיד לאותה רמה. ניסיתי לעשות את זה בקור רוח, עד כמה שאפשר".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הנה אתגר: תמצת את העשור החולף בקור רוח.

"ב־2010 הייתי בשיאי, ואז התחילה רכבת ההרים. היו מהומות במצרים, ב־2011 הנשיא חוסני מובארכ נפל, התחילו פיצוצים בצינור שהזרים גז משם לישראל, וב־2012 המצרים ביטלו לי את החוזה. ב־2014 גילו שאני חולה בשחמת הכבד. היו לי שתי אפשרויות: לחיות עם זה חצי שנה־תשעה חודשים, עד הסוף, או לחפש כבד להשתלה. היה לי פרופיל בריאותי בעייתי, והייתי בגבול הגיל, לא רצו להשתיל לי. יותר משנה חיפשתי מי שיסכים, והרי אין מספיק תורמים. ירדתי ל־48 קילו, חצי מת. בבית חולים בפריז הצוות כבר לא רצה לנתח אותי, אבל הגעתי לרופא יהודי שהתעקש, וב־2016 השתילו לי כבד. ניתוח של 14 שעות, שאחריו שכבתי 17 יום מורדם לגמרי ונכנסתי לתהליך שיקום אטי. בינתיים הפסדתי יותר מדי כסף בערוץ 10, וב־2018 מכרתי את כל עסקי הגז לתשובה. אז עשיתי החלפת כבד, גמרתי עם הטלוויזיה, גמרתי עם הגז ועם מצרים. עכשיו צריך לחשוב מה הלאה".

מימן (מימין) עם רון לאודר ושלמה בן צבי, 2004. "לאודר היה ג'נטלמן, היחסים איתו נשארו חבריים" צילום: ישראל הררי

מימן, בן 73, מסכם עשור משוגע. למען האמת, כמעט כל עשור בחיים שלו עמוס פיתולים ודרמות — הוא נולד לניצולי שואה יוצאי פולין במחנה עקורים בגרמניה, ילדותו היתה בפרו, לימודים בארצות הברית, קריירה בפרו, עלייה לישראל, הקמת חברת מרחב וביסוס הפעילות שלה במגוון תחומים ובמגוון מדינות. מימן היה בכל מקום, מהדמויות הבולטות, הפעילות והמדוברות ביותר במשק. וכשהעשור הקודם נגמר, הכל התחיל להתפרק. ערוץ 10 הסתבך, צינור הגז התפוצץ, מימן כמעט מת. אם זה לא מספיק, פתאום הוא גם קושר לפרשת שוחד לנשיא פרו.

עכשיו הוא מדבר על הכל, בראיון מקיף ראשון זה כעשור. בשיחה גלויה ביותר עם "מוסף כלכליסט" הוא חוזר אל תחנות המפתח בעלייה, ובקריסה. הוא מספר לראשונה על הבריחה לאלכוהול והמפגש עם המוות. על הלחצים של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל הנוגע לסיקור בערוץ 10, השותפות עם ארנון מילצ'ן והסימון שלו כ"שמאלני" שתרם לקריסה העסקית שלו. הוא מדבר על הנפילה מחיים של עושר מופלג וגם על הקנאה ביצחק תשובה, המתחרה שניצח אותו בסופו של דבר.

שנת 2000 היא שנת המפנה של מימן. עד אז הוא הוזכר מדי פעם בהקשר של עסקיו, פרויקטים של מיליארדי דולרים של תשתיות, אנרגיה, תקשורת וחקלאות בעיקר בחו"ל — בדרום ומרכז אמריקה, בקירגיסטן, בקזחסטן, בטורקמניסטן, מדינות שאך נולדו עקב התפוררות ברית המועצות, ובישראל בקושי ידעו אז להגות את שמותיהן. אחרי שנת 2000, מימן הוא לפתע כוכב. האיש שיביא לישראל גז מצרי, וישנה את שוק הטלוויזיה המקומי, וייכנס לבורסה ויפליג על היאכטה הכי מפוארת בסביבה. התקשורת חגגה אותו ואת סיפור חייו הדרמטי ואת מטוס הסילון הפרטי ואת השמועות על כך שהיה מעורב בפעילות המוסד.

שנתחיל מערוץ 10? זה לייט יותר?

"שום דבר לא לייט, רק הקולה במקרר שלי".

הסכומים ששפכת שם הם בטח לא לייט.

"זה כמעט שבר אותי".

בשוק מעריכים את ההשקעה שלך בערוץ 10 ביותר מ־400 מיליון שקל, אולי קרוב לחצי מיליארד, כסף ששרפת.

"את רוצה את עומק הבור במטרים? יותר מדי מיליונים, כי קיוויתי שהערוץ ישרוד. אתה מתחיל לבנות משהו, והורגים לך אותו, ועוד במין מיזוג מוזר. אני לא שם כבר שנתיים־שלוש, אבל חבל לי שהערוץ לא קיים".

היית חוזר על ההרפתקה בתקשורת?

"לא הייתי עושה את זה שוב. כל עוד הערוץ הצליח לשרוד היתה לי תחושה של גאווה. הקמנו משהו שאולי פרפר — אבל לפחות הוא חי. אלא שבסוף, ברמה האישית, זה היה קרב מיותר. פשוט עצוב. התאמצת, עבדת קשה בתום לב, השקעת וזה נפל. כואב לי על כל האנרגיה שבוזבזה. לו יכולנו — אני, הרגולטורים, העובדים והתעשייה — להכניס את כל האנרגיה שבזבזנו לבקבוקים, היינו יכולים לייצא אותה ולעשות צחוק מהסעודים. שלא לדבר על כך שמבחינה כספית זה היה אסון".

