ויטלי קליצ'קו גדל בברית המועצות. בכל ברית המועצות. אביו, ולדימיר ראדיונוביץ', היה טייס ומפקד בכיר בחיל האוויר, ובין השאר היה אחראי לפרויקט הניקוי של אזור צ'רנוביל (וחלה בסרטן). המשפחה נדדה בין בסיסים ברחבי האימפריה הסובייטית, וקליצ'קו נולד בקירגיזסטן, חי במדינות הבלטיות ובמזרח גרמניה ורק בגיל 13 התמקם באוקראינה. האב החדיר בבנו משמעת ברזל בכל הנוגע ללימודים, אבל זה היה רק הבסיס למוטיבציה האדירה שלו. אחר כך היא תודלקה כמעט מכל דבר שהילד עבר.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
בבית הספר בקייב מורה הספורט לקח את הכיתה לשיעור אגרוף, ואמר לחלק מהילדים שהם זזים כמו מתאגרפים ויכולים להיות אלופי עולם. לקליצ'קו, לעומת זאת, הוא אמר שאין סיכוי להצליח בזירה: "אתה רזה מדי, גבוה מדי ואין לך האגרסיביות הנכונה". הנער הצעיר התחמם: "אמרתי לעצמי: מה, למה הם כן ואני לא?! זה מה שהתחיל את הכל", הוא אומר כעת, בגיל 47, ומסמן את הנקודה שבה הקריירה המזהירה שלו החלה. "אמרתי לעצמי: אני חייב להיות מתאגרף. התחלתי להתאמן על זה יותר קשה מכל אחד אחר שאני מכיר".
קליצ'קו המתאגרף. אליפות העולם ב־2010, המבורג, גרמניה. קליצ'קו (מימין) מנצח את שאנון בריגס ושולח אותו לטיפול נמרץ צילום: גטי אימג'ס
שנתיים אחר כך, ב־1986, בחסות הפרסטרויקה, קליצ'קו וחבריו לאגרוף יכלו לראות, בפעם הראשונה בטלוויזיה הסובייטית, את הקרב על אליפות העולם באגרוף במשקל כבד. מייק טייסון ניצח את טרבור ברביק, ובגיל 20 היה לאלוף הצעיר ביותר בהיסטוריה. קליצ'קו בן ה־15 היה נרגש. "אמרתי לחברים שמסביבי: 'יום אחד אני אהיה אלוף עולם במשקל כבד'. הם צחקו עליי: 'אתה לא יכול להיות מכונת הרג'. אמרתי: 'אתם תראו! אני אהיה שם'. הם לא האמינו, אבל זה הוסיף לאש המוטיבציה שלי. ב־1999 הגעתי לקרב על אליפות העולם נגד הירבי הייד, והזמנתי את כל החברים ההם. הם ראו אותי מרים את אותה חגורה של אלוף עולם שראינו את טייסון מרים אז, את אותה חגורה שהיתה למוחמד עלי, שאף פעם לא זכינו לראות. אני החזקתי את החגורה הזאת, והם הסתכלו עליי. זה היה רגע טוב בחיים שלי".
נראה שכל דבר רע ששמע בחייו רק מתדלק אותו יותר, מנתב את הדרך המפתיעה שבה בנה את עצמו כאחד המתאגרפים הגדולים בהיסטוריה של הענף ואחר כך כדמות מפתח בזירה הפוליטית האוקראינית — וכאחד המתנגדים המוכרים לוולדימיר פוטין. הוא היה אלוף עולם שלוש פעמים, היחיד שעשה זאת בשלושה עשורים שונים (2000-1999, 2005-2004, 2013-2008). הוא ניצח ב־45 מ־47 הקרבות המקצועיים שלו (כשהפסיד זה קרה משום שנפצע, לא כי פיגר בניקוד), ב־41 מהם ניצח בנוק־אאוט. הוא אחד משני מתאגרפים בלבד שעברו קריירה שלמה בקטגוריית המשקל הכבד בלי לספוג נוק־אאוט, והוא ואחיו ולדימיר שלטו בקטגוריה הזאת במשך עשור (2015-2006), במה שמכונה "עידן קליצ'קו".
