ד.נ.א
בגיל 12 רציתי לעבור לגור עם אבא, ואמא אמרה: "אתה ילד, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה". אבל החלטתי, ועשיתי"
גיל שויד, מייסד צ'ק פוינט: "בכיתה ט' ביקשתי מאבא שיעזור לי להירשם ללימודים, והוא אמר: "אם אתה מספיק גדול בשביל לרצות ללמוד באוניברסיטה, ברר איך לעשות את זה"
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
גיל שויד, מייסד צ'ק פוינט. בן 50, נשוי ואב לשישה, גר בתל אביב צילום: עמית שעל
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בערך בן 6, וגרתי בבית של אמא. אבל בגיל 12 החלטתי לעבור לבית של אבא. היה קשה לעשות את זה, זה היה מרד גדול. ומרגע שהשלמתי אותו, נהייתי עצמאי מאוד, זה הרגע שבו לקחתי אחריות על החיים שלי. אבא שלי קיבל את זה, אבל אמא התנגדה מאוד, מבחינתה זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לעשות. חצי שנה אמרתי שאני הולך לעשות את זה, והיא אמרה: 'אתה ילד, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה'. אבל יום אחד אמרתי: 'זהו, מהיום אני גר אצל אבא'. כשאתה עושה החלטה כל כך קשה בחיים אתה בדרך כלל מאוד נחרץ.
"עברתי לאבא כי אמא שלי היתה דומיננטית מאוד, ודאגנית מאוד. היא היתה אמא מדהימה, אבל אקספרסיבית מאוד, מביעה את עצמה ואת הרגשות שלה בעוצמה, לטוב ולרע, את האהבה ואת הכעס. ואני התחברתי יותר לאישיות של אבא, שהיא בדיוק ההפך — אף פעם לא שמעתי אותו צועק או כועס.
1976. שוויד בן ה־8 עם אביו דן, בפיקניק
"היחסים בין ההורים לא היו טובים, הם לא דיברו ביניהם, וזה לימד אותי לנהל מערכת משפחתית מורכבת. מכיתה ד' כשהייתי רוצה, למשל, לגו, הייתי צריך לארגן קצת כסף מכל אחד מהם כדי שיהיה לי מספיק. היום כשגם אני גרוש אני רואה את ההבדל: כשיש עניין אני אומר לילדים מנישואיי הראשונים: 'אין בעיה, אני אדבר עם אמא שלכם'.
"אבא היה די 'סטריקט' — כשאמרתי 'לא בא לי ללכת לבית הספר, אני לא מרגיש טוב', הוא אמר: 'חולה? לך לקופת חולים. בריא? לך לבית הספר'. אז היו הרבה פעמים שקמתי בבוקר והלכתי לקופת חולים, חיכיתי בתור עד 10 וחצי, ואז הרופאה כבר שלחה אותי לבית הספר.
"אבא שלי חכם מאוד, יודע לשאול את השאלה המדויקת והנוקבת ביותר בכל נושא, אבל לשאול אותה יפה. וזה היה מלחיץ אנשים, כי הוא ידע לשאול שאלות לא נעימות. אני מקווה שירשתי את זה, את היכולת להסתכל ולמצוא נקודות תורפה, לשאול את השאלות הנוקבות. אני רציונלי ויודע לנתח דברים. ובדומה לאמא, הרגשות שלי הם גם פרמטר.
1970. שויד בן השנתיים עם אמו אסתר, בירושלים "בכיתות ז'־ח' עוד הייתי בבית הספר, בל בכיתה ט' כבר הייתי כל הזמן באוניברסיטה. בהתחלה עבדתי כמנהל מערכות בחוג לכימיה, ומכיתה י' למדתי מדעי המחשב. כשביקשתי מאבא שלי שיעזור לי להירשם ללימודים הוא אמר: 'אם אתה מספיק גדול בשביל לרצות ללמוד באוניברסיטה, ברר איך לעשות את זה'. הייתי יוצא ב־6 בבוקר וחוזר ב־8 בערב, משתדל להגיע גם לאוניברסיטה, גם לעבודה, לפעמים גם לבית הספר. עד י"א עוד היו לי חיי חברה והייתי פעיל בצופים, אבל אז כבר התנתקתי לגמרי, נשאבתי לעבודה וללימודים. רק בי"ב, כשהבנתי שלא אוכל לסיים תיכון, ויתרתי על שנת לימודים באוניברסיטה כדי לסיים את הלימודים בבית הספר. על העבודה בחוג לכימיה לא הסכמתי לוותר.
"בגיל 17, בקיץ, עבדתי בחברה פרטית בהרצליה, והיה מרתק לראות פתאום את העולם מעיניים של חברה אמריקאית. במשך הזמן רציתי לפתח מוצר, פנטזתי איזה מוצר זה צריך להיות. וכשבפעם הראשונה עלה אצלי הרעיון לאבטח רשתות, החלטתי שזה לא רעיון טוב. חשבתי שללכת לארגונים ולשכנע אותם לאבטח רשת תקשורת זה לא מלהיב. התנסיתי בכל מיני חברות בשוק הפרטי, עד שפתאום התחיל האינטרנט ואז הכל התחבר: הרעיון שלי איך לאבטח רשתות נהיה רלבנטי, פתאום נהיה שוק, והיו איתי אנשים, שלמה קרמר, חברי מימי הצבא, ומריוס נכט, שעבד איתי באופטרוטק.
"הקמנו את צ'ק פוינט, ובפעם הראשונה הייתי צריך להקדיש את כולי לדבר אחד. עזבתי עבודות אחרות, נפרדתי מהחברה שלי, ובמשך שלוש שנים רק עבדתי 16 שעות ביום, בלי שום דבר אחר בחיים. המקרר בבית היה ריק. העיתונים נערמו, את הטלוויזיה נתתי לחברה שנפרדתי ממנה. זה היה טוטאלי מאוד.
"היום, 25 שנה אחרי, אבא שלי גאה מאוד במה שצ'ק פוינט עושה, ואפילו למד לחבק. מילדות אני שואב את הכוח שלי מבפנים, ואחד הדברים ששמרו על השפיות שלי היה להגיד שמרגע שמתעשרים לא משנים את החיים. גם כשצ'ק פוינט נהפכה לחברה ציבורית המשכתי לגור באותה דירת חדר וחצי שבה חייתי מאז הצבא. בעלי הבית קראו על ההנפקה בעיתון ורצו להעלות לי את שכר הדירה, אבל לא הסכמתי. כי מבחינתי כלום לא השתנה. גם את האוטו החלפתי רק שנתיים אחרי ההנפקה. אני חושב שהגישה הזאת שמרה על השפיות של כל המשפחה.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
"מה שהייתי רוצה שיעבור לילדים שלי הוא הדרייב הפנימי — ההבנה שהם צריכים ללמוד כדי להרוויח, גם אם אני יכול לתת להם יותר והם מקבלים הרבה יותר. לפני כמה שנים היתה לי שיחה עם הבן שלי, כמעט בן 11. הוא אמר: 'אבא, אנחנו נהיה מסודרים ותדאג לי, נכון?'. אמרתי: 'כן, בטח, אבל עדיין תצטרך ללמוד, לעבוד ולהצליח'. הוא אמר: 'ברור, מה חשבת שאני אגור בבית עד גיל 40?'. אהבתי את התשובה הזאת, כי זה מראה שהוא הפנים שיש לו אחריות, שהוא לא יקבל הכל לנצח. וזה מה שחשוב לי להעביר להם".
