לא נוגעים ביערות: מוותרים על הבית מקרטון

מדי שנה נכרתים 90 מיליון טון עצים רק כדי להוביל בקרטון תוצרת חקלאית מישראל לאירופה. יוסי היימן, מי שהיה משווק האריזות מקרטון הגדול בארץ, עם מכירות של 150 מיליון שקל בשנה, אבל עם מחיר סביבתי עצום — עבר מהפך בעשור האחרון: בעזרת מכונת הזרקה החל לייצר קופסאות פלסטיק קלות מחומר ממוחזר.

המהפך האקולוגי של משווק אריזות הקרטון התחיל באבטיח. "הלכתי לקנות אבטיח בסופר השכונתי בכרמי יוסף", הוא מספר ל"כלכליסט". "זה היה אבטיח גדול, 16 קילו. המוכר אמר לי: 'יוסי, קח שקית, שים אותו בפנים ולך לאוטו'. אמרתי לו: 'השקית תיקרע, תן שתי שקיות'. אז הוא ענה לי: 'לא צריך, שקית אחת תחזיק אותו'. הכנסתי לתוכה את האבטיח והלכתי לאוטו. בדרך התחלתי לחשוב, שקית של שמונה גרם, עם תושבת נכונה של שתי אצבעות, סוחבת אבטיח לאוטו, כשאני באותו זמן מוכר קרטון של קילו בשביל 16 קילו פרי הדר ליצוא. זה לא הגיוני. התחלתי לחפש פתרון, קונסטרוקציה שסוחבת שקית עם תוצרת ליעד הסופי".

יוסי היימן. "הקופסה שוקלת שליש מקרטון, מחומרים ממוחזרים ומתמחזרים" צילום: עמית שעל

והפתרון שלו אכן הגיע, בדמות קופסת פלסטיק קלה חד־פעמית מחומר ממוחזר. היימן הקים ב־2008 חברה בשםEco Pack, ואחרי שנים של פיתוח, ניסוי וטעייה התקבל המוצר העדכני: קופסת פלסטיק מחומר ממוחזר, קלה ויציבה, שעליה מולבשת שקית ניילון ושלדברי היימן צורכת 30% בלבד מהאנרגיה הדרושה לייצור אריזת קרטון, תוך כדי הורדת הבזבוז של חומרי הגלם לאפס.

מחזיק מים

"הקופסה שוקלת שליש מקרטון, מחומרים ממוחזרים ומתמחזרים", הוא אומר. "היא מביאה את התוצרת לאן שצריך להביא, בלי נזק סביבתי או עם נזק סביבתי מופחת. אני קונה את החומרים הממוחזרים בשוק הפתוח, מייצר את הקופסה, משתמש בה פעם אחת, גורס אותה ומייצר מזה מוצר חדש. זו התוצאה של אותו אבטיח ששקל 16 קילו.

"קילו קופסת קרטון מייצרים משניים או שלושה קילו עץ שנכרת, והיא יכולה להוביל 10 קילו פרי הדר", אומר היימן, ומוסיף: "תחשוב כמה בזבזני הליך ייצור הקרטון היום: כורתים עצים באירופה או בארצות הברית, מובילים אותם למפעלי נייר, מייצרים מזה גלילי נייר. את הגלילים האלו מובילים באוניות למפעל אחר שמייצר קרטון גלי. את הקרטון הגלי הזה מובילים במשאיות למפעלי קצה, לחקלאים או למפעלי אריזה גדולים, שם מקפלים ומדביקים אותו ועושים בו שימוש אחד. קופסאות הקרטון האלו מצופות בווקס כדי להיות עמידות ללחות, מה שהופך אותן לכבדות ובלתי ניתנות למיחזור. זה נושא כבד, כי מדי יום בעולם המערבי מיוצרים, נמכרים, משתמשים ונזרקים למטמנה מעל מיליארד קרטוני משלוח, רק למזון".

כמו כן ארגזי פלסטיק רב־פעמיים טובים רק למרחקים קצרים. "לוקחים קופסה, משכירים אותה לחקלאי, הוא אורז בתוכה, מביא אותה לסופר, בסופר מוציאים את התוצרת ואז היא חוזרת לחקלאי. בדרך היא עוברת שטיפה, כי חייבים שיהיה נקי, ומשתמשים בה עוד פעם. זה טוב אבל רק למרחקי הובלה קצרים. באירופה, שלא מגדלת שום דבר בחורף, או רוסיה, שלא מגדלת שום דבר אף פעם, או אננס שתמיד קונים בקו המשווה, אי אפשר לעשות את זה עם ארגז שייסע חצי עולם, כי זה מאוד בזבזני. עד 400 ק"מ זה כלכלי לעשות את זה, מעבר לכך זה לא כלכלי ולא אקולוגי. יש בזבוז אנרגיה גדול".