קליצ'קו מניף, בראשונה, את חגורת אלוף העולם, המבורג, 1999. "זה היה רגע טוב בחיים שלי" צילום: איי פי
ואז הוא לקח את כל הסופה הזאת אל תוך הפוליטיקה, למאבק במה שמסתמן בשנים האחרונות כשלטון הדומיננטי ביותר בעולם, זה של נשיא רוסיה. "אמרו עליי שאני מתאגרף טיפש שלא צריך להיות מעורב בפוליטיקה", מזכיר קליצ'קו בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", בזמן ביקורו בתל אביב בשבוע שעבר, "ועכשיו אני ראש עיריית קייב, ואני אהיה נשיא אוקראינה ואהפוך אותה למדינה מערבית. כך זה היה בזירת האגרוף וכך זה בחיים".
קליצ'קו נכנס לפוליטיקה באמצע העשור הקודם. הוא עדיין היה מתאגרף פעיל, גיבור מקומי, וגם דוקטור למדעי הספורט ופעיל מאוד בתחום החינוך (בשיתופי פעולה עם אונסק"ו ברחבי העולם), ואז החל לשמש יועץ לנשיא ויקטור יושצ'נקו. במקביל התמודד על ראשות העירייה של קייב, ולבסוף נבחר רק למועצה. אבל הרגל כבר היתה בדלת, והמתאגרף בשלהי הקריירה שלו החל לבנות את עצמו כמנהיג. היכולת הטבעית שלו בתחום בלטה במיוחד לפני כחמש שנים, בשיאו של המשבר סביב התקרבות אוקראינה לאירופה, שהוביל בסופו של דבר גם לעימות עם רוסיה, לכיבוש קרים ולמלחמת אזרחים. קליצ'קו היה מהדוברים המרכזיים בהפגנות למען הצטרפות לאיחוד האירופי ורפורמה דמוקרטית ונגד השחיתות השלטונית. באחד הנאומים שלו החלו מהומות, אבנים נזרקו על שוטרים ומכוניות משטרה הוצתו, וקליצ'קו — 2.01 מטרים, מוטת זרועות של 2.03 מטרים, 110 ק"ג שהם בעיקר שרירים — ירד לקהל וניסה להפריד בין השוטרים למפגינים, מה שהוביל לכך שהחומר ממטף לכיבוי אש הותז בפניו. גם זה היה רק עוד דלק: "בוא נבהיר משהו. אני רוצה לשנות את המקום שאני גר בו לטובה, אני מוכן להקריב המון בשביל זה, אני לא רואה את אשתי והילדים שלי, אבל המוטיבציה שלי היא אותה מוטיבציה שבערה בי כשאמרו לי שאני לא אהיה מתאגרף. אני יכול לעשות את זה".
למפלגה של קליצ'קו, שבמסגרתה נבחר הן כחבר פרלמנט והן כראש עיריית קייב, קוראים Ukrainian Democratic Alliance for Reform, ובקיצור Udar — המילה האוקראינית ל"אגרוף" או "מכה". יש לא מעט רעיונות ומהלכים שהוא לוקח מהאגרוף לפוליטיקה, אבל הוא גם מרבה להדגיש את ההבדל ביניהם; האיש שכונה "ד"ר איירון־פיסט" לא מאמין שאפשר לשלוט בציבור באמצעות אגרוף מברזל, להפך. והעמדה הזאת מכניסה אותו לעימות ישיר עם פוטין, שמגיב לרוח הרפורמיסטית של קליצ'קו ואחרים בניסיונות להגדיל את השליטה הרוסית באוקראינה.
