האלמנה

"אמן לא מצייר בשביל המגירה, ובארץ הוא היה מוקצה"

רירות של סוף פברואר עוטפת את הקירות הלבנים בביתה של תמרה טמיר שבמרכז ירושלים. "זה היה פעם סטודיו עם קצת בית. עכשיו זה הפוך", היא מסבירה. "זה השתנה לפי סדר החשיבות". בסטודיו־בית מגורים הזה יצר האמן משה טמיר, בעלה המנוח, מאות רבות של יצירות. כיום קירות הענק הלבנים מכוסים בהן, משמשים גלריה שמנציחה אותו.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

טמיר, אשה צנומה, יפה וקטנת קומה, מסתובבת איתנו בבית, מצביעה על הציורים שעל הקירות, שולפת ממגירות גדולות רישומים של בעלה ופורסת אותם בנמרצות שאינה מסגירה את 82 שנותיה. בעיניים בורקות ובחיוך מעט נבוך היא מוליכה אותנו בצעדים זריזים בין החדרים השונים, מציגה בפנינו יצירות נוספות על הקירות ובפינות החדרים.

טמיר המנוח בסטודיו שלו, 1959. "תמיד אמר: 'אני רוצה להציג במוזיאון'. כי העבודות שלו ענקיות, לא מתאימות לגלריה. זה לא קרה בחייו"

ההערצה שלה לעבודות של בעלה גלויה לעין. "אני אראה לכם רישום, פשוט תשתגעו...", היא אומרת בגאווה. "זה הליצן", היא מצביעה על ציור של ליצן כחול קודר. "נהדר, נכון? צריך להביט בו מרחוק. והנה זה המלך הבוכה, וכאן יש עוד תמונות קטנות שמחכות לזמנן. עכשיו תראו את הגובלן. אף אחד לא עשה את זה לפניו. והנה רישום הראש של אמנון הפצוע. זה מה שמייצג את משה במוזיאון תל אביב. זהו. זה מה שעם ישראל רואה".

השיטוט הממושך בבית והצורך להכיר לנו עוד ועוד יצירות של בעלה חושפים אט־אט את תחושת ההחמצה שמלווה את טמיר שנים רבות, ואת הכאב שהיא נושאת על כך שכישרונו של בעלה לא זכה לכבוד שהיה ראוי לו. ההחמצה והכאב האלה עומדים בבסיסה של העלילה הדרמטית שטמיר נקלעה אליה.

"מה חשוב לאמן? להציג את העבודות שלו", היא אומרת ומצביעה פעם נוספת על ציורים אדירי ממדים ועזי צבע שתלויים בביתה. "צייר לא מצייר בשביל לשמור במגירה. בתחילת דרכו, בשנות החמישים, משה היה פופולרי מאוד, קיבל את הפרס הראשון בביאנלה בסן פאולו על גרפיקה אמנותית, הציג בכל המוזיאונים: עין חרוד, חיפה, ירושלים. אבל בשנות השישים הכל השתנה. נוצרו כאן 'נוסחאות', שקבעו שאמנות צריכה להיות אבסטרקטית כמו בפריז. את יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי וכאלה שציירו בצבעי גשם אפורים בארץ שכולה אור שמו בקבוצה אחת שמה שהיא עושה זה טוב. ובקבוצה אחרת שמו את מרדכי ארדון ואת תלמידו משה טמיר, שקיבל ממנו בירושה מעמד של מי שהושאר בחוץ, מוקצה כי 'לא לגיטימי לצייר פיגורטיבי'.

"מה פתאום הממסד קובע מה אומן ייצר? מישהו אמר לגוגן אל תצייר בהאיטי? מישהו אמר למודליאני, שצייר פורטרטים בפריז, מה הוא צריך לצייר? צייר מצייר את המקום שהוא מתחבר אליו, שאותו הוא מבטא. אבל ממסד האמנות לא אפשר לעם היושב בציון לראות את האמנות של משה, ולא היה לו זמן להילחם בחזרה. הוא יועד ליצור, והוא יצר. לא רוצים לתלות? בסדר. אחרים רוצים. לא רוצים פרסקו? יש במקסיקו סיטי שישה פרסקאות שלו, כל אחד שוקל 2 טונות, במקום מכובד מאוד. אנשים עם אהבה אמיתית לאמנות היו באים לראות אותו תוך כדי עבודה. הוא הוזמן למוזיאונים הגדולים והמכובדים בעולם. ארבע פעמים ב־Palais des Beaux Arts בבריסל. בשביל לראות פיקאסו עברו דרך ציורים של משה. הוא היה מאושר. רק בארץ לא רצו לקבל את כל זה".

