מו של הבמאי פיטר ג'קסון מעלה אסוציאציה ברורה: פנטזיה, הרפתקאות ואסקפיזם. טרילוגיית "שר הטבעות" שלו הכניסה כמעט שלושה מיליארד דולר, זכתה ב־17 פרסי אוסקר ושיגרה את ג'קסון לפנתיאון של הקולנוע. אבל אז התחילו הבעיות: הגרסה שלו ל"קינג קונג" (2005) לא זכתה לאותה הצלחה כמו סרטיו הקודמים, "מבט מגן עדן" (2010) היה אכזבה, וגם כשהוא חזר לכתבי ג'.ר.ר טולקין עם שלושת סרטי "ההוביט" (2014—2012), הם היו רחוקים מלשחזר את הישגי העבר.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ג'קסון. "שונא להיות על סט. מעדיף את חדר העריכה" צילום: אי פי איי לכן, כשהוא קיבל הצעה לביים סרט תיעודי, ג'קסון קפץ עליה בהתלהבות. וההימור השתלם. "הם כבר לא יזדקנו" ("They Shall Not Grow Old"), סרטו על מלחמת העולם הראשונה, הוא עבודה כה מפעימה עד שהיא גורמת לצופה לשכוח שעברו 100 שנה מאז הסתיימה המלחמה. הצופים נוהרים לאולמות, המבקרים מהללים וג'קסון מוכתר כנסיך החדש של הדוקו, מי שבכוח הטכנולוגיה מצעיד את הז'אנר לעידן חדש. איך זה קרה? מדוע האיש שברח בכל כוחו מהריאליזם עם סרטי אימה ופנטזיה פתאום מתעסק במציאות הארדקור?
"הגעתי ב־2014 לפרמיירה הלונדונית של 'ההוביט: קרב חמשת הצבאות' וקיבלתי הזמנה לבוא לפגישה במוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון", סיפר ג'קסון לפני הקרנת הבכורה של הסרט. "הם הציעו לי לעשות סרט תיעודי על מלחמת העולם הראשונה, שיהיה מוכן לנובמבר 2018, יום השנה המאה להפסקת האש. אמרתי ‘כן’ וחשבתי לעצמי: 'זה עוד המון זמן'".
המון זמן, אבל גם המון עבודה לעשות. אנשי המוזיאון רצו שג'קסון יערוך סרט מחומרי הגלם שצולמו בשוחות הצבא בחזית הצרפתית. כדי לעשות זאת, היה צריך קודם להתגבר על הקושי הכרוך בלקיחת חומר גלם שצולם לפני יותר ממאה שנה והפיכתו לראוי לצפייה איכותית עבור קהל מודרני. "בתור מי שעובד הרבה עם מחשבים ואפקטים, סקרן אותי לדעת עד כמה יוכלו המחשבים לשפץ חומרי גלם ישנים", סיפר ג'קסון. "אנשי המוזיאון שלחו לנו ארבע דקות של חומר גלם כדי שנעשה ניסויים טכניים, וכשראיתי מה המחשבים של ימינו מסוגלים לעשות מבחינת שימור ושחזור חומרי גלם, עף לי המוח.
"האתגר הראשון שלנו היה למצוא דרך לגרום לסרט להיראות כאילו הוא מוקרן במהירות הנכונה", הוא הסביר למבקר הבריטי מארק קרמוד. היזכרו בסרטים האילמים שאתם רואים בטלוויזיה, בקטעי ארכיון, או בסרטים המוקדמים של יוצרים כמו צ'רלי צ'פלין, למשל. משהו שם נראה לא טבעי, נדמה שהסרט מוקרן מהר מדי. הסיבה לכך היא שהמצלמות הישנות צילמו בקצב של 16 פריימים לשנייה, והמקרנות העכשוויות מקרינות בקצב של 24 פריימים לשנייה. אבל כדי שהסרטים יוכלו להיות מוקרנים ברזולוציה המתאימה להקרנות דיגיטליות עכשוויות, לא היה אפשר סתם להאט את מהירות המקרנה: היה צריך להרים את קצב הפריימים בסרט המקורי. איך? על ידי בנייה דיגיטלית של כל פריים ופריים במחשב, והמשכת התנועה לשמונה פריימים נוספים בכל שנייה. פתאום, כבמטה קסם, סרטון שנראה קופצני ומהיר ועתיק הופך להיות טבעי לחלוטין.