לארץ הגיע קליצ'קו במסגרת שיתוף הפעולה של לשכת המסחר ישראל-אוקראינה עם המרכז לשלטון המקומי בישראל. הוא הגיע ביחד עם בכירים נוספים מערים אוקראינות כדי להתארח בוועידת הבינלאומית Muni World שהתקיימה בתל אביב בין 26 ל-28 בפברואר ואורגנה על ידי המרכז לשלטון מקומי בישראל. "לקחנו את ולדימיר לפגישות עם חברות ישראליות" הסביר מנכ"ל לשכת המסחר ישראל-אוקראינה, ולד צ'רקסקי. "וזה לא יאמן עד כמה קליצ'קו מבין את העבודה והחשיבות שלה". יבגני שולגין, יו"ר לשכת המסחר ישראל-אוקראינה, מוסיף: "שיתוף הפעולה בין ערים הוא זה שמבסס שיתוף פעולה בין ארצות וקליצ'קו מבין את זה לחלוטין. אנחנו מדברים על חשיבה גלובלית לחלוטין שלו של המערכת הכלכלית החדשה שמתבססת על אינטרסים משותפים". דן קטריבס, ראש אגף סחר חוץ בהתאחדות התעשיינים : "אני מקווה שהסכם הסחר החופשי בין ישראל לאוקראינה יכנס לתוקף כבר בעתיד הקרוב - דבר אשר ללא ספק ישדרג את היחסים הכלכליים בין שתי המדינות ויאפשר מיצוי טוב יותר של פוטנציאל שיתוף הפעולה הכלכלי והמסחרי".
"כולם בצד שלי (תומכי הרפורמה) רוצים לראות דמוקרטיה יציבה באוקראינה, וזה מדאיג את פוטין", מסביר קליצ'קו. "אנשים לא רוצים לחיות עם השחיתות. הם רוצים זכויות אדם, חיים בסטנדרטים אירופיים. באוקראינה רואים את הונגריה, את צ'כיה, ורוצים להיות כמוהן. כשברית המועצות התפרקה לכולם היה החלום הזה, לחיות במדינה אירופית מודרנית. עברו 20 שנה, וכולם באוקראינה רואים שאנחנו תקועים, ושהפוליטיקאים בנו מערכת מושחתת שכל מטרתה לשרת אותם ואת השבט שלהם. החזון שלי הוא להפוך את אוקראינה למדינה מערבית. וזה מבהיל את פוטין, כי אז גם האנשים ברוסיה ירצו את זה".
קליצ'קו מנהיג המחאה. הפגנת ענק בקייב, 2014. קליצ'קו מנסה להפריד בין מפגינים לשוטרים וחוטף התזה של חומר התזה לכיבוי אש צילום: איי פי
קליצ'קו נחשב אחד המתאגרפים החכמים אי פעם, כזה שלומד היטב את הענף ומנתח אותו באופן אפקטיבי במיוחד. הוא שינן תנועות של מתאגרפים גדולים, קרא אינספור ספרים, העמיק, הבין. בין לבין אפילו שכלל את השחמט שלו, בזכות משחקים עם חברו רב־האומן הרוסי ולדימיר קראמניק. "אתה חייב להיות חכם בכל מקום שאתה הולך אליו", אומר קליצ'קו. "בשחמט אף אחד לא מומחה, אבל כולם משחקים. באגרוף כולם מומחים אבל אף אחד לא מוכן להילחם. אני חושב שזה ההבדל הגדול בין מתאגרפים לאנשים רגילים — המתאגרפים הם אלו שמוכנים להיכנס לזירה".