הפגנה של עובדי ערוץ 10. "ישבנו עם ארדן, סוכמו תנאים שיאפשרו לנו להתקיים, אבל אחרי הבחירות הוא הודח ממשרד התקשורת - ולא בטוח שזה לא קשור לערוץ" צילום: אוראל כהן

מימן היה בעל השליטה בערוץ 10, כבעלים של מרחב הפרטית ויו"ר אמפל הציבורית, מאז זכה במכרז ועם עלייתו לאוויר ב־2002. אחזקותיו קטנו וגדלו בהתאם לחלוקות משתנות עם משקיעים שבאו והלכו, אבל הוא היחיד שהיה שם עד הסוף, כשהערוץ מוזג עם רשת בינואר השנה. "זה התחיל כמעין הובי, 'שיהיה לי מה לעשות פה ושם כמה ערבים'. התחלתי ב־20% בקבוצה הראשונית שזכתה במכרז, אבל מהר מאוד הרבה יצאו. זה לא שהם לא בסדר, אני כמו אימבציל נשארתי... אי־שפיות זמנית ממושכת. אמרתי: לא יזרקו אותי מהמגרש כל כך בקלות, נקים את המפעל הזה. הייתי תקופה ארוכה לבד, עד שב־2004 רון לאודר נכנס. היינו בערך חצי־חצי, כשארנון מילצ'ן נכנס ירדתי לשליש, לאודר הלך עליתי לחצי, ובפועל היו תקופות שהייתי לבד. ב־2015 הגיעו לן בלווטניק, אביב גלעדי ומשפחת רקנאטי (קבוצת RGE), ומאז פורמלית נשארו לי המניות, אבל בפועל די יצאתי מהסיפור. היום אני לגמרי בחוץ. וכל השנים זה היה קרב מטורף נגד כל המערכות הרגולטוריות. אין תחנות טלוויזיה שמדממות ככה, הנושא הרגולטורי היה חולני. הקריטריונים שקבעו לנו, דרישות הסוגה העילית, הצנזורה גם על תוכניות באמצע הלילה, זה היה אבסורדי".

לראש הממשלה בנימין נתניהו היו יחסים מורכבים במיוחד עם הערוץ.

"הוא אמר פעם 'אני פעלתי לסגור את ערוץ 10'. למה לסגור אותו? עברנו עבירות ביטחוניות? היינו סוכן של האויב? הבנתי שאני פה תחת התקפה מהדרג הכי גבוה שיש. להגיד 'פעלתי לסגור' זאת למעשה פגיעה בדמוקרטיה.

מילצ'ן. "לא הייתי חבר שלו. המתנות שלו לנתניהו לא היו בטעם טוב"

"בשלב מסוים היו אמורים להיכנס משקיעים זרים, רציניים ביותר. ישבנו עם שר התקשורת גלעד ארדן, הציעו לנו תנאים רגולטוריים שיאפשרו לנו להתקיים. אבל אחרי הבחירות האחרונות ארדן הודח מהתפקיד — אני לא בטוח שזה לא קשור לערוץ 10 — העניין הגיע לשולחן שר התקשורת החדש (נתניהו), ושם זה מת. האישור הממשלתי לא הגיע. מאוד מתסכל. כל כך הרבה מאמץ, ועובדים, קבלנים וקבלני משנה, וכל מפעל החיים שלהם עלול לרדת לטמיון. בוועדת הכלכלה של הכנסת ח"כ מכובד אמר: 'כולם מיליונרים, מימן, מילצ'ן, לאודר, לא נורא אם יפסידו פעם'. זה היה קו המחשבה: שיפסידו, מה רע בזה".

הערוץ יורט בידי נתניהו?

"לא. מתחילת הדרך נבנו תנאים שבהם לא היה לו סיכוי לשרוד".

בכתב האישום הצפוי נגד נתניהו מפורטות פניות מצד ראש הממשלה לבעלי אתר וואלה בנוגע לסיקור שהוא מבקש. הוא התקשר גם אליך?

מימן שותק.

אולי הן הגיעו ישירות למילצ'ן או ללאודר?

"אולי גם וגם וגם?".

אז היו טלפונים מראש הממשלה או מאנשיו?

"הוא היה מאוד רגיש לסיקור שלו. בנושאים אישיים הגיעו מסרים. אבל העמדה שלי היתה לא להתערב בתוכן. רק פעם אחת נתתי הנחיה: אל תתקיפו משפחות של אנשי ממשל בנושאים רכילותיים ללא ערך חדשותי — אם לא מדובר בפושעים או בבעיה ביטחונית, המשפחות נשארות בחוץ. גם בסיקור שלי לא התערבתי".

היחסים של מילצ'ן, אחד משותפיך בערוץ, עם ראש הממשלה התגלגלו גם הם לטיוטת כתב אישום, שבבסיסו אספקה סדירה של סיגרים, שמפניה ומתנות לראש הממשלה.

"זה לא היה בטעם טוב. המראית עין לא מתאימה. זה לא היה נראה לי לעניין, לא התדירות ולא הרוטינה של זה. אבל בתי המשפט יקבעו אם היה משהו לא חוקי. מצער המצב שאליו הגענו, מבחינת הדימוי שלנו והתדמית בעולם".

אתה חבר של מילצ'ן?

"לא. אף פעם לא הייתי. הוא היה שותף, אבל לא נוצרה חברות. כל אחד נתן לשני את המקום. עם לאודר נשארו יחסים חבריים. הוא תמיד היה ג'נטלמן".

המיזוג של ערוץ 10 עם רשת היה פתרון מוצלח?

"אני שמח שלפחות יהיו שני ערוצים מסחריים ותהיה עבודה לאנשים. אבל כואבת לי ההתערבות המיותרת בחיים הכלכליים של המדינה. ומבחינה אישית, בדיעבד זאת אפיזודה שלא הייתי רוצה, לא בביוגרפיה שלי וגם לא בחשבון הבנק".