ג'קסון הקים חברת אפקטים (WETA) והתפרסם בתור מי שמתמחה ביצירת אפקטים דיגיטליים בסרטיו. אנשי הצוות שלו אף המציאו טכנולוגיות פורצות דרך בכל הקשור לאנימציה ממוחשבת. בעזרתם הוא ראה איך כוחות המחשוב האלה מצליחים לברוא עולמות מציאותיים ולא רק יצורים פנטסטיים. התאמת קצב התמונה היתה השלב הראשון. השלב הבא היה להפוך את הסרטים שצולמו בשחור־לבן לצבעוניים. התהליך שעושה זאת נקרא קולוריזציה, ויצא לו שם רע בתעשיית הקולנוע: ניסיונות עבר לצבוע סרטים ישנים נראו לא טוב. "זה הכל עניין של כמות הזמן שאתה משקיע בזה", מסביר ג'קסון. "אם היינו משקיעים יותר זמן על כל פריים היינו מגיעים לתוצאות אפילו טובות יותר".
אחרי שהסרט כבר היה צבוע, המחשבים היו צריכים למלא את הפריימים מבחינת רזולוציה כדי שהם יוכלו להיות מוקרנים על מסכי ענק באיכות חדה. השלב הסופי היה עיבוד לתלת־ממד. מה היה הרעיון שמאחורי כל שלבי העיבוד האלה? מבחינת ג'קסון, הוא ברור ומנומק: "רציתי להראות איך החיילים ראו את המציאות סביבם, והם ראו את המציאות בצבע". מבחינה ויזואלית, "הם כבר לא יזדקנו" הוא פלא: קשה להאמין שמה שרואים צולם לפני מאה שנה. זה חד, ברור ומציאותי. חוויית ההימצאות בשטח, בחזית, צלולה ומצמררת. הפנים האנושיות הופכות את רוחות הרפאים מהארכיונים לבני אדם.
מתוך "הם כבר לא יזדקנו". האינטימיות של תיעוד החיים בשוחות בסרט מפעימה צילום: Warner Bros. Pictures - © 2018 Imperial War Museum
בתום שלבי העיבוד החל ג'קסון לחשוב על עיצוב הפסקול. הוא רצה לגרום לסרט להיראות כאילו הוא מבטא את נקודת המבט של החיילים בחזית, ולכן היה עליו גם לחשוב על מה שהם שמעו. התוצאה היא פסקול מופתי. רגעים של שקט מאיים ואז משכים ארוכים של פיצוצים ויריות אינסופיות, מטר עצום של קליעים וחומרי נפץ. וכשרואים מישהו מדבר בפריים — הסרטים הרי צולמו ללא פסקול — ג'קסון וצוותו הזמינו קוראי שפתיים פורנזיים כדי לפענח מה הם אמרו ואז גייסו שחקנים מאזור מוצא של אותו גדוד והקליטו את שורות הטקסט. זו מניפולציה ושכתוב של חומר הגלם המקורי, אבל הכל כדי לגרום לצילום להיראות נגיש ומציאותי, לנטרל את תחושת הארכיון.
אחרי שהצדדים הטכניים יצאו לדרך הגיע הרגע לחשוב על החלק החשוב באמת: מה יהיה הסיפור שיסופר? ומי יספר אותו? "נזכרתי שבשנות השישים הבי.בי.סי יצר סדרה ששמה 'המלחמה הגדולה'", סיפר ג'קסון, "שבה ראיינו חיילים שהיו שם". ג'קסון קיבל מהרשת 600 שעות של הקלטות אודיו של עדויות של גברים בני 60, הנזכרים בימיהם כחיילים. 120 עדויות נכנסו לסרט. "אני לא היסטוריון", הסביר ג'קסון את בחירת התכנים הללו, "אני לא מתעניין בסיבות לפרוץ המלחמה, אני מתעניין בבני האדם שהיו שם".
17 הדקות הראשונות בסרט מציגות את מצב השגרה של החיילים, לפני הגעתם לחזית. חומרי הגלם בשלב הזה עדיין מוצגים בשחור־לבן. הצעירים הבריטים, כך עולה מהעדויות, היו נלהבים להתגייס. לא מעט מהם היו צעירים מדי וזייפו את גילם כדי שיוכלו להשתתף במלחמה. הם מצוותים ליחידות, חותמים על ציוד ועוברים אימונים. "זה היה כמו לצאת למחנה קיץ", אומרים כמה מהם בראיונות. אך מרגע שהגיעו לשוחות בחזית הצרפתית, הכל משתנה. התמונה עוברת לצבע והפסקול נהפך להרעשה אימתנית של יריות וצעקות. ההרפתקה הגיעה לסופה, המוות הפך בן בית.