עכשיו הוא לוקח את יכולת הלימוד וההעמקה, ואת הנכונות להיכנס לזירה, אל החזית עם נשיא רוסיה, שמתנגדיו נוטים להיעלם מהזירה בנסיבות מגוונות ומסתוריות. מול יריב כזה, קליצ'קו יודע שהוא לא יכול אפילו למצמץ, ושהוא חייב כל הזמן להמשיך ללמוד, לנתח, להשתכלל. "היה לי סגנון שונה משל מייק טייסון או מוחמד עלי, אבל זה לא אומר שאי אפשר ללמוד מהם. עבודת הרגליים של עלי, הכוח העצום של טייסון — אתה לא לומד איך להילחם כמוהם, אתה לומד איך להיות הלוחם הכי טוב שאתה יכול עם היתרונות שלך, ולוקח מכל מתאגרף את מה שאתה יכול ללמוד על עצמך. כלומר אתה לומד מהיריבים שלך במה אתה טוב ובמה לא, ואתה משתפר בזכות הקרבות איתם. לכן כששאלו אם אני רוצה להילחם נגד לנוקס לואיס (אלוף העולם הבריטי לשעבר), התשובה היתה ברורה: 'כן! אני יכול ללמוד המון ממנו על עצמי', אז מה אם אמרו לי שהוא יכול להרוג אותי בזירה. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות, השאלה היא איך אתה מנצל את היתרונות שלך ואיך אתה מונע מהיריב לנצל את החסרונות שלך, וזה כך גם בפוליטיקה. ואתה חייב להילחם, כל יום. עבור עצמך, עבור המחוז שלך, עבור העיר שלך, עבור המדינה שלך. כל יום, ובטח היום, כשמנסים לפגוע בך כל הזמן", הוא אומר.
מתבקש לתהות למה הוא צריך את כל זה. קליצ'קו הרוויח יותר מ־80 מיליון דולר בקריירה שלו. הוא אזרח כבוד בגרמניה, שבה עשה את רוב הקריירה שלו, ובצדה פעל רבות לקידום החינוך וכפילנתרופ, עבודה שזיכתה אותו באות מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. הוא חי בעבר שנים גם בלוס אנג'לס. הוא היה יכול לעשות אינספור דברים מהנים ומכניסים אחרי האגרוף, ובמזג אוויר ידידותי יותר מזה שבקייב. "ביליתי חלק גדול מהחיים שלי בגרמניה, גרתי בלוס אנג'לס, אבל אני מאוקראינה", הוא מסביר. "אני אוהב את המדינה שלי. אני אוהב את העיר שלי. רציתי לחזור אליהן ולהעלות את הסטנדרטים של החיים, שיהיו כמו אלה שבמערב אירופה. זו המוטיבציה הענקית שלי".
קליצ'קו הפוליטיקאי. דאונינג 10, לונדון, 2014. קליצ'קו (משמאל) עם ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, בפגישה על ההתפתחויות באוקראינה צילום: איי פי
בקייב הוא הספיק עד כה להוביל שלל צעדים למלחמה בשחיתות, לגייס את הקהילה למסגרות התנדבותיות שפועלות לשיפור החיים בעיר (למשל בניקיון), לגייס השקעות נרחבות לתשתיות שמשנות את פניה (כולל, למשל, לשני בתי חולים חדשים) ולפעול עם המגזר העסקי (גם הגלובלי) להקמת "עיר חכמה". לארץ הוא הגיע במסגרת שיתוף פעולה בין לשכת המסחר ישראל־אוקראינה למרכז השלטון המקומי, ויחד עם בכירים אחרים מערים אוקראיניות התארח בוועידה הבינלאומית Muni World, שהתקיימה בתל אביב בשבוע שעבר. "שיתוף הפעולה בין ערים הוא זה שמבסס שיתוף פעולה בין ארצות, וקליצ'קו מבין את זה לחלוטין", אומר יבגני שולגין, יו"ר לשכת המסחר ישראל־אוקראינה. "אנחנו מדברים על חשיבה גלובלית לחלוטין שלו על המערכת הכלכלית החדשה שמתבססת על אינטרסים משותפים". בעידן של לאומנות גוברת והתבדלות, קולות כמו זה של קליצ'קו, שעדיין מדברים על חיבור וגלובליזציה, נשמעים כמעט חתרניים, אבל כמי שהתבגר כאזרח העולם, מבחינתו זו הדרך האפשרית היחידה. "אנשים בקייב דומים לאנשים בתל אביב ובכלל בדמוקרטיות צעירות. הם רוצים לחיות בעיר מערבית ומתוחכמת שפותחה לכולם ומאפשרת קיום בכבוד לכל האנשים", הוא אומר. "אבל צריך להילחם בשביל זה — צריך להילחם על כל דבר בחיים האלה, כי גם בצד השני רוצים להילחם. באגרוף יש חוקים ברורים, ואם אתה עובר עליהם פוסלים אותך. בפוליטיקה, במיוחד בדמוקרטיות צעירות כמו אוקראינה, החוקים דומים הרבה יותר ל־MMA (לחימה משולבת עם פחות חוקים מאשר אגרוף). לכן אנחנו צריכים יותר חוקים באוקראינה. זה לא קל, אבל אי אפשר לשנות את הפוליטיקה בלי החוקים".
