תנועת MeToo הסינית נולדה בכלל בקליפורניה. התקשורת האמריקאית עסקה ללא הפסקה בתקיפות המיניות מצד הארווי ויינשטיין, והדיווחים עוררו זיכרונות כואבים אצל הרבה מאוד נשים, על הרבה מאוד תקיפות והטרדות מצד גברים בכל העולם. אחת מהן היא לואו שישי (Luo Xixi), מהנדסת תוכנה סינית שחיה בעמק הסיליקון.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
13 שנה קודם לכן היא היתה סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת בייחאנג היוקרתית בבייג'ינג. המנחה שלה לתזה, פרופ' צ'ן שיאו וו (Chen Xiaowu), ביקש ממנה להתלוות אליו לבית אחותו כדי "להשקות את העציצים", ושם תקף אותה מינית. היא הצליחה להימלט רק במאמץ, אחרי ששכנעה אותו שהיא בתולה. כש־MeToo תפסה תאוצה באמריקה, לואו החליטה לשתף בסיפור שלה. ב־1 בינואר 2018 היא פרסמה אותו בווייבו, המקבילה הסינית לטוויטר, והפוסט נהפך לוויראלי. בעקבותיו החלה לקבל עדויות נוספות נגד צ'ן, שעם השנים היה לסגן נשיא האוניברסיטה. לחץ ציבורי התעורר, וצ'ן פוטר והיה לסיני הראשון שמסולק במסגרת MeToo.
בעוד בארצות הברית התנועה החלה בחשיפת תוקפים בעיקר בתחומי הבידור והתקשורת, בסין היא התמקדה בהתחלה באוניברסיטאות. במדינה שבה ההצלחה האקדמית חורצת את גורלם של צעירים, למרצים יש כוח אדיר — קרקע נוחה להתעמרויות מכל הסוגים. אחרי העדויות על מרצים תוקפים הגיעו סיפורים גם מעולמות הספורט, הדת, הארגונים החברתיים והבידור. קבוצה נחושה ויצירתית של פעילות פמיניסטיות ברחבי סין עודדה את ציבור הנשים, והובילה למודעות גדולה, לשורה של חשיפות של מטרידים ואפילו לשינויים בתקנות הרשמיות.
והן עשו זאת נגד כל הסיכויים, תוך התמודדות עם קשיים אדירים. בהתחלה, כש־MeToo צברה תאוצה מהירה ואפקטיבית במערב, סין בכלל לא היתה במשחק. מדובר בחברה שמרנית, פטריארכלית, שדוגלת בדיסקרטיות, רק לא לכבס בחוץ. היחס המקובל במדינה להטרדה מינית היה, עד שנה שעברה, של האשמת הקורבן. ב־2012, למשל, צייצה הרכבת התחתית של שנגחאי תמונה של נוסעת בלבוש חושפני, וכתבה: "לא פלא שנשים מוטרדות אם הן מתלבשות כך".
הציבור הסיני נחשף להתעוררות במערב רק באופן חלקי. פייסבוק וטוויטר חסומות כאן, כך שמה שוויראלי בארצות הברית לא בהכרח מחלחל לצעירים בבייג'ינג. התקשורת המקומית עקבה אחרי החשיפות בארצות הברית אבל נטתה להציג אותן כביטוי לקלקוליה של החברה המערבית; אם האמריקאים נחשפו לתרבות האונס בעזרת תחקירים עיתונאיים נוקבים, הרי שהסינים לא ראו שום עבודה עיתונאית כזאת.
המקום שבו נעשו החשיפות, אם כן, היה הרשתות החברתיות, בפוסטים אישיים של נשים. זה קרה למרות הצנזורה, שמיהרה להעלים קבוצות, פוסטים ותגובות שעסקו ב־MeToo — זה חלק מעבודתה, כמנגנון שאמור למנוע כל דבר שיעורר אי־נחת ציבורית, דרישות, מחאות. הפמיניזם עצמו מסומן בסין כבר שנים כסכנה פוטנציאלית ליציבות החברתית המקודשת. ב־2015, למשל, נעצרו חמש פעילות מבייג'ינג לאחר שחילקו בתחבורה הציבורית סטיקרים שמעלים את המודעות להטרדות מיניות. "שוטרים, לכו לעצור את מי שהטרידו", נכתב באחת המדבקות. בפועל, היו אלה חמש הפעילות שהוחזקו במעצר במשך 37 יום, ושוחררו רק בעקבות לחץ בינלאומי נרחב. אבל לצנזר ברשת הרבה יותר קל מלעצור: לפי מחקר של אוניברסיטת הונג קונג, MeToo היה אחד מעשרת הנושאים הכי מצונזרים באינטרנט הסיני בשנה שעברה, לצד מלחמת הסחר עם ארצות הברית וסקנדלים בריאותיים שונים.