אם יש דבר משונה בחוויית הצפייה הרי הוא הדיסוננס בין העדויות למה שנראה על המסך, בכל חדותו הצבעונית. הטון הבריטי הלקוני שבו הם מספרים את סיפוריהם עומד בסתירה למראות מעוררי הפלצות; כך גם העובדה שהעדויות נמסרו על ידי אלה שחזרו בחיים, בשעה שהסרט עוסק לא מעט במיליון החיילים שמתו במלחמה.
ג'קסון (במרכז) על סט "ההוביט", 2013. לא הצליח לשחזר את הצלחת "שר הטבעות" צילום: איי אף פי
מנגד, האינטימיות של תיעוד החיים בשוחות בסרט מפעימה. מצד אחד תנאים סניטריים איומים — מחלות, חולדות, כינים, גופות נרקבות. מצד אחר, אחווה גדולה, תחושה של משפחתיות ושייכות, ואפילו רגעי הומור ושמחה. "חיינו כמו נוודים", אומר אחד החיילים. "לא צחצחנו כלום, לא הקפדנו על לבישת מדים ולאף אחד לא היה אכפת מזה. כל מה שעניין אותם היה שנהיה כשירים לקרב". "ישבנו ופטפטנו בינינו ושאלנו כל אחד מאיפה הוא הגיע. הכל היה ידידותי מאוד, כולם היו אדיבים מאוד זה לזה", מספר חייל אחר. "כשהמלחמה לא היתה בשיא הפעילות שלה, זה אפילו היה די כיף להיות בחזית ואפילו לא כזה מסוכן", מודה חייל שלישי.
"אלה חוויות של קהילה שהאנשים האלה לא חוו לפני המלחמה וככל הנראה גם לא אחריה", הסביר ג'קסון את מה שחשפו הצילומים. לכן, יש איזו נימה של נוסטלגיה וערגה בחלק משמעותי של הסיפורים, בייחוד בימי ההמתנה האינסופיים בשוחות. אבל מיד אחרי רגעי האחווה וקלות הראש מגיעים סיפורי האימה. ראשית, ההתגנבויות שערכו החיילים אל השוחות בצד הגרמני, התקפות בזק שבהן הם זרקו רימונים או הרגו חיילים בדממה, בעזרת סכינים וכידונים. "הדרך המהירה היתה לתפוס אותם בגרון מאחור ולדקור אותם בגב", מספר אחד. ואחר מספר: "זרקתי על רודולף המסכן את האקדח שלי ופגעתי לו בפנים. הוא רץ לכיווני ואז דקרתי אותו. היה לי בקבוקון עם משקה אלכוהולי ונתתי לו לשתות קצת. ריחמתי עליו. הוא אמר לי 'דאנקה שיין, דאס איז גוט' ומת".
ואז בדקה ה־60 בסרט הסיפור עולה מדרגה. "הבנתי שמתחילה המתקפה", מספר אחד החיילים. הבריטים יוצאים מהשוחות ומתחילים להתקדם לכיוון הקו הגרמני — טנקים מקדימה, חיל הרגלים מאחור. "כשהתקדמנו הופתענו עד כמה מעט ירי הגיע מהצד הגרמני", מספר אחד החיילים. "מה שלא ידענו הוא שהיו להם 10–20 מכונות ירייה מכוונות עלינו והם פשוט חיכו שנהיה בטווח שלהם ואז התחיל הגיהינום". ואחר הוסיף: "אחרי זה פשוט עברנו לעולם של רעש. פשוט רעש למשך שעות".
"צריך לזכור", אמר ג'קסון בראיונות לקראת צאת הסרט, "שהצלמים הצבאיים צילמו אז עם מסרטות שהיו בגודל של מקרר קטן. והם לא צילמו בזמן ההסתערות עצמה, אחרת היו נהרגים". לכן כמעט שאין חומרי גלם מצולמים של הקרבות העזים ביותר של המלחמה. את החלל הזה — עשר דקות של קרב — הוא ממלא בעיקר עם עיצוב פסקול, ועם איורים שבוצעו בזמן אמת בידי אנשים שהיו בחזית ועיבדו את הקרבות לספרים מאוירים שיצאו בזמן המלחמה. זה אחרי זה, החיילים שראינו קודם צוחקים, רוקדים ושמחים בשוחות, מוצגים עכשיו שוב בתור גופות מרוטשות מקליעים או רסיסי פגזים.