בתוך הלו"ז הצפוף של אב לשלושה ילדים, חבר פרלמנט וראש עירייה שמשרתת כמעט 3 מיליון תושבים, לא ברור איך קליצ'קו מצליח לשלב אימונים יומיומיים, אבל הוא עושה זאת — אגרוף ("רק על שקים, לא על אנשים"), ריצה ואופניים, סך הכל כשעתיים. אבל בסוף, הוא מדגיש, הכל נמצא בהכנות הנכונות, ובמוח. "מה שרואים בתוך הזירה זה רק קצה הקרחון. והקרחון הוא כל השאר — העבודה שלך, מה שלמדת, איך שהתכוננת, האסטרטגיה, הפסיכולוגיה. אנחנו מדברים על ענף שבו טעות אחת יכולה לגמור אותך. אף אחד לא נלחם רק עם האינסטינקטים והרפלקסים, ומי שמנצח הוא לא זה עם השרירים הכי גדולים. המוח הוא הדבר הכי חשוב באגרוף ובחיים בכלל. השרירים לא מקבלים החלטות, ובאגרוף — ובפוליטיקה — אתה מנצח בזכות החלטות. אף פעם לא היו לי השרירים הכי גדולים, והייתי אלוף העולם".
הדגש בהכנות, הוא מסביר, הוא על קריאה, הבנה, התמודדות מתמדת עם מי שטוב ממך ועל מאבק פנימי בלתי פוסק. "הדוקטורט שלי היה על הכנה מנטלית לקרב, ובסופו של דבר המסקנה היא שהקרב הכי גדול, היריב הכי גדול שלך, הוא אתה עצמך. אז אתה צריך לעבוד המון עם עצמך. אתה צריך להמשיך כשהמוח שלך אומר לך להפסיק, כשהגוף שלך אומר 'מספיק'. זה בדיוק ההבדל בין המתאגרפים הרגילים למתאגרפים הגדולים, אלה שעשו עוד סיבוב אחרי שכבר לא היו יכולים יותר, שהמשיכו לקרוא גם כשכבר לא היו יכולים להתרכז יותר. זו עבודה יומיומית, כל יום אתה צריך לעלות מדרגה אחת, ובשביל זה צריך את המוטיבציה להראות לכולם שאתה יכול לעשות את זה. להאמין בעצמך, ולהאמין שאף אחד אחר לא מאמין בך. כך צריך לחשוב, בכל צעד — תחרות בעיר, תחרות במדינה, תחרות ביבשת, תחרות בעולם".
אולי זה ההסבר לעובדה שהרבה מאוד מתאגרפים, בשיעור גבוה יותר מיוצאי ענפי ספורט אחרים, מעורבים פוליטית. מוחמד עלי בארצות הברית, מני פאקיאו בפיליפינים, ניקולאי ואלואב (The Beast from the East) ברוסיה, קני איגן באירלנד (ראו מסגרת) ועוד. ואת מה שהם למדו בזירה, פוליטיקאים אחרים לא לומדים בשום מקום אחר. "אמרו לי שאני מתאגרף טיפש שלא יודע שום דבר, אבל בקריירה הפוליטית שלי השתמשתי בהרבה מאוד ממה שלמדתי בקריירה שלי באגרוף", אומר קליצ'קו. "קודם כל, חשוב מאוד 'ללכת על זה', משהו שספורטאים יודעים לעשות. שנית, כל ספורטאי מבין שהוא צריך צוות טוב, את המאמן הכי טוב, מאמן כושר טוב, מאמן אגרוף טוב, רופא טוב, מסז'יסט טוב, אמרגן טוב, עורך דין טוב וכו'. זה נכון גם לפוליטיקה. הספורט הזה אינדיבידואלי אבל הוא מכריח אותך להיות אחראי לצוות שלך, ולמי שאתה מייצג. ודבר אחרון — באגרוף צריך אישיות חזקה מאוד, וגם בפוליטיקה. בשני התחומים תספוג המון מכות, ותצטרך להתאושש מהן".
