ההכרעה של מנדלבליט

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הגיע לצומת ההחלטה הגורלית. בצומת הזה ניצבו לפניו קודמיו, היועצים המשפטיים שנאלצו לקבל הכרעות בגורל ראשי ממשלה, נשיאי מדינה, שרים, רבנים, חברי כנסת, ראשי ערים. אהרן ברק החל עם תיק הדולרים של יצחק רבין; אליקים רובינשטיין טיפל בנתניהו דור א' וגם בנשיא עזר ויצמן. מני מזוז היה העסוק ביותר – שני ראשי ממשלה, אריאל שרון ואהוד אולמרט, ונשיא מדינה אחד משה קצב. אחר כך היה יהודה וינשטיין, שמונה כסוג של תיקון למזוז, והיה זהיר במיוחד בהפעלת הכלי הפלילי.

היועמ"ש אביחי מנדלבליט צילום: אי פי איי

ועכשיו מנדלבליט מביט על הפרקליטים לצדו שמתווכחים על תיקי האלפים, על הסעיפים, על מה ללכת ומה לסגור. והוא מביט על קודמיו, היועצים המשפטיים שהתייסרו בתחנות דומות, והוא מביט גם על הדרך שבה ההיסטוריה תשפוט אותו. והוא מביט גם על התחנה הבאה שאליה נשואות עיניו - בית המשפט העליון. והכי חשוב - עליו להביט גם אל תוך עצמו פנימה, אל מצפונו המשפטי, אל השקפת עולמו באשר להפעלת הכוח החזק ביותר שמדינה מפקידה בידי אחד מעובדיה. ולעוצמה הזו, שספק אם יש לה מקבילה ותקדים בעולם, מתלווית גם אחריות שהיא הרבה מעבר לשאלת ביבי, שהפכה כאן לחזות הכל בגלל ההטרלה המתמשכת שמחולל ראש הממשלה במאמציו לחלץ את עורו, שלטונו ושלום הבית המשפחתי שלו. ולא רק מפני תיקים ואישומים מכוונים מאמציו אלה. על הדרך, אין לו בעיה לחרב את הדמוקרטיה, להרוס את מערכות התקשורת והמשפט, ואם צריך - לגייס גם את הכהניסטים למשימה הזו.

אש תופת מכל הכיוונים

מנדלבליט מבין היטב את הסכנה הזו, והוא מבין היטב את כוחו כשחקן משפיע ואולי גם מכריע בבחירות הקרובות. ועדיין, כאשר הוא מחליט להניף את הגרזן הפלילי בסביבת העבודה של ראש ממשלה, עליו לראות לא את נתניהו, אלא את עצמו, את תפקידו ואת שליחותו.

ומנדלבליט נמצא בתוך שטח אש פעיל במיוחד. אש תופת נורית עליו מכל הכיוונים, ואפשר לזהות את מיקום קני הארטילריה: האש מימין מול האש משמאל. האש של נתניהו מול האש של אהוד ברק. מפלגות, כלי תקשורת ופרשנים מתייצבים אלה מול אלה בתיאור היועץ כשטן הגדול מכולם אם רק יעז להחליט בניגוד לעמדתם.

וגם בין הפרקליטים שאמורים להכריע בתיקים יש הבדלי גישות והשקפות. וזה דורש הסבר, כי המשפט מנסה לחנך אותנו שראיות הן חזות הכל. אז זהו שלא. את הראיות ניתן לשלב בנרטיב שיכול להיות מרשיע, מזכה או גבולי; שיכול להיות מסריח ציבורית אך כשר משפטית; שיכול לעורר ספק סביר ולספק הסבר חילופי סביר. ולראיות יש לייחס "יסוד נפשי", שמנסה לפענח את מודעותו של החשוד לראיות. את הראיות בתיק האי היווני ראתה פרקליטת המדינה עדנה ארבל כתיק שוחד נגד ראש הממשלה שרון, ואילו היועץ מזוז סבר אחרת וסגר את התיק.

תיקי נתניהו מתקיימים בסביבה פסיכולוגית מיוחדת במינה - תיאבון מפותח ואפילו נטול שליטה גם למתנות וגם לסיקור תקשורתי חיובי. תיאבון על גבול האובססיה, שמוזן ומתודלק במשפחה לוחצת, שלמרות שלטונה המתמשך עדיין חשה קורבנית ומקופחת. גם נגד שרה נתניהו היו חקירות וכתבי אישום על רקע דומה של קמצנות, של שאיבת משאבי מדינה, של "מגיע לי". גם תיקי המתנות וביביטורס, שנסגרו לנתניהו בעבר על ידי רובינשטיין ווינשטיין, היו על הרקע הזה של חמדנות חסרת מעצורים וגבולות.  