הסוחר

"הוא אמר לי שהעיזבון של משה לא שווה כמעט כלום"

יגאל פרסלר (51) הוא סוחר אמנות ותיק ובעל גלריה בדרום תל אביב. בעבר העיד על עצמו כי הוא "חושף עיזבונות של אמנים יהודים ומחזיר עטרה ליושנה, רק במחירים הרבה יותר גבוהים".

הקשר בינו לבין תמרה טמיר נוצר ב־2009, חמש שנים לאחר פטירתו של בעלה. "כשפגשתי את יגאל, גיליתי בחור צעיר ונמרץ שאוהב את משה ויודע למכור", היא מספרת. "הוא בא וסיפר לי שהוא הולך לבנות מוזיאון פרטי למשה. זה משהו שמשה כל כך רצה, ואמרתי לעצמי: 'סוף־סוף אלוהים שלח מישהו'. זאת היתה הזדמנות להגשים את החלום שלו. 

טלי ומשולם ריקליס. תבעו את פרסלר ב־3.3 מיליון שקל בטענה שלא סיפק תמונות שרכשו ממנו

"יגאל סיפר לי על התוכניות שלו למוזיאון, שהוא רוצה להדפיס ספר, קטלוג ענקי שיכיל את כל מה שמשה עשה בחייו, והדגיש: 'לא בארץ! אני אתן למבקר אמנות ידוע מחו"ל שיכתוב'. הוא אמר שהוא מעריץ את האמנות של משה, שלדעתו הוא אחד הציירים הגדולים של המאה ה־20, בארץ ובעולם. דיבר על להציג בחו"ל, ב־MOMA בניו יורק. אמר שכואב לו שמשה לא זכה להכרה שהיה ראוי לה בישראל".

במשך תקופה ממושכת פעל פרסלר לשכנע את טמיר למכור לו יצירות של בעלה, וטען בפניה שהן חסרות ערך מסחרי משמעותי. לימים, כשהיחסים יעברו לפסים משפטיים, יישאל פרסלר בעדותו בבוררות על ידי עורכי הדין של טמיר: "בכל אותה התקופה שלפני ההסכם, כשנפגשת עם תמרה אמרת לה שהאמנות שווה לאפס, נכון?". תשובתו תהיה "כן".

לבסוף הצליח פרסלר לשכנע את טמיר למכור לו עשר יצירות תמורת 10,000 דולר בלבד והבטחה שיפעל לקדם את שמו של בעלה המנוח. "אני, תמרה טמיר", נכתב בארבע שורות הטקסט הבודדות שהתלוו למכירה, "מוכרת ליגאל פרסלר כהתחלה להתגבשות של תערוכה בבית האמנות בהקמת יגאל פרסלר. כבעלת העיזבון של האמן משה טמיר, אני שואפת לקדם את יצירותיו בארץ ולהפיק ולקדם את פועלו האמנותי במסגרות האמנותיות המתאימות". התשוקה של טמיר לזכות את בעלה בכבוד שהיה ראוי לו הכריעה.

הרכישה

380 אלף שקל תמורת 545 יצירות ששוות 3.7 מיליון דולר

העסקה הראשונה היתה רק הספתח. פרסלר היה מעוניין בהרבה יותר. בשנתיים שלאחריה הוא המשיך לטעון בפני טמיר שהעיזבון אינו שווה כמעט דבר. פרסלר, סיפרה טמיר בתצהירה, טען כי היצירות שרכש מידיה "זכו למחירים נמוכים מאוד כשהוצגו במכירות פומביות. בחלק מהמכירות כלל לא היו הצעות לרכישה, ובאחרות נמכרו יצירות בסכומים של מאות דולרים ועד לאלף דולר לכל היותר. פרסלר טען בתוקף ובשכנוע רב שזהו המדד לערך העיזבון".