חוסני מובארכ במשפטו. “באמצע הבלגן נסעתי להיפגש עם האנשים של מובארכ ושל מחליפו מורסי, לנסות להציל את הפרויקט" צילום: איי פי

בשנת 2000, שבה יצא לדרך המכרז לערוץ המסחרי החדש, מימן צלל לעוד הרפתקה שנהפכה למיזם ענקי: הוא הקים עם איש העסקים המצרי חוסיין סאלם ועם החברה הממשלתית לנפט של מצרים את EMG (East Mediterranean Gas Company). הפרויקט הראשון היה הקמת בית זיקוק לנפט. "זה היה מטורף, גורם ישראלי ומצרי מקימים לראשונה במצרים פרויקט בתחום הכי אסטרטגי. זה היה קשה, תחרות עם כל מדינות ערב ובמערכת אנרגיה שלא היתה מעוניינת במגזר פרטי, אבל הצלחנו. רק בהמשך הבנתי שלא הגיוני שגורם ישראלי יהיה בעלי בית זיקוק במצרים שמשרת את השוק המצרי, כי זה לא פרויקט של תלות הדדית. חשבתי שאני צריך לצאת משם וקנו אותי החוצה. כתבו שקיבלתי בעיטה בישבן, אבל אני חותם על בעיטה כזאת פעם בחמש שנים".

הפרויקט הבא היה הנחת צינור להובלת גז מאל־עריש לאשקלון. ב־2002 מימן קנה את החברה הוותיקה אמפל, התנתק מרוב האחזקות שלה ומכר לה מניות של EMG, כך שהגז המצרי נהפך לעיקר פעילותה. אמפל נסחרה בישראל ובארצות הברית, ואת המימון לקניית מניות הגז השיגה מגיוס של יותר כ־220 מיליון דולר באג"ח בבורסה בתל אביב ועוד כ־84 מיליון מבנקים. זה היה הימור עצום, ועוד בשלהי האינתיפאדה השנייה, אבל מימן — והגופים המוסדיים שמימנו אותו מכספי החסכונות של הציבור — היו אופטימיים.

מהומות בכיכר תחריר, 2011. “את מה שקרה במצרים לא יכולתי לצפות. גם מערכת הביטחון לא צפתה, ולא מובארכ ולא ה־CIA" צילום: איי אף פי

ב־2005 נחתם מזכר הבנות בין ישראל למצרים על יבוא גז, שהמצרים הפיקו בעצמם. המספרים היו כבירים: חוזה ל־15 שנה, ליבוא גז בעלות של 25 מיליארד דולר. מימן ואמפל, המתווכים, היו אמורים לגזור קופון אדיר. ב־2010 החוזים של EMG למכירת הגז בישראל נאמדו בכ־40 מיליארד שקל, כולל חוזה של 2 מיליארד דולר עם דוראד. העתיד נראה מזהיר, ומימן היה אמור להפוך לעשיר הרבה יותר.

בפועל, הגז החל לזרום רק ב־2008, ובשיא - הגז המצרי כבר סיפק כ־18% מסל הדלקים של חברת החשמל הישראלית וכ־40% מהגז הטבעי שצרך משק החשמל. המתחרה היחיד, הקטן, היה מאגר ים תטיס. אבל ב־2009 התגלה מאגר הגז תמר, וכללי המשחק החלו להשתנות. הם השתנו לחלוטין בסוף 2010, עם פרוץ האביב הערבי והמהפכות שבאו בעקבותיו במצרים. בראשית 2011 פוצץ בפעם הראשונה הצינור מאל־עריש, וההזרמה החלה להשתבש. ב־2012, אחרי עשרות פיצוצי חבלה, ביטלה מצרים את חוזה הגז.

ברמה הלאומית, ההשלכות המיידיות היו מחסור בגז בישראל וייקור החשמל. מבחינת מימן, עסקי הגז פשוט התאדו ביום אחד. אמפל נשארה עם חוב עתק למוסדיים, שלא היה מאיפה לסגור אותו. מימן נשאר עם הפסד פרטי אדיר - "300 מיליון שקל על רכישת אמפל ירדו לטמיון, ושווי האחזקות שלי ב־EMG נהפך לאפס" - ובעיקר עם פרויקט חיים שקרס. כמו ערוץ 10. כמו הכבד. והכל פחות או יותר באותו זמן.

"פוצצו את כל המערכות איזה 20 פעם", חוזר מימן ל־2011. "בפיצוץ הראשון התייחסתי לזה כאל משהו חולף. בשני ובשלישי אמרתי: רגע, יש פה מגמה. בפיצוצים הבאים התחלתי להגיד: בוקר טוב, מה עוד חדש היום. ואז המצרים ביטלו את החוזה. היה הסכם בין המדינות, ולמרות שמדובר בהסכם בין מדינות, התגובה הממשלתית בישראל היתה: 'זה סכסוך מסחרי'. אפילו המצרים הופתעו מהתגובה הזאת. הרי היה הסכם בין המדינות!".

למה זה קרה?

"אני מניח שאם הייתי פחות 'שמאלני' לפי הדעה של מישהו, אולי היו מגיבים אחרת. לא פניתי לבקש עזרה או התערבות, אף שזה היה הגיוני כי נחתם הסכם בדרג של ממשלה".

אתה איש שמאל?

"אני לא שמאלני, או ימני. לא חושב שחלוקה כזאת עוד בכלל קיימת. שתי מדינות לשני עמים זה שמאל או ימין? אני פשוט פרגמטי. מדינה דו־לאומית היא סכנה; לחשוב שלכלול בישראל מיליוני ערבים ייתן לנו ביטחון זה היגיון חולני. ואני לא צריך איזושהי גבעונת בשטחים אם היא מסכנת חיי ישראלים. אני רוצה הפרדה מוחלטת. יש פה נישואים לא טובים ומתעקשים לשמור אותם במחיר של סבל לשני הצדדים. ואגב, אין גם שמאל־ימין כלכלי בישראל, אבל כשהחליטו שאני שמאלני, זה השפיע על ההתנהלות כלפיי".

