בניין
מפגש של לב, אגו והמון כסף
זה היה בר של זונות בנות 50, שנשארו מהתקופה של הבריטים. כשהייתי צעיר הן נראו לנו מאוד מבוגרות. הן היו מבקשות שתזמין אותן למשקה, מפתות אותך ביידיש. אתה מבין? זונות שמפתות אותך ביידיש".
אנריקה רוטנברג מחכה לי על חורבות המקום המדובר, בר 51 המיתולוגי. הוא גילה אותו בשנות השמונים והסתחרר כל כך, עד שהיה מיוזמי ויוצרי הסרט שתיעד את המקום, "בר 51" של עמוס גוטמן. מאז נקשר אל הבניין; זה לא לגמרי מפתיע, כי במקור רוטנברג הוא איש נדל"ן. רק אחר כך הוא נהיה קולנוען, ואז עזב את הארץ והלך לעשות כסף בקובה, עד ששמע, פתאום, שהבניין ההוא, של הבר, עומד למכירה, וקנה אותו כמעט בן רגע. 18 שנה אחרי הרכישה, רוטנברג חונך על חורבותיו של הבר שני מגדלי מגורים לעשירים ומלון יוקרה.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הבניין הזה - "בית הקשתות", בפינת הרחובות הירקון וטרומפלדור בתל אביב - עבר אינספור גלגולים. הוא נבנה בשנות העשרים עבור משפחה אמריקאית בעלת אמצעים, ובהמשך אכלס, בין השאר, את בעלי החיים של גן החיות של תל אביב, בטרם עבר למושבו בפרדס הדסה. גם לרוטנברג עצמו לא חסרים גלגולים, ובמובן מסוים נדמה שהבניין משקף את האדם. ביכולת ללבוש בכל פעם פנים אחרות. בחיבורים המפתיעים. במשיכה לאסתטיקה אבל גם לתרבות שוליים כעורה, לאמנים וגם לאנשי עסקים, ובעיקר לשילוב של כיף גדול עם כסף גדול. כל כך הרבה תחנות עבר בחייו, וברבות מהן הצליח להרוויח המון. ועכשיו הוא בנה את המלון הזה כדי שיהיה לו במה לשחק. וכדי שכולם יוכלו להגיד שלאנריקה רוטנברג - הארגנטינאי, היתום, העולה הבודד, הקומוניסט, הקבלן, הקולנוען זוכה פרסי אופיר, ההוא שבכלל עבר לקובה והתחבר עם פידל קסטרו - יש המלון הכי טוב בארץ.
קסטרו (מימין), דיזנהויז ורוטנברג. "הצעתי לו לבנות אזור סחר חופשי, והוא צעק עליי: 'לך לרפובליקה הדומיניקנית"
בבוקר שקט במלון, שנקרא רנומה. קיסוס מטפס על הבניין המעוגל והמשוחזר. הרצפה מצוירת. אנחנו עולים לאחת הסוויטות. צילומי ענק תלויים על הקירות או מודפסים על הכורסאות, כולם עבודות של מוריס רנומה, אמן צרפתי ומעצב־על, שחתום על עיצוב המלון כולו. מצד אחד של הסוויטה נשקף הים, מהצד האחר משקיף עליי צילום ענקי של דמות בעלת גוף אנושי, בחליפה, עם ראש של כלב שחור, וברקע עמודי חשמל. ובאמצע רוטנברג בן ה־70, בג'ינס משופשפים שנראים כאילו הם עומדים ליפול, סווטשירט וטישירט מהוהים, שיער מתולתל, פרוע, וחיוך תמידי, גם כשהוא רציני.
איך בכלל הגעת להקים את המלון הזה?
"הייתי מסתובב עם עמוס גוטמן ועדנה מזי"א, והגענו לבר 51. כששמענו את הזונות ההן מדברות ביידיש זה הדליק אותנו, ועדנה הלכה לכתוב תסריט ועשינו מזה סרט. אחר כך, כששמעתי שהמקום למכירה אמרתי: 'אני חייב שהוא יהיה שלי', ולא היה אכפת לי כמה אני משלם".
אתה רציני? קנית מגרש ליד החוף של תל אביב רק כי היה בו בר שאהבת פעם?
"כן. ישבתי בקובה, היו לי כמה גרושים, הייתי מנותק ממה שקורה כאן. זה היה תחילת העשור הקודם. הדוט קום נפל, האינתיפאדה השנייה פרצה, תקופה מאוד לא נעימה. אבל מבחוץ אתה רואה את הדברים אחרת. וקניתי גם את המגרש ליד, גם עליו היתה חורבה שמועמדת להריסה. קניתי אותה מאיזה יהודי־קנדי, והוא אמר לי ביידיש: 'מיין טאטע האט געזאגט נישט צו פארקויפן' (אבא שלי אמר לא למכור). היום אני אומר לבן שלי: 'הוא כל כך צדק, אבא שלו. אתה, אל תמכור'".
בכמה קנית?
"גרושים, 2 מיליון דולר לכל אחד משני המגרשים. אף אחד לא חשב אז, בימי האינתיפאדה, לבנות מלון. כשאני חושב על זה עכשיו, גם היום אף אחד לא רוצה מלון, זה לא רווחי".
אם זה לא רווחי, למה השקעת 100 מיליון שקל בהקמת המתחם הזה?