פרסלר על רקע יצירות של טמיר במוזיאון שהקים. "ידע בסמוך לחתימת ההסכם כי שווי העיזבון בפועל גבוה באופן משמעותי מאוד", קבעה הבוררת צילום: אוראל כהן

בסופו של דבר, ב־8 במאי 2012 העבירה טמיר את כל הזכויות ליצירות של בעלה לידי פרסלר, חוץ מהתמונות שהיו תלויות על קירות ביתה. כשהיא ללא בני משפחה או עורכי דין שייעצו או יכוונו אותה, הצליח פרסלר להחתים אותה על הסכם שלפיו לפחות 545 תמונות ופסלים מתועדים מעיזבונו של האמן יעברו לחזקתו. התמורה: 380 אלף שקל בלבד בצ'ק דחוי לשלוש שנים. 700 שקל ליצירה, בממוצע.

מה שטמיר לא ידעה אז היה שכבר למחרת החתימה על ההסכם, ב־9 במאי 2012, מכר פרסלר ציור של טמיר ב־15 אלף שקל. כחצי שנה לאחר מכן הוא מכר יצירה לכוכב הקולנוע הצרפתי אלן דלון בכ־60 אלף דולר. הראיות האלה עלו רק בדיעבד, במסגרת הליך הבוררות, שם העריך השמאי דוד פרקש את שווי העיזבון שעבר לידי פרסלר ב־3.7 מיליון דולר — פי 35 ממה ששילם.

חצי שנה אחרי רכישת העיזבון, כשפתח תערוכה במוזיאון שלו שבה הציג את עבודותיו של טמיר, אמר פרסלר בראיון ל"כלכליסט": "הזיכרון הקולקטיבי קובר את הוותיקים. טמיר הוא אקספרסיוניסט ענקי שפיתח טכניקות מדהימות, הציג יחד עם ברנקוזי, דובופה ופיקאסו. העובדה שהעיזבון של אמן כל כך גדול מגיע לידיי מעידה שרוב הציבור פה לא באמת מבין באמנות. יצירות של טמיר כבר מזמן היו צריכות להיות באוספים החשובים ביותר בארץ".

האמן

"חיינו בסימביוזה מוחלטת ועבדנו בשביל לממן את הציור"

משה טמיר (טולצ'ינסקי) נולד באודסה, אוקראינה, ב־1924. בגיל שלוש עלה ארצה עם משפחתו, ואת ילדותו העביר בקריית חיים ואחר כך בירושלים. כשבגר הצטרף להכשרה בקיבוץ בית אלפא, שירת בפלמ"ח באזור הגלבוע ואחר כך היה חבר בהגנה. במקביל למד אמנות בבצלאל.

עם קום המדינה גויס טמיר כחייל קרבי במלחמת העצמאות, וב־1948 נפצע בקרב על הגנת ירושלים. הפציעה שלו הובילה אותו לצייר את היצירה המפורסמת ביותר שלו — "אמנון הפצוע", ציור שמבוסס על דמותו של אמנון ויגוליק, שנפצע קשה מאוד ממוקש במלחמה ואיבד את עיניו וידיו. "שניהם היו חלק מחבורה של פלמ"חניקים והכירו אחד את השני, משה אמר שהוא היה אחד הבחורים הכי יפים שהכיר", מספרת טמיר. לימים, בטרם הכיר את תמרה, נישא משה לאיילה ברינקר, שהיתה קודם לכן בת זוגו של ויגוליק.

דמותו המפלצתית של ויגוליק החבוש כולו משכה את טמיר, שצייר אותו שעות על גבי שעות. ויגוליק זכה למעמד מיתי בהיסטוריה של היישוב הצעיר בגלל סיפורו הטרגי — הוא התקשה להשלים עם מצבו, סבל מבדידות ולבסוף התאבד. דמותו הונצחה כגיבור הרומן "חימו מלך ירושלים" מאת יורם קניוק.