פיצוץ בצינור הנפט ממצרים לישראל, 2011. "למרות שזה הסכם בין מדינות, תגובת ממשלת ישראל היתה: זה סכסוך מסחרי" צילום: אי פי איי

אתה לא יכול להתעלם מהמשמעות הפוליטית של עסקי אנרגיה עם מצרים.

"התחלתי את זה לפני יותר מ־20 שנה, כשהבנתי שלכל הסכם שלום צריך לתת תוכן. הפנטזיה שלי היתה להביא זמרות מצריות לקונצרט בישראל, או קבוצות כדורגל שישחקו ברמת גן. שלא יהיה שלום רק של דוקומנטים. חיפשתי פרויקט דו־לאומי שייצור תלות אסטרטגית הדדית, שגם להם וגם לנו יהיה יקר מדי לשבור אותו. לנסות לקשור את המדינות.

"חוזה הגז עם מצרים יצר תלות הדדית: הם תלויים במכירת הגז לישראל, אנחנו תלויים בגז שלהם לחשמל. לקח לי רק שמונה שנים ואיזה 100 פגישות בקהיר לשכנע את המצרים להסכים. אישרו, ביטלו, אישרו, ביטלו. אז נדרשו עוד שנתיים לחתום, ועוד שלוש להתחיל בעבודות. וסוף־סוף זה התחיל קצת לעבוד. הייתי מבסוט. למדתי גם לכבד את הרגישות שלהם - לא הייתי, למשל, בתחנת ההזרמה באל־עריש, כי זה היה רגיש למובארכ מול האופוזיציה. אפילו בבית הזיקוק שלי בחיים לא הייתי".

מה זאת אומרת?

"הכי קרוב היה כשעמדתי באלכסנדריה מול השטח וראיתי אותו מרחוק. הרגשתי כמו משה רבנו, אבל זה גרם לי אושר".

ואז?

"את מה שקרה במצרים אחר כך לא יכולתי לצפות".

היית תמים? איך לא העלית בדעתך הסלמה במצב במצרים?

"לא הייתי היחידי שלא ראה את זה: ישראל השקיעה מיליארדי שקלים בתשתיות כדי לקלוט את הגז. הבנקים העולמיים רצו לממן את זה. אבל העולם לא מסתובב סביבי וסביב הגז אלא סביב המון בעיות פנימיות במדינה. והאביב הערבי לא היה נגד הגז, הוא היה הפיכה אמיתית בכמה מדינות. אף אחד לא צפה את זה - לא מובארכ, לא ה־CIA, לא מערכת הביטחון שלנו. גולדמן זקס העריך את השווי של EMG ביותר מ־3 מיליארד דולר, כי רצינו לעשות גיוס של כמעט מיליארד דולר, הכל היה מוכן לרוד שואו. וכמה חודשים אחר כך היתה הפיכה במצרים וראיתי את הכל קורס".

יצחק תשובה. "הוא גנרל עם מזל" צילום: עמית שעל

וכשהכל קורס, מה אתה עושה?

"בימים האלה היתה לי נטייה לשתות אלכוהול. אי אפשר להגיד שנהפכתי לאלכוהוליסט, כי בשלב הזה כבר הייתי כזה. אבל זה היה קשה".

תפקדת מבחינה עסקית?

"אתה רואה שהכל מתמוטט ומתחיל לחשוב מה הלאה. מה עושים עם זה. באמצע הבלגן נסעתי למצרים, ניסיתי להיפגש עם האנשים הרלבנטיים בימים האחרונים של מובארכ ובימים הראשונים של מוחמד מורסי מחליפו, לראות איך אפשר להציל את הפרויקט. אמרתי להם: 'ברגע שתשברו יהיה קשה לחדש את זה והמצב יידרדר. רוצים לקרר — קררו. אבל אל תשברו'. זה היה בדרג הכי גבוה של מקבלי ההחלטות. זה לא היה מתוך ייאוש, אלא כי באמת נבנה קשר. אבל זה לא עזר והחוזה בוטל".

אז אתה מפסיד רווח פוטנציאלי אדיר, ועם חברה שיש לה חוב ענקי למוסדיים.

"אהבתי את אמפל מאוד, והרגשתי אחריות שהעסק יעבוד. באנו עם תוכנית הבראה לחברה, אבל המוסדיים לא קיבלו אותה והתחיל הליך שנורא מהר הגיע לפירוק. אחד מהם אמר לי: 'כשהעיזה קופצת גבוה מדי היא שוברת רגליים', כלומר שקפצתי גבוה מדי. עניתי לו ב'פולנית': 'כשהעיזה לא קופצת, היא נופלת על הטוסיק'.

"זאת היתה התקופה של העליהום, שצריך לדפוק את נוחי (דנקנר), להוריד אנשים שכנראה באמת עברו על החוק, אבל באותה 'נגלה' הורידו גם את האחרים. הייתי צריך להילחם במוסדיים שבע שנים, במקביל למלחמה במצרים. הם היו יותר מכשול מעזרה בכל ההתנהלות".

הם השקיעו באמפל, והפסידו כסף.

"לא היה כאן מינוף חסר אחריות, מה שקרה דומה יותר לאסון טבע".

המוסדיים היו רק חזית אחת במלחמה של מימן מאז 2012. חזית אחרת התנהלה בבתי משפט ברחבי העולם, בסדרה של בוררויות ותביעות שהגיש נגד המצרים. הפיצוי המשמעותי ביותר נפסק בבוררות במצרים לפני כשנה, שקבעה ש־EMG זכאית לכמיליארד דולר מממשלת מצרים. סכום מרשים, אבל כזה שבאקלים הפוליטי הנוכחי לא ברור כיצד ניתן לגבות אותו.