ראש הממשלה בנימין נתניהו צילום: Ariel Schalit

וכאשר כל הסחי הזה מצטבר על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, ולאחר שאין־ספור שוטרים ופרקליטים אספו, נברו וניקרו בראיות, עליו לקבל את ההחלטות. למדרג הזה יש דינמיקה מעניינת – ככל שעולים במערכת קבלת ההחלטות, נקודת המבט מתרחבת והחומרה מתמתנת. בתיקי נתניהו המליצה המשטרה על שוחד בכל שלושת התיקים. בפרקליטות "הורד" תיק 1000 להפרת אמונים. ייתכן בגלל שמתווה השוחד חלש, ואולי בגלל השיקול שלא להאשים את ארנון מילצ'ן כדי לשמר אותו כעד תביעה. ועכשיו ההערכה היא שהיועץ מתלבט לגבי תיק 2000. וכמובן תיק 4000.

במה "מותר" הפרקליט מהשוטר, ובמה "מותר" היועץ מהפרקליט? ראשית, ברמת האחריות; שנית, ברמת הזהירות. השוטר־החוקר לא אמור להגן על ההמלצה שלו בבית המשפט, ולכן ייטה ללכת הכי גבוה והכי חזק. לכן עו"ד ליאת בן ארי, פרקליטת מיסוי וכלכלה, שאמורה להופיע בתיקים, תהיה זהירה ממנו. אבל האחריות בסופו של יום היא של מנדלבליט ולא של בן ארי. היא תופיע בבית המשפט, תנצח או תפסיד, אבל את המחיר הוא ישלם. ולא מדובר במחיר אישי, אלא במחיר שישליך על מוסד ומעמד היועץ ועל מערכת אכיפת החוק. בתיקי ראש ממשלה, אמר אהרן ברק, אתה לא מכיל רף ראיות שונה על החשוד, אלא רף זהירות שונה. אתה בודק שוב ושוב. וזאת מהטעם שקצת לא נוח להודות בו: להפסד בתיק של ראש ממשלה יש משמעות משטרית וחוקתית שונה מהפסד בתיק של בוזגלו, "אבי" דוקטרינת השוויון בפני החוק. לכן בן ארי זהירה יותר מאלשיך ומיצחקי, ומנדלבליט זהיר יותר מבן ארי ומניצן. לכן על מנדלבליט לשקול את שיקולים הרחבים ביותר של האינטרס הציבורי.

האחריות אינה דמוקרטית

בתיקי האלפים, כך נראה, מתגבש הסדר הבא: 1000 להפרת אמונים, 4000 לשוחד ו־2000 להתלבטות, בגלל מחלוקת בין הפרקליטים. והמחלוקת אינה על הראיות, אלא על משמעותן. על עצם טבילתם בעיסה שכרוכים בה פוליטיקה, תקשורת. בעיסה שאינטרסים פסולים ולגיטימיים מפרכסים זה את זה.

סביבת ההחלטה אינה דמוקרטית. מנדלבליט לא אמור להחליט לפי דעת רוב הפרקליטים. מהסיבה הפשוטה שהאחריות אינה דמוקרטית - היא אך ורק שלו. והאחריות, כמו הזהירות, היא מירבית כשמדובר במי ש"הדולר עוצר אצלו", The Buck Stops Here, כמאמר הפתגם המפורסם שמיוחס לנשיא הארי טרומן. אגב, גם הספק שמוביל לזיכוי אינו מנצח בדרך דמוקרטית. להפך, המעט גובר על המרובה.

יחליט היועץ כמיטב מצפונו. לאורך הדרך הוא לא עשה הנחות לנתניהו. הוא גייס שלושה עדי מדינה מסביבתו הקרובה, הוא קבע שסיקור חיובי יכול להית טובת הנאה בשוחד, הוא החליט שאין מניעה להודיע על החלטתו לפני הבחירות. והוא גם הגיש כתב אישום נגד שרה בתיק אחד משלל הפרשות בהן נחקרה, מה שמלמד משהו על גישתו הזהירה: כשיש יותר מדי פרשות, יש ללכת רק על החזקה והבטוחה מכולן.

בישורת הסופית והאחרונה על מנדלבליט לאטום את אוזניו מהרעשים הרבים ולהתכנס אל עצמו, מצפונו ולהגיש רק את התיקים והסעיפים שהוא משוכנע שיש בכוחו להביא לידי הרשעה. רק את התיקים שהולמים לטעמו את רמות האחריות והזהירות שהוא מחויב בהן. לעמדה זו יתרון כפול: היא גם תהלום את מהותו ומצפונו המקצועיים, והיא גם תקל עליו לחטוף את הביקורת המצלצלת שיחטוף בכל מקרה, ואז לפחות יחטוף על דרכו ואמונתו. למי שאמור לקום או ליפול על החרב, עדיף שתהיה זו חרבו שלו ולא של אחרים.