טמיר המשיך ללימודים באקדמיה הגבוהה לאמנות באיטליה, בהמשך עבר לפריז, ואז חזר ארצה, ללמד בבצלאל. שם, כשכבר היה גרוש, הכיר את תמרה, אז סטודנטית לאמנות. "מה זאת אומרת #MeToo?" היא צוחקת. "אני הייתי בת 20 וקצת והיה בינינו הפרש של 14 שנה. הוא היה מורה מעולה וגבר מאוד מרשים. עד שהוא הגיע, ציירנו רישומים אולי על רבע גיליון. הוא אמר 'הלאה. שמים נייר גדול ומתחילים לעבוד בגדול'. מה מחבר גבר ואשה? משיכה. עבדנו יחד, עשיתי לו עבודות צבע לליטוגרפיות שלו, הכנתי קטלוגים, במקביל לעבודה שלי שהיתה אמנות שימושית, ציור והדפסת בדים, יצירת כלים. נסענו יחד לפריז וחיינו שם. כשחזרנו לארץ, התחתנו". 

הערכת השווי שכתב פרסלר. "הייתי מזועזעת כשראיתי אותה"

עם שובם לישראל ב־1963 התמנה טמיר למפקח על לימודי האמנות במשרד החינוך, תפקיד שבו כיהן עד הפנסיה. בשנים האלה, מעידה טמיר, השניים חיו בסימביוזה מוחלטת, ללא התנגשויות האגו שטיפוסיות לזוג אמנים. "לא היו לנו ילדים, ולא הרגשתי שחסר לי משהו בחיים. היו לי חיים יפים, מלאים, מעניינים, וחברים נפלאים. הסימביוזה בינינו עבדה מצוין. לי לא היתה שאיפה להיות אמנית מוזיאלית. עסקתי באמנות שימושית דקורטיבית ונהייתי מומחית בהדפסות ובהפרדות צבע. הייתי מכינה צעיפים, תליונים, מפות ומפיות. המון דברים. ומשה עסק בציור. בסוף שנינו עבדנו כדי לפרנס את הציור".

איך מממנים את האמנות? מי תמך ביצירה?

"הייתי מארחת קבוצות של 50–60 איש לארוחות ערב וככה עשינו יחסי ציבור. ציור זה דבר יקר מאוד: הצבעים, הפשתן, הבד, המסגרות, מקום לעבוד בו — הכל על כתפי האמן. מצאנו מדי פעם אספני אמנות שמאוד אהבו את העבודות של משה, אחת היא גברת מרקוס בשיקגו, שהיה לה את אחד האוספים הכי מדהימים שיש. היא ראתה את 'חיי ישו' שצייר משה, והזמינה ממנו עבודה על חיי נח ועל תולדות היין מהשיכור הראשון והלאה. היתה גם פסנתרנית אספנית אמנות מבלגיה וכומר בלגי שמת בטרם עת. אבל הציור אף פעם לא פרנס אותנו".

המשרה במשרד החינוך סיפקה את הפרנסה?

"זאת לא היתה רק פרנסה אלא גם הגשמת הרצון שלו לשנות. משה רצה להפוך את הארץ הזאת למקום שמבינים בו אמנות. בכל זאת ישראל היא לא פירנצה, שבה קמים בבוקר ורואים את פסל דוד. הוא אהב את הארץ ורצה להשפיע על היחס לאמנות, שאנשים יכירו אמנות — הוא הביא אותה לכל עיירות הספר של הארץ, ספריות ניידות, מוזיאונים ניידים בגליל, עבד עם נוער בסיכון על ויטראז'ים לחלונות. דברים קריאטיביים. כשיש ויטראז' בחלון, אי אפשר לנפץ אותו, יש רספקט".

הצלקת

"ישבתי כאן, והוא אסף תמונות באמוק. זאת היתה טראומה"

ב־2001 חלה טמיר בסרטן, ושלוש שנים לאחר מכן הוא נפטר, בגיל 80, בלי שהספיק לזכות לכבוד האמנותי שרצה בו בישראל. "הוא תמיד אמר: 'אני רוצה להציג במוזיאון'. כי העבודות שלו ענקיות, לא עבודות של גלריה", אומרת אלמנתו. "זה לא קרה בחייו".