בסיפור המצרי נשארת בלי המכנסיים.

"בואי נהיה מדויקים. רוב האנשים מסתובבים עם מכנסיים אבל גם עם תחתונים. אז כשאת אומרת נשארת בלי המכנסיים, אל תגבילי את עצמך. זאת היתה מכה לא טריוויאלית ומלחמה של שלוש שנים במערכות משפטיות".

את אחת הבוררויות הגשת בכלל כפולני.

"באיזשהו רגע עורכי הדין שאלו אם יש לי עוד אזרחות. אמרתי: 'אזרחות כבוד של טורקמניסטן, אה, וגם אזרחות פולנית'. וזה אחרי שלוש שנים של מערכה משפטית שבה גם הייתי צריך להוכיח שהסבא רבא שלי היה פולני, סיפור מההפטרה. כשעשיתי את זה לא היה לי חזון עסקי, אבל עורכי הדין אמרו לי: 'רגע, אזרחות פולנית? בוא נבדוק את ההסכם הבילטרלי'. התברר שטוב יותר לתבוע על בסיס ההסכם בין פולין למצרים. זה עשה את כל ההבדל".

מימן עם אשתו הלית בן ישראל צילום: בועז אופנהיים

אבל דווקא כשהיה קרוב כל כך לפיצוי, מימן החליט שהוא לא מוותר ועדיין רוצה בפרויקט עצמו. "הפיצוי שממשלת מצרים היתה אמורה לשלם היה גבוה מאוד, אבל הבנתי שאם אני רוצה לעזור לעצמי, לאמפל או לבעלי האג"ח — אני חייב למצוא פתרון שמשרת גם את האינטרס המצרי. ופתאום הבנתי: לנו יש גז, ולהם אין. היה להם, אבל לא מספיק, ועכשיו הם מייבאים גז במחירים מופקעים. ואם הם לא ישלמו לנו את הפיצויים לפי מה שנפסק זה ישבש להם את ההשקעות הזרות כי זרים לא ירצו להשקיע שם. ובינתיים פה תשובה, גנרל עם מזל, מצא גז, ואין לו מה לעשות איתו פה. אז חשבתי: בואו נשנה את הכיוון. במקום לקנות מהם גז, נמכור להם גז! סיבוב של 180 מעלות".

ההארה הגיעה למימן ב־2016, כשכבר היה חולה בשחמת הכבד. "הייתי במצב קשה מאוד, שאלוהים ישמור. יותר מת מחי. שקלתי 48 קילו, אבל דווקא אז התחלתי לעבוד קשה מאוד על מכירת הגז למצרים".

היאכטה של מימן. "אני מחזיק דברים חומריים כי אני אוהב, לא כי המעמד מחייב. כמו בבדיחה הגסה על האפיפיור והאשה" צילום: גו קוט

צריכה מוגזמת של אלכוהול היא אחד הגורמים המוכרים לשחמת, ומימן אינו מסתיר את הקשר בין המחלה לחיבה שלו לאלכוהול. "שתיתי לא מעט, אבל כמעט שלא הייתי שיכור, אולי במסיבה אחת או קצת יותר ממש הגזמתי", הוא מספר, ואז עובר לתיאור שנות השתייה שלו: "את יושבת על הבר, מבקשת דרינק, נותנים לך. מבקשת עוד דרינק, נותנים לך. מבקשת עוד, קיבלת. אחרי המון זמן פתאום בא הברמן עם החרא הזה של 'עכשיו משלמים את החשבון'. שחמת הכבד היתה החשבון.

"המחלה והניתוח והשיקום היו מהדברים הכי קשים שעברתי. זה חשבון גבוה מאוד. ותוך כדי המלחמה עם מצרים ועם ערוץ 10. מעמסה לא קלה, ואתה חייב להחזיק את הכל כדי שזה לא ידרוס אותך".

ראית את האור, זה שתמיד מתארים בסוף?

"הייתי באמת בגבול שבין חיים למוות".

ואיך נלחמים?

"יהיה קשה אולי לקלוט את הראש שלי. בפעם האחרונה שדיברתי עם מאיר דגן (ראש המוסד לשעבר, שעבר השתלת כבד) הוא כבר היה במצב ממש לא טוב, אבל אמרתי לו: ‘מאיר, אם מישהו יכול להתגבר על זה – זה אתה’. הוא אמר לי: ‘יוסי, יש מלחמות שאי אפשר לנצח, נשאר רק לנהל’ (דגן מת ב־2016). ככה התייחסתי למחלה שלי: לא ידעתי אם אפשר לנצח, אבל אמרתי שאני אנהל את זה. לא הייתי שבור, מסכן, 'אוי, אני עומד למות'. אני גם לא אגיד שנתתי פייט ענק. היה מצב נתון, עשיתי מה שיכולתי לעשות. לא הייתי אדיש, רציתי לחיות, אבל להגיד שהייתי היסטרי, לחוץ, או שפחדתי? לא בדיוק. הייתי מאוד קול. רק ממש לפני הניתוח בצרפת, כשלקחו את המיטה לחדר ניתוח וראיתי על הפנים של הבן שלי דאגה ועצב – היה לי חבל עליו. אבל אז הכניסו אותי לניתוח, ביקשתי מנה כפולה של הרדמה שלא אתעורר באמצע, וזהו".