הגולשים הסינים מורגלים בצנזורה, ובכל פעם מפגינים יצירתיות כדי לעקוף אותה. כך, כשנחסמה האפשרות להוסיף את ההאשטג #MeToo, נולדה תגית חלופית, "ארנב אורז" — בסינית "מי טו". ודיווחים על מטרידים המשיכו לצוף כל הזמן, כך או אחרת. אחד המטרידים הנודעים שנחשפו הוא הנזיר שווצאנג (Xuechang), נשיא התאחדות הבודהיזם הסינית, חבר בוועדה מייעצת של המפלגה הקומוניסטית השולטת וראש מנזר לונגצ'וואן הנודע. שני נזירים מהמנזר פרסמו דו"ח של 95 עמודים שבו חשפו איך שווצאנג ניסה לשדל נזירות לקיים עמו יחסי מין בתואנה שסקס הוא חלק בלתי נפרד מלימוד הבודהיזם. הדו"ח המקורי נעלם מהאינטרנט, אבל לפני כן הספיק לזכות לפרסום נרחב, שהוביל לחקירת משטרה ולהדחתו או התפטרותו של שווצאנג מכל תפקידיו.
סיפורים כאלה הם עדיין יוצאי הדופן, והרשעות כמעט שאין. החוקים בסין דורשים הוכחות חותכות כדי להגיש כתב אישום על הטרדה מינית, והסטטיסטיקות בהתאם: רק 34 תיקים הנוגעים להטרדה בעבודה הגיעו לבתי המשפט מאז 2010. ביוני האחרון צעירה בת 19 ממחוז גאנסו שידרה ברשת, בשידור חי, את התאבדותה, בקפיצה מקומה שמינית, אחרי שהתלונות שלה על תקיפה מצד מורה בבית הספר לא הובילו לפיטוריו. קהל הצופים שעמדו למרגלות הבניין, אגב, עודדו אותה לקפוץ מהר יותר. "לכי על זה", הם קראו.
התאבדות של קורבנות אינה דבר חדש. לפני 20 שנה התאבדה סטודנטית באוניברסיטת פקינג, אחד המוסדות האקדמיים המובילים במדינה, לאחר שסיפרה כי נאנסה בידי פרופסור. בשנה שעברה סטודנטית צעירה, יואה שין (Yue Xin), החלה לחקור את ההתאבדות ההיא, ולדבריה נתקלה באיומים של האוניברסיטה כדי שתרד מהעניין. אבל המאמץ שלה הצליח, והמרצה התוקף, פרופ' שן יאנג (Shen Yang), פוטר מתפקידיו הנוכחיים, במוסדות אחרים. יואה נהפכה לאקטיביסטית, ולאחר סיום לימודיה החלה להיאבק למען זכויות עובדים בעיר שנג'ן שבדרום סין. באוגוסט היא נעצרה, ומאז לא נודע מה עלה בגורלה.
בינתיים, המאבק שלה הוביל לעוד הישג חשוב: אוניברסיטת פקינג הודיעה כי תקבע חוקים הנוגעים להטרדות מיניות. בנובמבר היה זה משרד החינוך שפרסם קוד אתי, הקובע שמורים שיטרידו מינית תלמידים ייפסלו להוראה לכל החיים. והפרלמנט הסיני הודיע כי במסגרת העדכון הנרחב שמתבצע בחוק האזרחי כעת, הוא שוקל להוסיף לו סעיף שיחייב מעסיקים לפעול נגד הטרדות, ויאפשר לקורבן להגיש תביעה אזרחית.
נקודת ההכרעה הבאה של MeToo הסינית נמצאת בבית המשפט. ג'ואו שיאושוואן (Zhou Xiaoxuan), תסריטאית בת 25, כתבה בקיץ האחרון לחבריה מה קרה לפני ארבע שנים במפגש שלה עם ג'ו ג'ון (Zhu Jun), ממגישי הטלוויזיה המפורסמים ומי שבמשך שני עשורים הנחה את נשף הגאלה של ראש השנה הסיני, התוכנית הנצפית ביותר במדינה.
ג'ואו סיפרה שעבדה כמתמחה ונשלחה להביא סלסילת פירות לחדרו של ג'ו, שליטף אותה בכוח וניסה לנשק אותה. היא פנתה בזמן אמת למשטרה, שלחצה עליה לוותר על הגשת תלונה משום שמדובר באיש מפורסם עם "השפעה חברתית חיובית". כל זה תואר בהודעה של ג'ואו, שאחת מחבריה שיתפה כפוסט בווייבו; הוא אמנם נמחק בתוך שעות, אבל הספיק לרוץ ברשת. ג'ו, שכופר בהאשמות, הגיש נגד ג'ואו וחברתה תביעה שבה האשים אותן בהפצת שמועות ודורש התנצלות פומבית, פיצויים של 655 אלף יואן (350 אלף שקל) וכיסוי הוצאות המשפט. הוא עדיין רשום כמנחה בתחנה הממלכתית CCTV, אבל איכשהו לא נראה על המסך זה חודשים.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
ג‘ו הוא המקרה המפורסם ביותר של MeToo בסין, ולכן תוצאות המשפט יכולות להכריע את עתיד ההתעוררות הנוכחית. ניצחון שלו ישתק הרבה נשים ויקטין את הסיכוי לתלונות, ודאי נגד דמויות מוכרות. בתנועה שמתמודדת עם מערכת חוק ומשפט שבפועל מעודדת נשים לא להתלונן, עם חקיקה מוגבלת, עם צנזורה, עם דעת קהל ציבורית שמרנית ביותר, מכה מבית המשפט יכולה לבלום גם את מעט השינויים בנורמות שנראו בשנה החולפת. שופטים שייצאו נגד הטרדות ותקיפות מיניות, לעומת זאת, יכולים לשנות את ההיסטוריה.