יצירות של טמיר. מימין: "מחווה לדאלי" (1970), "אמנון הפצוע" (1948) ו"אשה יושבת" (1990). פרסלר קנה את העיזבון במחיר של כ־700 שקל ליצירה. בתוך יממה הוא מכר ציור ב־15 אלף שקל צילום: יחצ, משה טמיר, אלכס קולומויסקי

אבל דווקא אחרי שמכרה את העיזבון לפרסלר, כדי להגשים את חלומו הגדול של בעלה, החלה תמרה להתייסר. רגשי האשם, היא מספרת, תקפו אותה עוד באותו לילה במאי 2012, לאחר שנפרדה מהיצירות. "הלילה הראשון היה טראומתי. פרידה ממשהו שאת כל כך קשורה אליו זאת חוויה קשה, כאילו דברים קורים לך ואין לך שליטה, אין לך מה להגיד. יגאל פשוט נכנס לבית ולקח, וזה כאילו שהוא נכנס לי לנשמה. ישבתי כאן והסתכלתי עליו רץ כמו משוגע, באמוק. את רואה את זה ולא יכולה לעצור, זאת הרגשה של חוסר אונים. פה למשל היה 'נגן הגיטרה'", היא מצביעה על נקודה בקיר. "את זה הוא רצה, אז החלפתי ושמתי אחרת במקומה. כמובן זה ציור שהלך ולא יהיה יותר. הוא אמר לי שאם לא יהיו בידיו כל התמונות של משה, הוא לא יוכל לשלוט במחיר בשוק. יש בזה היגיון".

איך כזה דבר קורה למישהי שמעידה על עצמה כבעלת אינטואיציה טובה?

"הייתי ברגע של חולשה. אני לא רוצה לפרט, אבל התמודדתי עם מחלה קשה באותה התקופה, ובא אליי אדם מכובד מאוד, שיודע לדבר על אמנות, מתמצא בתחום, אוהב את התמונות של משה, חושב שהוא אמן יותר גדול ממרדכי ארדון, מספר ומבטיח הבטחות עד השמים. כל צייר היה שואף לזה. אנשים שבאים לבית שלי לראות את העבודות זה יופי, אבל חלק מהפידבק לאמן הוא להציג את היצירות שלו בפני קהל".

ובכל זאת, העברת לו תמונות יקרות ערך תמורת סכום די פעוט.

"כשאת נורא להוטה למשהו ומגיע אדם שעונה כל כך למה שאת רוצה – כל אחד יכול ליפול. לא צריך להיות סופר טמבל כדי ליפול בפח. הייתי במצב מאוד חלש, עברתי את מה שעברתי מבחינה רפואית, והייתי כל כך עייפה, שכל מה שרציתי זה לישון. כשישב פה הפרסלר הזה אמרתי 'יאללה, שרק ילך ואוכל ללכת לישון'".

אספנית האמנות

"לי הוא אמר 'לא שווה כלום', ולה הוא הציג מחירים פנטסטיים"

ייתכן שטמיר לא היתה עושה לעולם את הצעד שישיב את הגלגל לאחור, אלמלא צירוף מקרים נדיר, שגם לו אחראי פרסלר בעקיפין. ב־2014 הכיר לה פרסלר את טלי ריקליס, אלמנתו של המיליארדר משולם ריקליס שמת בחודש שעבר, כוכבת הריאליטי "מעושרות" ואספנית אמנות.

שנה לאחר מכן, בנובמבר 2015, התגלע סכסוך בין הריקליסים לפרלסר — הריקליסים תבעו אותו על 3.3 מיליון שקל, ואילו פרסלר תבע אותם על 2.1 מיליון שקל. במרכז התביעות עומדות תמונות של טמיר, שהריקליסים החלו לרכוש מפרסלר ב־2013 תמורת מאות אלפי דולרים. הריקליסים טענו כי פרסלר לא העביר לידיהם 11 תמונות של טמיר שהם רכשו ממנו. פרסלר מצדו טען שבני הזוג היו חייבים לו כסף תמורת 10 יצירות של טמיר שמסר להם, ולכן לא העביר אותן. הצדדים פנו לגישור שלא צלח, ולאחרונה התיק חזר לדיונים.

