"כשבחרתי ברפואה משפטית אמא הצטערה: "היה לי חלום שתפתח קליניקה בבית ואני אהיה המזכירה"

"נולדתי ב־1962 בחולון, בן בכור לרבקה ויהודה. סבי חיים קוגל היה חבר הפרלמנט הצ'כוסלובקי וראש עיריית חולון הראשון — כיכר קוגל, בית ספר קוגל, שדרות קוגל, פרס קוגל, כולם קרויים על שמו. הוא מת כשאבי היה בן 16. גם אבא, שבילדותו נחשב פרוע, ניסה להתקדם בפעילות ציבורית ופוליטית אך לא הצליח. הוא היה מנהל כוח אדם במשרד השיכון ובחברת דלק, ואמי עבדה כמנהלת חשבונות בחברת ביטוח, אחרי שהיתה שחקנית כדורסל במכבי תל אביב.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"הייתי ילד קצת משונה, שלא משחק עם ילדים. כשלכולם אמרו: 'חזור כבר הביתה', אמא התחננה: 'רד לשחק! למה אתה בבית?!'. היה לה חשוב שאתחבר עם ילדים אחרים, אבל כשהגעתי הביתה מבית הספר הלכתי לנגן על הפסנתר או לקרוא. עד התיכון הייתי זאב בודד, לרוב ללא חברים. זה קשור גם לכך שכהומו אתה לא רוצה שיתקרבו אליך, שלא תצטרך להיחשף. אתה שומר על ריחוק.

ד"ר חן קוגל, מנהל המרכז הלאומי לרפואה משפטית. בן 56, גר בתל אביב צילום: אוראל כהן

"הוריה של אמא יוצאי פולין, והיה בבית שפע של משפטים פולניים: 'כסף גדל על העצים?', 'מ־5 בבוקר אני על הרגליים ואף אחד לא מעריך את זה?', 'גם לך יהיו ילדים שיתנהגו אליך ככה פעם', 'צחק, זה קל לצחוק על אמא', 'אתה יודע כמה ילדים רעבים בביאפרה היו שמחים לאכול את מה שאתה זורק?'. אמרתי שאני מוכן לשלוח להם בשמחה.

"תמיד היה לי ברור שאלמד רפואה. ההורים הבהירו: 'כל מה שתחליט לעשות בחיים נכבד, אבל נשמח מאוד אם תהיה רופא'. כשהייתי בן 10 נתנו טרמפ לחייל והסברתי לו באריכות שאני רוצה להיות רופא בצבא, כי אפשר דרך העתודה. אם ילד בן 10 יודע על עתודה, כנראה מישהו הכניס לו את הרעיון לראש. היתה לי משיכה לתחום, זה לא נכפה עליי, רק שלא היה ברור מה הביצה ומה התרנגולת. אבל אני גם פסנתרן, ובכיתה י"ב ניגנתי בלהקה שחיממה את יפה ירקוני. הודעתי להוריי שהחלטתי שהעתיד שלי הוא במוזיקה ושאני רוצה לעזוב את הלימודים ולצאת לסיבוב הופעות. ההורים הבהירו משהו ברוח: 'אם אתה רוצה שנפרנס אותך, עשה מה שאומרים לך', וכך נגדעה קריירה מזהירה של נגן בהופעות.

1967. חן קוגל חוגג יום הולדת 5 בגן שרה, חולון, עם הוריו רבקה ויהודה

"הבחירה ברפואה משפטית התקבלה אצל ההורים ברגשות מעורבים. הם אמרו שחבל, כי אני טוב עם אנשים, ושזה מקצוע ללא גלאם. אמא אמרה: 'היה לי חלום שתפתח קליניקה בבית ואני אהיה המזכירה', והשבתי: 'עדיין אפשר, רק מי בדיוק יגיע?'. לבסוף הם כיבדו את ההחלטה והבינו שזו בחירה מושכלת. נכון שקשה יותר להתפרנס, אבל כיוון שאין הרבה קופצים על התחום אפשר להצטיין ולהתקדם. או כמו שאבי אמר: 'גם בקולנוע הולכים לקופה עם התור הכי קצר'. הלכתי לעבודה הזאת גם כדי שהעבודה לא תשתלט לי על החיים, ונחשי מה...

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

"כשהתקבלתי לתפקיד מנהל המרכז לרפואה משפטית קניתי לאמא זר פרחים, כי בסוף זה בזכותה. היא תמיד היתה שם, תמיד היה אכפת לה, והיא חוותה את המתח שחוויתי כחושף שחיתויות כשנזרקתי מהמכון. כשקיבלתי את התפקיד אמא כמובן בכתה. גנים פולניים זה דבר חזק, כל דבר זה בכי, גם אם זה שמחה. גם אצלי זה כך".