מנגד, הקופסה של אקופק, לדברי היימן, "צורכת 30% פחות אנרגיה בייצור לעומת קרטון, ומאפשרת להוביל 15% יותר תוצרת בנפח אריזה זהה – מה שמקטין דרמטית את פליטת גזי החממה. זה 15% פחות משאיות, 15% פחות מטוסים, 15% פחות אוניות, 15% פחות פעמים שהמלגזה נוסעת", אומר היימן. "ובזכות השימוש בניילון זה המוצר הכי הגייני בעולם, כי קרטון נושא פטריות ומחלות.

"זה עובד יותר טוב מקופסה רגילה. אפשר לשים מים, קרח, זה מאוד חזק, אין בעיה שזה יהיה רטוב. קרטון שמקבל לחות מתמוטט או נחלש, מגדל פטריות. אנחנו מנצחים את הקרטון במחיר כבר היום, אפילו שאנחנו אופרציה קטנה עדיין. הקרטונים הגיעו לסוף האבולוציה שלהם. הם מאוד יעילים, עושים עבודה מאוד טובה והיתרון לגודל מנוצל בצורה בלתי רגילה. היתרון שלנו הוא שהידע שצברנו מאפשר לנו, גם כשמדובר במפעל שמשתמש רק ב־2 מיליון קופסאות בשנה, להיות ביעילות כמו הקרטון.

"כל מה שאני עושה זה להעמיד מכונת הזרקה, מזינים את חומרי הגלם למכונה ומצד שני יוצאת האריזה. אין לי הובלות בכלל, רק לקנות קצת חומר גלם ממוחזר בשוק. השקית היא כלום, אין לה נפח בכלל, אני מכניס מיליון במכולה, היא לא עולה אנרגיה לעולם והיא זולה מאוד. אצלי אין בעיית פסולת פלסטיק כי הכל מתמחזר ביחד, מסגרת הפלסטיק והשקית הולכות ביחד למכונת גריסה. בסוף יש גם ערך שאריתי: כשאתה שולח קרטון לאירופה עולה כסף לפנות אותו. כשאתה שולח באקופק לאירופה, עם עגבניות מישראל או פרי הדר, משתמשים באריזה למיחזור".

זול יותר לחקלאי

כיום יש לחברה מתקני ייצור בארצות הברית, רוסיה, אזרבייג'ן וקוסטה ריקה. "אנחנו שולחים אננס למפעלי סלטים מקוסטה ריקה והרפובליקה הדומיניקנית לארצות הברית, לספרד, לאיטליה, להולנד, לגרמניה. יש רשת ספרדית אחת שהתחילה לעבוד אתנו באננס, ברוסיה יש רשת אחת שמתחילה".

"אנחנו פונים לספקי התוצרת החקלאית של אירופה ומייצרים שם את הקופסאות. פונים למפעלי הזרקה במקום, מעמידים ציוד ומייצרים. שם מוכרים את האריזות לחקלאים כמו שמוכרים להם קרטון, אבל אם קרטון עולה להם דולר, שלנו עולה להם 85 סנט, ולפעמים ההפרש גדול יותר. החקלאי משתמש בזה לאריזה ומספק את המוצר ללקוחות שלו. אנחנו קונים את האריזה מהלקוח הסופי, אם הוא לא מסר את זה למיחזור, דוחסים, גורסים ומייצרים קופסאות חדשות. אנחנו קונים את זה ב־10 סנט, כפול ממה שמשלמים על קרטון. זה משתלם לי".

חרף היתרונות הרבים, היימן מודה שהיקף המכירות של החברה נמצא בפיגור מהותי לעומת הציפיות שלו. "עשינו במשך שלוש שנים ניסיונות של מאות משלוחים עם וולמארט. הראינו שאנחנו חוסכים להם 160 מיליון דולר בשנה. יום אחד הפסיקו לענות לנו לטלפונים כי התחלפו שם מנהלים".

אולי המוצר פשוט לא כזה טוב.

"יכול להיות שהוא פחות טוב ממוצרים אחרים בדברים מסוימים, אבל הוא מביא ערך מוסף גדול, לא יכול להיות שהוא לא טוב לכלום. אולי הוא טוב מאוד לאננס, בסדר לבננה, לא רע לתפוזים, ולתפוחי אדמה הוא לא מביא תועלת. אז אל תוביל אתו תפוחי אדמה. קח מה שכן. אנחנו צריכים שחברות גדולות בכמה תחומים ייכנסו לעניין. עושים מאמצי שיווק גדולים להגיע אליהן. אנחנו מקווים לפצח את אחת החברות הגדולות, ושהן יעזרו לנו להתניע את המוצר בשווקים. אין לי ספק שבסופו של דבר אריזות כמו זו של אקופק יובילו את רוב המזון בעולם. האם אני יהיה זה שיצליח לעשות את זה, אני לא בטוח. האתגר מאוד גדול והרבה חברות מדשדשות".