לאחר שפרץ הסכסוך עם פרסלר, פנתה ריקליס לטמיר וביקשה ממנה שתיפגש עם עורך דינה כדי להגיש תצהיר. שם, במשרדו של עורך הדין, התברר לטמיר שפרסלר כבר העביר לריקליס 25 יצירות של בעלה. עורך הדין גם הציג בפניה את הערכת השווי של היצירות — 1.02 מיליון דולר. על ההערכה היה חתום פרסלר עצמו, אותו אדם שרכש ממנה את כל העיזבון, 545 יצירות, בעשירית מהסכום הזה (ראו מסמך מצורף). "המסמך הזה הותיר אותי מזועזעת", העידה טמיר. פרסלר יטען מאוחר יותר בבוררות שמדובר בטעות והסכום הוא בשקלים ולא בדולרים. גם כך, עדיין מדובר בפי 2.5 מהסכום ששילם תמורת כל העיזבון.

"ההבנה שמשהו לא בסדר הגיעה לאט, לא בבת אחת. עוד קצת ועוד קצת. את מרגישה שמסתירים ממך דברים, שזאת לא כל האמת, אבל את אומרת לעצמך 'אולי אני טועה. אולי זה לא נכון'. יגאל התנהג כאילו עד אליו, משה לא היה קיים. שהוא זה שיצר אותו. זה היה שיגעון הגדלות שלו. כשלקח ממני ציורים, הוא לקח גם תיקייה עם עבודות על נייר ואמר לי: 'בארץ זה לא נמכר, לא שווה כלום'. כל פעם הראה לי במחשב שלו מכירה שעומדת רק על 1,000 דולר, על 500 דולר. אז אמרתי: 'טוב, מה אני מבינה'.

"עד שפגשתי את טלי, ואצלה ראיתי הערכות שווי שהוא כתב ליצירות של משה. לי הוא אמר 'לא שווה כלום', ובמסמכים — עולם ומלואו של מחירים פנטסטיים. טלי הכירה לי מישהו שהראה לי ציור של משה שנמכר בסותב’יס ב־68 אלף דולר".

מה הרגשת כשראית את המסמך?

"מופתעת. בהתחלה אמרתי 'וואלה, מותר לי להעתיק את הערכת השווי?', וטלי אומרת לי 'כן בטח'. זאת היתה נקודת השבירה. אמרתי לעצמי 'לא יכול להיות'. על הנייר היו סכומים אגדיים של עשרות אלפים לכל תמונה. אולי אפילו מיליונים. אמרתי לעצמי 'זה פשוט מדהים'. ואז נפל לי האסימון. עד אז חשדתי, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי 'לא, זה לא יכול להיות'".

הטריגר הזה הוביל את טמיר להבנה שההסכם כולו היה רקוב: "יום אחד לוסיאן (קריאף), בעל גלריה יפה ומכובדת בירושלים, שאל אותי אם פרסלר עשה למשה תערוכה בניו יורק? אמרתי 'לא', והתקשרתי ליגאל. הוא אמר: 'לא, מה פתאום, אם הייתי עושה הייתי קונה לך כרטיס למחלקה ראשונה'. ואז התברר שהוא עשה מכירה, אבל פצפונת באיזה פסאז' עם כמה תמונות קטנות לכל מיני אנשים שהכיר. לא מוזיאון ולא כלום. משה בחיים לא היה מציג במקום כזה". בשלב הזה טמיר החליטה לפנות לבית המשפט ולתבוע השבה של העיזבון לידיה.

התביעה

"שאלו את יגאל כמה תמונות לקח, והוא ענה 'מה זה משנה'"

ב־2015 פנתה טמיר לעורכי הדין יובל נחמני ודרור ארד איילון כדי להגיש תביעה נגד פרסלר. "לא צריך להבין באמנות כדי להבין שהחוזה הזה היה לא בסדר", אומר עו”ד איילון. "כשאתה רואה שמישהו לוקח כמות גדולה של יצירות בלי לתת דין וחשבון על מה שלקח, תמורת סכום לא מאוד גבוה ליצירה, בצ'ק דחוי לשלוש שנים מחברה בע"מ, על איזה צטלע שהגיע בפקס — אתה מבין שזה לא בסדר. הסכם כזה לא אמור להיראות ככה. הבנו שיש פה בעיה, רק לקח לנו זמן להבין את העומק שלה". 