אלא שבעוד בזירה הקרבות מוכרעים בשנייה, בפוליטיקה נדרשת הסתכלות לטווח ארוך. זה גם ההבדל לדעתו בין הפופוליטיקה ששוטפת את העולם (גם בעזרת רוסיה) למנהיגות. "התשובה לפופוליזם היא אסטרטגיה לטווח הארוך. כשהם מדברים על דברים של עכשיו, אתה צריך לדבר על הטווח הארוך, על העתיד של כולם. זה עניין של אמונה בחזון שלך. ואתה חייב להילחם עליו. אם יש משהו אחד שאני ממליץ לספורטאי שרוצה להיכנס לפוליטיקה, זה הדבר — למצוא את החזון שיהיה המוטיבציה שלך. לשאול את עצמך למה אתה רוצה את זה, למה אתה מוכן להקריב את הזמן עם המשפחה, למה אתה מוכן שילכלכו עליך וישנאו אותך. אתה צריך לשאול את עצמך אם אתה רוצה את הקרב הזה. ובלי קרב, אין ניצחון".
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
ובמילים אחרות, כפי שהמכות הן חלק מהיומיום, גם החזון צריך להיות. הוא מספר איך אסר על בני משפחתו לראות אותו בזירה, אחרי שראה בקהל את בני משפחתו של יריב שניצח בנוק־אאוט, ואז נזכר בשיחת הטלפון לאחיו אחרי שזכה באליפות העולם. "אמרתי לו: 'היי, אח, מדבר איתך אלוף עולם', והוא ענה: 'מה? איך אתה אלוף עולם? אתה איש כל כך פשוט', וצחקנו, כי אנחנו יודעים שזה מה שחשבו עלינו". הוא רחוק מלהיות איש פשוט, אבל החזון שלו כזה: "המטרה שלי היא לא להיות ראש עירייה או נשיא אוקראינה, המטרה שלי היא לשנות את החיים של האזרחים לטובה. זו מטרה פשוטה אבל היא דורשת הרבה מאוד עבודה והבנת מורכבויות. אתה אחראי למיליוני אנשים, אתה צריך לבנות את הצוות הטוב ביותר, להוות דוגמה אישית ולהביא תוצאות, לחולל שינוי. והספורט עזר לי בדרך הזאת — הוא הפך אותי לתחרותי ולאחראי ולאדם חושב. הוא בנה את האישיות שלי. בגלל זה אני משקיע המון בתשתיות ספורט בקייב ומביא לשם אירועי ספורט".
אבל בעוד האגרוף הוא אחד הענפים ההוגנים ביותר, מבחינת החוקים, הפוליטיקה לא הוגנת. בטח לא כשאתה משחק עם פוטין. אבל קליצ'קו לא מפחד. "החיים לא הוגנים", הוא אומר. "אבל המטרה שלי היא להפוך את החיים של האזרחים בקייב להוגנים יותר, כמו בספורט. זה נעשה באמצעות חוקים ברורים בכל תחום בחיים. פעם בבחירות היו קונים כאן קולות מאנשים. אמרו לי שבלתי אפשרי לשנות את זה, אבל עשינו את זה, ואני גאה. עכשיו השיטה מתוקנת יותר. פעם לא היה פה חוק שאוסר חניה במקומות שחוסמים את התנועה, ואחרי שנתיים של חקיקה זה קרה. הכלל הוא פשוט: אם אתה רוצה משהו, אם אתה עובד מספיק קשה, תגיע למטרה. אולי זה יימשך שעות, אולי ימים, אולי חודשים, אולי שנים — אבל בסוף זה יקרה".