אם יש מסר לסרט, הוא נמצא בסופו. יום אחד הוכרזה הפסקת אש ובבת אחת על שדות הקטל השתררה דממה. "להבדיל ממלחמת העולם השנייה, שבה היה ברור שנלחמים נגד הנאצים ולמען עתיד האנושות, אף אחד מהחיילים לא באמת ידע למה הם נלחמים במלחמת העולם הראשונה", מסביר ג'קסון. ולכן, מיד אחרי ההכרזה על הפסקת האש הסרט מקדיש דקות רבות להצגת גילויי האחווה שנוצרו כמעט מיד בין החיילים הבריטים לחיילים הגרמנים, שרק יממה קודם היו להוטים להרוג זה את זה. בסרט עלילתי היינו פוטרים סצנות כאלה כפנטזיה תועמלנית פציפיסטית היפית. אבל הסצנות האלה צולמו, והעדויות האלה הוקלטו. המלחמה הגדולה והאיומה נגמרה עם חיבוקים.
"הם כבר לא יזדקנו" כבר גרף 15 מיליון דולר בארצות הברית — סכום אסטרונומי במונחי הז'אנר. בבריטניה הסרט נהפך לאירוע לאומי של ממש עם הקרנות סימולטניות בבתי קולנוע ובבתי ספר. בארץ, לעומת זאת, הסרט כרגע לא מתוכנן להיות מופץ מסחרית בישראל, אבל אמור להגיע לאחד הפסטיבלים הגדולים בארץ בהמשך השנה.
ההצלחה הפנטסטית הזאת הביאה לפתחו של ג'קסון את הפרויקט הענקי הבא — חברי הביטלס החיים הפקידו בידיו עוד אוצר ארכיוני: 55 שעות מצילומי הסרט "Let It Be" שנגנזו בעריכה. הצילומים מסתיימים בהופעה על גג בית חברת התקליטים שלהם בסמטת סאוויל מספר שלוש, בדיוק לפני 50 שנה ושבועיים — הופעה שנמשכה 42 דקות, וצולמה במלואה, אבל רק 21 דקות ממנה נמצאות בסרט המקורי (שגם הוא בלתי ניתן להשגה בשום פורמט וידיאו כבר קרוב ל־40 שנה).
הביטלס בהופעה ההיסטורית על גג בניין חברת התקליטים, 1969. ג'קסון יחיה 55 שעות שנגנזו מצילומי "Let It Be"
אחת ההשערות שהעסיקו את המעריצים במשך 50 השנה האחרונות היתה שחומרי הגלם האלה נגנזו כי הם לוכדים את רגעי הריב והאיבה שהובילו לפירוק הביטלס שנה וחצי אחר כך. אבל ג'קסון טוען שחומרי הגלם מציגים דווקא תמונה שונה: "נרגעתי לגלות שהמציאות שונה מאוד מהמיתוס... בהחלט, יש רגעי דרמה, אבל אין זכר למחלוקות שנוטים לייחס לפרויקט הזה. לראות את ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו עובדים יחד ויוצרים מאפס את השירים שהם כיום קלאסיקות זה לא רק מרתק, זה גם מצחיק, מרומם ואינטימי באופן מפתיע".
לסרט עוד לא נקבע תאריך הפצה, אבל הסברה הרווחת היא שהוא יצא בשנה הבאה, סמוך לחגיגות ה־50 לסרט ולאלבום. ולכן הניח ג'קסון בצד כל פרויקט אחר שהיה מחובר אליו, כולל ההמשך שהבטיח לגיבור הצרפתי "טינטין" — מה שמחדד עוד יותר את השאלה מה גרם לג'קסון לוותר על הפקות הענק שמזוהות איתו לטובת התמסרות טוטאלית לסרטי תעודה?
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
"האמת היא שאני ממש שונא להיות על סט של סרט", הודה ג'קסון באחד הראיונות עמו לקראת בכורת הסרט. "הדבר שאני הכי אוהב בתהליך העבודה על הסרט זאת הישיבה בחדר העריכה". בסוף השנה, במקביל לבכורת הסרט התיעודי, הציג ג'קסון עוד סרט פנטזיה, "ערי טרף": הוא היה חתום על התסריט ועל ההפקה אבל העביר את הבימוי לידיו של אחד מאנשי האפקטים שלו. עכשיו אנחנו מבינים למה. זו הכרזה די מפתיעה ואולי אף עצובה מצד הבמאי שחתום על כמה מההפקות הכי גרנדיוזיות של המילניום הנוכחי, אבל היא כנראה גם מבטאת את השובע שלו ממה שהפך אותו ליוצר עשיר ומפורסם.