עו"ד ארד איילון (מימין) ונחמני עם טמיר. "הדבר הראשון שתמרה רצתה לקבל בחזרה היה הקלסר עם הכתבות", אומר נחמני צילום: אלכס קולומויסקי

עו"ד נחמני מספר כי "גם כשתמרה הבינה שרימו אותה במחיר, הדבר הראשון שביקשה שפרסלר יחזיר לה היו הקלסרים שבהם שמרה את הכתבות על משה. תחשבו על מידת הביטחון שהיא נתנה בו, היא באמת חשבה שהוא ידאג למשה והפקידה בידיו כתבות בלי תיעוד בשום מקום, מטרום עידן האינטרנט".

עורכי הדין החלו לעבור על כל המסמכים ולהצליב בין מה שפרסלר הציג בפני טמיר לבין מה שהציג ללקוחותיו. כשהפערים העצומים התגלו, הם הבינו שיש בסיס לתביעה. לאחר שהיא הוגשה ב־2016 לבית המשפט, הופנו הצדדים לבוררות.

"הרגשתי מושפלת ואכולת רגשות אשמה", מספרת טמיר. "אמרתי לעצמי: 'איך עשיתי את זה למשה?'. הוא השקיע באמנות שלו את כל החיים שלו, את כל הנשמה שלו, וזה הגיע לידיים הלא נכונות. נכון, יגאל עשה לו תערוכה נהדרת בגלריה שלו בתל אביב ("מוזיאון יגאל פרסלר לאמנות"), אבל זה לא מוזיאון בכלל. אין חשיפה, רק מכירה. רק להרוויח. בלוף אחד גדול".

טמיר טענה בבוררות כי פרסלר, שלא עמד בהבטחתו לשלוח לה פירוט מלא של כל היצירות שלקח, מכר כ־120 יצירות תמורת 5.7 מיליון שקל. זאת לטענתה מלבד היצירות שמכר לבני הזוג ריקליס. פרסלר מצדו הותיר בערפל את מספר היצירות שקיבל מטמיר, וטען שמכר יצירות בתמורה לכ־4.5 מיליון שקל.

"עורכי הדין טענו שההסכם ביני לבין יגאל לא תקף", היא מספרת. "כששאלו אותו על מספר התמונות שלקח הוא אמר: 'מה זה בכלל משנה? חלק מהתמונות כל כך לא טובות שצריך היה להשמיד אותן'. טוב, זה סוחר שיכול למכור קרח לאסקימוסים, אין מה לומר. אבל להגיד שלקח ממני ומגלריה תפן (שבה נערכה תערוכה לזכר טמיר) 160 יצירות — כשרק מהתצוגה בתפן הוא לקח 212 יצירות — זה לא יכול להיות. הוא גם לא קיים דברים שהבטיח. למשל אמר שבזכותו משה מוצג במוזיאון תל אביב, וזה לא נכון. גם העדים שהביא לא בדיוק שירתו אותו".

הכוכב הצרפתי אלן דילון. רכש מפרסלר ציור של טמיר בכ־60 אלף דולר צילום: אי פי איי

לפני חודשיים, בדצמבר האחרון, קבעה נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז לשעבר, הילה גרסטל, ששימשה בוררת בתיק, כי ההסכם מבוטל. בהחלטה נדירה, ודאי בהתחשב בכך שחלפו יותר משש שנים מאז העסקה, פרסלר חויב להשיב לטמיר מאות תמונות שלקח ועדיין לא מכר. במקביל נקבע שיפצה אותה בסכום של 1.25 מיליון שקל על היצירות שכבר הספיק למכור.

"ערב ההסכם", קבעה גרסטל נחרצות, "הציג פרסלר בפני טמיר מצגי שווא באשר לשווי היצירות, ובאשר למאמצים וליכולות שיש לו להאדיר את שם המנוח ולהנציחו. פרסלר אמנם נקט פעולות שונות כדי להנציח את שמו של המנוח ומורשתו, אך פעולות אלו היו זניחות יחסית להבטחותיו עובר לחתימת ההסכם, ותוצאותיהן היו מוגבלות מאוד.

"מסקנתי היא כי פרסלר ידע בסמוך לחתימת ההסכם כי שווי העיזבון בפועל גבוה באופן משמעותי מאוד מרגע שיעבור לבעלותו (או לבעלות סוחר אומנות אחר), אך הציג לטמיר מצג שלפיו העיזבון בידיה נטול שווי מסחרי. מצג פרסלר בפני טמיר באשר לשווי היצירות היה מצג לא נכון. מקובל עליי כי יש לייחס לפרסלר חלק משמעותי מעליית שווי היצירות במעבר מבעלותה של טמיר לבעלותו, אך סבורה אני כי אין זה נכון שבידי התובעת העיזבון נטול ערך מסחרי כלל או כמעט כלל".