מימן בשיא המחלה. "שקלתי 48 קילו, הייתי יותר מת מחי"

וכל הזמן הזה, מימן עסוק בניסיון להציל משהו מ־EMG, מאמצים שהתגלגלו בהמשך לרקימת העסקה "ההפוכה" של הזרמת גז מישראל למצרים. "רציתי להעביר את EMG לבעלות של תשובה ונובל אנרג'י, בשיתוף חברה מצרית ממשלתית. חודש לפני שעברתי השתלה נסעתי למצרים. הרופאים הצרפתים אמרו לי: 'השתגעת, תישאר ליד בית החולים, זה כבד, לא משהו שמזמינים באמזון'. בשלב הזה כבר לא יכולתי ללכת, נשענתי על העורך דין שנסע איתי. היתה במצרים פגישה של כמה שעות, ואחד המצרים שישב מולי ראה אותי ואמר לשר האחראי: 'על מה הוא מדבר, בעוד חודשיים הוא לא יהיה פה'. אבל עברתי את הניתוח, ואחריו הם חזרו ואמרו לי – ‘יאללה, בוא תן יד, זה עומד להיסגר’".

איך זה קרה?

"בין לבין, תשובה ונובל נכנסו לתמונה, מגעים התחילו להתבשל. ובסוף, כדי למכור גז למצרים, תשובה קנה את EMG, כי יש לה צינור שיכול להוביל גז. אנחנו ויתרנו על כל התביעות והפיצויים, ותשובה, נובל וחברת איסט גז המצרית קנו שליטה בחברה (39% מהמניות תמורת 518 מיליון דולר). הם מקבלים צינור קיים, במקום לבנות חדש במשך שלוש־ארבע שנים. תשובה יכול למכור את הגז במחיר טוב מאוד, מצרים יכולה לקנות גז יותר בזול מכל אלטרנטיבה, וגם להיפטר מהתביעות. אני אקבל פחות ממה שהפסדתי, כמובן, ופחות ממה שרציתי, אבל סכום מספק. ובעלי האג"ח יכולים לקבל חלק מהכסף שהפסידו, אחרי שהם מחקו אותו בספרים מזמן".

מכירת EMG סוכמה בספטמבר האחרון, אבל הכסף עוד לא הועבר. או, בניסוחו של מימן, "הכסף אמור לעבור ביוני, אבל למדתי שעסקאות כאלה זה כמו טיסות לואו קוסט — זה יֵצא, אבל שעתיים קודם או שעתיים אחר כך. שום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר, אבל הכל נמצא במקום".

החלק האירוני בסיפור הוא שחבל ההצלה של מימן היה יצחק תשובה. האיש שבזכות בעלותו במאגר הגז ים תטיס הקים תחרות ישירה לעסקי הגז של מימן, ושלימים תגלית הגז שלו במאגר תמר שמטה במידה רבה את הקרקע מתחת לעסקי הגז האדירים של מימן. תשובה היה היריב שניהל קמפיין תקשורתי נגד הגז המצרי, שאינו חייב במס, בניגוד לגז "כחול לבן".

עם הבת נועה. "זה היה נכון ובריא, בשבילה, להתמודד כך עם האונס. אבל מתישהו צריך להמשיך את החיים"

בסוף אתה והנמסיס שלך עושים עסקים והוא זה שמחלץ אותך, לפחות חלקית.

"היתה בינינו תחרות, אבל אפס יריבות. יש סימפתיה אדירה, ואני מחבב אותו ומעריך את האומץ שלו. הוא יותר ממזר ממני, יש לו 'שקדים' חזקים ולא מעט מזל. בסדר, קורה. הוא השקיע המון בחיפושים וכשמצא גז הפכו אותו למנוול, 'שיחזיר הכל'".

ציניקנים התבדחו שהוא זה שפוצץ את הצינור שלך במצרים.

"אני מבין שהוא לא תמיד אהוד על כולם".

ובסוף הוא זה שעושה את העסקים עם המצרים.

"כן. אני מצטער שלא אני בעצמי הבאתי את זה לנקודה הזאת, אבל אני מאושר שמישהו הצליח. אני מקנא בתשובה, הוא משלים את מה שאני התחלתי, ואני חייב לו ולמזל שלו. הוא מגשים את החלום שלי, ואני שמח על זה".

לא פעם בזמן השיחה מימן קורא לתשובה "גנרל עם מזל", אזכור לנפוליאון שביקש שיביאו לו גנרלים עם מזל. בכלל, בלא מעט רגעים יש למימן לשון בלחי. למשל, כשבהקשר המצרי הוא מגיע לנתניהו: "אני צריך לתת לראש הממשלה ציון גבוה על חלק מיחסי החוץ שלנו, על התקדמות לא טריוויאלית ביחסים עם מצרים, שאף פעם לא היו טובים כמו שהם היום, כמו גם עם כמה מדינות ערב. חשוב יותר מחברות שלנו עם פשיסטים אירופיים".

מבחינתך סאגת הגז ומצרים הסתיימה? יש הקלה?

"שמונה שנים מחיי היו קרב אחד ענקי. היה אפשר לסגור את הכל בשלושה חודשים, אבל לא יעזור, אנשים חייבים לעבור תהליך. וגם בעלי האג"ח יקבלו הרבה כסף. אם הכל יקרה כמתוכנן הם יקבלו סדר גודל של 50% מהחוב וצפונה".

טולדו ואשתו היהודייה אליאן קארפ. "הוא הסתבך, וסיפר שמי שעשה את העסקאות זה אני. זה לא היה נכון, ואומר לך רק שאנחנו כבר לא חברים" צילום: איי פי

בסלון של מימן עדיין ניצב ארון משקאות מרשים עם מגוון בקבוקים, אבל הוא מספר שהפסיק לשתות זמן קצר לפני שהתגלתה המחלה, כשהגוף כבר צעק "הצילו". "ערב אחד עברתי מולו וברגע אחד אמרתי לא, והפסקתי לשתות. כולם אמרו לי להיפטר ממנו, אבל אין לי בעיה למזוג וויסקי לחברים". מצד שני, סיגריות — שגם הן נאסרו עליו — הוא עוד מעשן כמו קטר. "נכון, אני עוד לוקח תרופות שמחלישות את המערכת החיסונית ומגדילות סיכון לחלות בסרטן, אבל מתים רק פעם אחת", הוא מתמצת את גישתו.

הסיפור על המחלה שכמעט חיסלה אותו מתובל בהרבה הומור. כשהוא מדבר על השתלת הכבד בבית חולים ציבורי בפריז הוא מחקה את המנתח שלו פרופ' דניאל אזולאי, מהמובילים בעולם בתחום, שמאז עשה עלייה ועובד כיום בשיבא. "מה שאני הכי אוהב זה את הפרצוף הגאה שלו. כשהוא ראה אותי הוא לא האמין עד כמה הוא טוב...".

בנקודות אחרות בשיחה הממושכת מימן מחקה את רבין, או את מובארכ. הוא אוהב לעשות מבטאים. על החזה הוא עונד שרשרת, על פרק היד צמידים. יש בו משהו שמשדר את ימי הבליינות ואהבת החיים הטובים. גם היום הם נשמרו, אחרי שמכר את מטוס הסילון הפרטי ואת היאכטה הגדולה, ונשאר רק עם הקטנה.

"אני לא מחזיק שום דבר חומרי רק כי המעמד מחייב, אלא כי אני אוהב אותו", הוא אומר. "אני בוחר רק דברים שגורמים לי נחת, והרווחתי אותם. זה כמו הבדיחה הקצת גסה על האפיפיור, שאומר לעוזר שלו: אני עומד לפגוש את ישו ואני רוצה להספיק להיות עם אשה לפני שאני הולך. העוזר שואל אותו: הוד קדושתך, אתה רוצה אשה מיוחדת? הוא אמר: כן. עיוורת, כדי שלא תכיר אותי, ושתהיה חירשת כדי שלא תשמע אותי, ועדיף אילמת, שלא תספר. זהו? העוזר שואל. עוד דבר אחד, אומר האפיפיור: חזה גדול. העוזר אומר: הבנתי את האילמת והחירשת, אבל למה חזה גדול? והאפיפיור עונה: את זה אני פשוט אוהב. אותו הסבר על המטוס. היה מטוס פרטי, הוא היה גם שימושי והיו לו הצדקות עסקיות, אבל בסופו של דבר זה מה שאהבתי. היום כבר אין מטוס, ומשתי היאכטות נשארה הקטנה. אני מסוגל להיות 100 יום בשנה על המים, כמו בדואי. לא עובד, לא חושב. קורא קצת. תמיד עשיתי את זה, גם בתקופות של הלחץ הכי גדול".

נכון לקטלג אותך יחד עם טייקונים שקרסו בעשור החולף — דנקנר, אליעזר פישמן, מוטי זיסר, לב לבייב ושאול אלוביץ'?

"אני עוף קצת מוזר בקהילה העסקית. לא הייתי כפייתי כמו אחרים, לא בעליות ולא בנפילות. בעליות אמרתי: וואלה, בנפילות חשבתי: צריך לנהל את זה. אבל שכחת קבוצה — אלה שקמו ועזבו. אלה שגם כשניסו לעשות טוב, ירדו עליהם. עידן עופר, אקירוב שלא פועל יותר בארץ. זה חבל. נהייתה אווירה של אנטי. גם אותי תקפו על הסיפור עם מצרים".

עסקית ופיננסית, איפה אתה היום?

"אני בסדר. הרבה יותר מאשר ראש מעל המים. פחות עשיר ממה שהייתי כשהיו לי את אמפל ואת הגז, ועדיין הרבה יותר עשיר מכל בן אדם. זכיתי, ואני חי בשקט ורוצה להמשיך להיות פעיל. הפרק של ערוץ 10 נסגר, הפרק של הגז נסגר, ואני בסדר גמור".

הם נסגרו, אבל לא בהצלחה עסקית גדולה.

"אני פרויקטור, כל פעם פרויקט אחר. גם עכשיו יש לי פרויקטים בבחינה שאני לא רוצה לפרט, באסיה המרכזית ובדרום־מזרח אסיה, בעיקר בתחום האנרגיה. אני לא איזה מנהל גדול, זה לא מעניין אותי. מעניין אותי לחשוב על קונספט ולהניע אותו, אני לא בנוי לנהל אותו אחר כך. וזה מה שתמיד הניע אותי — לא לאגור עוד ועוד, אלא לעשות דברים שלאחרים קשה לעשות. להקים משהו חדש במקומות מוזרים. לקפוץ לעולם אחר, לנסוע במכונת זמן, להבין חברות שבטיות, מוסלמים, להיות הגשר הראשון שלהם לישראל. היום קזחסטן, למשל, היא מדינה חשובה לישראל, פוליטית וכלכלית".

בפרו אתה עומד לשלם קנס של כמליון דולר. נחשדת במעורבות בהעברת כספי שוחד של חברת בנייה ברזילאית לנשיא לשעבר, אלחנדרו טולדו.

"אסביר את הכל כשאקרא להעיד. אנחנו חברים 55 שנה. הכרנו כשהיינו בני 18, בכדורגל — רציתי להיות כדורגלן מקצועי עד שהבנתי שיש לי אפס כישרון. אם אני אשחק מול עץ, העץ ייקח לי את הכדור. אבל הייתי מהיר. וטולדו היה כישרוני. אחר כך עבדנו יחד בבנק המרכזי של פרו. והוא התחתן עם בחורה חצי יהודייה שפעם גרה בארץ, אז היה לי חיבור כפול איתם. לא יצא לנו להיפגש הרבה, אבל כשנפגשנו כאילו לא היתה הפסקה מעולם, וכשהגעתי לשם היינו יחד כל הזמן”.

רשויות החוק בפרו טענו שתיווכת בעסקת שוחד.