כשבוע לאחר פסק הבוררות קיבלו עורכי דינה של טמיר צו כינוס נכסים מבית משפט שהסמיך אותם להיכנס עם המשטרה לגלריה של פרסלר בדרום תל אביב ולכל מקום שבו מוחזקות היצירות, וקיבלו בחזרה 378 יצירות. "כשיובל (עורך הדין) אמר לי 'התמונות בידינו' זה נשמע לי כמו 'הר הבית בידינו'. ירדתי לתל אביב, ועם כל החבר'ה התחבקנו והתנשקנו. כולם צחקו, זאת היתה שמחה שקשה לתאר".

את מרגישה שעשית תיקון?

"לא, כי לא קלקלתי כלום", אומרת טמיר. "המטרה שלי תמיד היתה לחשוף את היצירות של משה לקהל הרחב. התביעה לא באה ממניע כלכלי, ואולי הסיפור הזה עכשיו יביא את השם של משה לתודעה הציבורית, שמהרע יֵצא טוב. אולי זה היה צריך לקרות בצורה כזאת".

ומה החלום שלך היום ביחס ליצירות של משה?

"מה שאני רוצה זה דבר אחד — לבנות מוזיאון משה טמיר בארץ. אבל זה עולה מיליונים, הפטרונים שפעם היו לי כבר אינם ואני כבר לא צעירה, אז אני כבר לא יודעת אם זה יקרה. אני אשמח שהצעירים יכירו את האמנות של משה. הם לא יודעים עליו, ואני חושבת שמגיע לעם לראות את אמניו. אי אפשר להחביא אותם. אבל קודם כל נראה שכל התמונות יחזרו אליי. אני צריכה להשתחרר מזה ולזכות לקצת חופש. אני רוצה לנוח".

יגאל פרסלר הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בתגובה לכתבה מסר עורך דינו ליאור אפשטיין: "טעות בפסיקה משפטית היא אנושית ולעולם לא אישית. שאלות משפטיות מסחריות אינן פתירות בשיח ציבורי ובזירה פומבית. סברנו ועדיין אנו סוברים שמערכת מסחרית נגזרת מכוח מסמכים משפטיים והשקעות כספיות הנעשות מכוחן מקנות זכויות הגוברות על רגש. הצער האמיתי העולה מפסק הבוררות הוא שהאמן שיצירותיו במחלוקת נידון שוב לשכחה, והמעמד שנוצר לו עקב הייצוג והמסחור שביסס לו יגאל פרסלר אבד כפי הנראה לעולמים".

מי היה משה טמיר?

מדיוקנאות של חיילים לציורים מופשטים

משה טמיר פעל בדור שבו האמנות הישראלית כתבה את ההיסטוריה של עצמה. בדור הזה פעלו יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי במסגרת קבוצת האמנים "אופקים חדשים", ולראשונה הפסיקו לפחד מהציור המופשט. בציוריו של טמיר, שכמעט שלא הוצגו בישראל בימי חייו – אפשר לראות את ההשפעות של הלך הרוח האמנותי של התקופה. הם אמנם מכילים דימויים פיגורטיביים, בעיקר דמויות, אבל רחוקים מלהיות ריאליסטיים.

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

יצירותיו הראשונות של טמיר עוסקות בחוויותיו ממלחמת השחרור, המוכרת שבהן היא "אמנון הפצוע" (1948). עם השנים ובעקבות שהותו בפריז נהפכו יצירותיו לאקספרסיביות ומופשטות יותר.

ב־2006, שנתיים לאחר מותו, הוצגה תערוכה מיצירותיו של טמיר תחת השם "האפוס והמיתוס" במוזיאון הפתוח בתפן, שלוש מיצירותיו נמצאות באוסף מוזיאון ישראל, והיצירה "אמנון הפצוע" נמצאת באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות לצד עבודה נוספת ששמה "חיה".

רעות ברנע