"הוא הסתבך, אני ידעתי את זה רק בדיעבד. קיבל טובות הנאה מקבלנים ברזילאים, וסיפר שמי שעשה את העסקאות זה אני, ולא הוא. זה לא היה נכון, ואני אומר לך רק שאנחנו כבר לא חברים".

אם זה לא נכון, למה אתה משלם במסגרת הסדר הפשרה?

"לא היה נגדי כתב אישום, אין הליך משפטי פתוח נגדי. נחקרתי, ולא הואשמתי בכלום. ובניגוד לדיווחים לא אהיה עד מדינה. יהיה משפט, איקרא להעיד, ואגיד את כל האמת. לא אגיד יותר מזה, רק שהיתה חברות והיא נגמרה, לצערי. מאוד אהבתי אותו. הוא היה סמל של המסכן שהגיע לנשיאות המדינה, אינדיאני שהגיע הכי גבוה. אולי זה היה גדול עליו. עדיין יש לי המון רגשות חמים כלפיו, חוץ מזה שהוא דפק אותי".

מימן נשוי לעו"ד הלית בן ישראל. "יש בינינו פער של 25 שנה, אבל אנחנו יחד כבר 15 שנה. אצלי זה סיבוב שני, בשבילה ראשון, אבל זה בסדר, אחריי יהיה לה סיבוב שני. ובלי ציניות, היא אחד הדברים שעזרו לי לעבור את העשור הזה. בטח את המחלה". מאשתו הראשונה, מרים, אדריכלית, הוא אב לאוהד (42), יואב (35) ונועה (38). נועה היא המוכרת משלושת ילדיו — כשחקנית ויוצרת קולנוע וטלוויזיה, כפעילה חברתית (למען ילדי עובדים זרים וקידום היחסים עם הפלסטינים), וגם כמי שנישאה לתומר דביר, ממייסדי סולוטו, שנמכרה ב־2013 תמורת 100 מיליון דולר (חברת הסטארט־אפ שנפתלי בנט ניהל). והיא מוכרת גם משום שבעבר התראיינה בהרחבה על כמה תקיפות מיניות שעברה, כולל אונס, ואף הוציאה סדרת סרטונים שנקראת "ערכת כלים להחלמה מאונס".

"זה היה נכון ובריא, בשבילה, להתמודד עם זה כך. אבל היא הודיעה על זה ומבחינתי גמרנו", אומר אביה. "זה אחד הדברים הכי קשים לאשה, לגבר גם. אבל לא צריך לעסוק בזה כל הזמן, מתישהו צריך להמשיך את החיים", הוא אומר. "יש לי נכד מתוק ממנה, ושניים מהבן הגדול שלי. מותק של ילדים, הגונים וערכיים. חלק מזה זה גם הגנים של אשתי לשעבר".

לא רק מהנכדים הוא מבסוט. הוא בעיקר שלם עם הפרק האחרון שהוא מקווה שייכתב בסיפור המצרי. "אני שקט עם מה שעשיתי. היו דברים שהייתי עושה אחרת, אבל בסך הכל הייתי בן אדם בסדר. אני כבר לא אותו אחד שרצה להיות כדורגלן".

ממה אתה הכי מבסוט?

"מזה שלאורך כל הדרך לא דפקתי אף אחד. אני מעדיף להיות הפראייר ולא המנוול. אנשים היו מנוולים כלפיי, אבל אם אנשים חשבו שאני פראייר — לא מפריע לי, אין לי בעיה כזאת".

איך תרצה להיזכר?

"כמי שמאוד אוהב את המדינה ואת העם היהודי. כל היתר פחות רלבנטי".

* * *

מימן הפוליטי

יוסי מימן, נותר פחות מחודש לבחירות, למי אתה מצביע?

"אשתי אמרה שאין למי להצביע, והתווכחתי איתה. אמרתי: מצדי תכתבי על הפתק 'אתם בני זונות כולכם', אבל חייבים לשמור על הזכות הזאת. אצביע בלי חשק גדול, בלי לב, ועם כבד חדש. אני לא מאושר מהאופציות. אבל אף אחד בבחירות האלה לא יצביע בעד, כל אחד יצביע נגד".

נתניהו. "נשלם מחיר על זה שהוא במיטה עם טראמפ" צילום: אבי מועלם

מפלגת העבודה?

"מצער אותי מה שקרה לה. בכל זאת, הם קצת עזרו להקים מדינה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול להמשיך לדעתך בצל כתבי האישום?

"לא בריא שאדם יכהן יותר משתי קדנציות, לא משנה אם הוא מצוין או לא שווה כלום. תן לעם לנשום, תן לאנשים לגדול. אומרים שכוח משחית. ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר התקשורת, חוץ מהבית בקיסריה הוא שולט בכל. זה לא בריא למדינה. והמדינה היא מה שחשוב לי. מצד שני, גם לא באתי לגואטמלה להיות עם גנרלים".

היחסים עם ארצות הברית?

"ביבי עשה כמה דברים גדולים אבל גם עשה טעויות. זה שהוא במיטה עם טראמפ — יוצא מגדרו איתו, מדבר כמוהו על הפייק ניוז ועל השמאל — אנחנו נשלם על זה את המחיר כשאנשי אנטי־טראמפ יגיעו מתישהו לשלטון. טראמפ הוא תופעה חולפת, אבל אמריקה לא תהיה אותו דבר אחריו. הוא שבר את המפרקת של נאט"ו, הוא הולך עם נשיא הפיליפינים המשוגע, הוא שינה את כללי המשחק, ומה שהוא עשה לכל האלמנט המוסרי... מנהיג לא צריך להיות חכם. הוא צריך להיות רגוע. בכל העולם יש לטראמפ רייטינג נמוך, רק פה 90% מהעם אוהבים אותו. כן, הוא עשה גם דברים טובים עבורנו, אבל יש עוד מחיר עתידי".