"אני עושה את זה כי יש לי אפשרות להשתעשע בזה. אני לא ממונף, לא לקחתי הלוואה של 70% מהבנק - במקרה כזה זה לא היה משתלם. כיוון שאני לא חייב לבנק כלום, אז על הזין שלי. תהיה לי תשואה של 1%, ואני אשלם פחות מס הכנסה. ואם יהיו לי קשיים כלכליים אני אמכור עוד דירות במגדלים. כלומר אני עושה את זה כי אני שבע, כי יש לי המון כסף. יש לי כל מה שאני צריך. לפני כמה זמן קניתי את המצלמה היקרה ביותר בעולם, ב־30 אלף יורו. מה עוד אני רוצה? לאן יש לי עוד לשאוף? צבירת כסף לא מרגשת אותי".
רוטנברג המלונאי: מלון רנומה ומגדלי המגורים הצמודים. "אף אחד לא רוצה לבנות מלון, זה לא רווחי" צילום: יובל חן
כל זה רק בשביל להשתעשע?
"ובגלל האגו. אני ליברל קפיטליסטי ואני מגן על הקפיטליזם בנקודה הזאת: בקפיטליזם החישובים לא תמיד כלכליים. מרגע שאתה שבע, או שאתה רוצה להיות נוחי דנקנר, להרוויח עוד ועוד, לא בשביל הכסף אלא בשביל האגו, או שאתה עושה משהו יצירתי שהוא כיף. אני רוצה להיות המלון הכי יקר בתל אביב, ואני אומר את זה בניגוד למה שאנשי יחסי הציבור אמרו לי להגיד. הם טענו שזה יכול לפגוע בי, אבל זו האמת. זאת השאיפה שלי. קניתי את המקום בגלל סנטימנטים, ועכשיו אני רוצה שהוא יהיה הכי טוב, שאנשים יבואו ויגידו, 'אין דבר יותר טוב מזה בעיר. רנומה מקום ראשון'. לכן אני גם משכיר חלק מהקומה הראשונה למושיק גמליאל ולאחים ירזין (השף של מסעדת מונא בירושלים והבעלים של קבוצת מסעדות מצליחה) במחיר מצחיק, כי אני רוצה שתקום פה גם המסעדה הכי מדוברת בעיר. איך אתה מודד הצלחה באמנות? אתה מודד את הכישרון שלך לפי המחיר שאתה מקבל עליו, אין פרמטר אחר. אתה יכול לספר לי מאה סיפורים, אבל בחברה המטריאליסטית, ואני לא אומר את זה כגנאי, זה המדד. אם אני יכול לקחת 1,000 דולר ללילה עבור חדר ואנשים ישלמו לי את זה, זה אישור לזה שאני טוב".
במלון של רוטנברג וסרג'יו דיזנהויז - שותפו וחברו הטוב מגיל 3 - 20 חדרים, ולילה עולה 1,000-600 דולר. במגדלי המגורים (באחד 9 קומות, בשני 13) יש 27 דירות, שמחיריהן לפי רוטנברג "140 אלף שקל למ"ר. דירה של 60 מ"ר מכרתי ב־8 מיליון, כי מכל הדירות רואים ים".
הקשר הרגשי של רוטנברג לבניין, כמו גם האגו והכסף שלו, היו הכרחיים כדי להוציא את הפרויקט לפועל. הוא זה שנלחם, למשל, לשמר את המבנה, חרף הכוונה להרוס את חלקו במסגרת תוכנית להרחבת רחוב הירקון. והוא שהחליט להפקיד את העיצוב בידי רנומה (Renoma), שפרץ בשנות השישים כמעצב אופנה ומאז התרחב לתחומים נוספים. הוא הלביש את פאבלו פיקאסו ואנדי וורהול, קתרין דנב ובריז'יט בארדו, בוב דילן ומיק ג'אגר ועוד. עד היום מתנהל ויכוח אם רנומה אחראי להמצאת מכנסי הפדלפון. עם השנים הוא התמסר לאהבתו לצילום, אהבה שחיברה אותו לרוטנברג, צלם בעצמו. "הכרתי אותו בקובה, שם נרקמה בינינו ידידות", אומר רוטנברג. "אחרי שהקמתי את המלון הבנתי שזה האדם שאני יכול להפקיד בידיו את העיצוב. הזמנתי אותו להתארח בישראל, הראיתי לו את המבנה, והוא הסכים לעצב אותו בחינם. לכן קראתי לו על שמו".
ויש עוד משהו שמניע את רוטנברג ואת הצורך שלו להיות "הכי טוב", מתברר. רוטנברג רוצה לעשות את הדברים באיכות גבוהה, כאילו מדובר בתיקון מאוחר לדברים שעשה בעבר. "בניתי בחולון אלפי דירות. אם היתה לי האפשרות הייתי חוזר לשם, הורס אותן ובונה מחדש, כי בניתי אותן חרא", הוא מסביר. "חיפשתי רק את הרווח וניצלתי כל מטר כדי להרוויח. שמתי אנשים לגור זה על זה כמו בסלאמס. אברהם גינדי אמר לי לפני שהוא התאבד: 'בכל פעם שתעבור שם תחשוב 'אני בניתי את החרא הזה', ואתה ממש לא תהיה גאה במה שעשית'. הוא צדק".
העבודה "היפהפייה והיחפן" מהסדרה "סיפורי אהבה". מככב במגוון עבודות של עצמו צילום: אנריקה רוטנברג
התבגרות
ללמוד עסקים מהקומוניסטים
"אני מגיע ממשפחה הרוסה. אבא שלי התחתן שלוש פעמים, ועל אשתו השנייה, שהתאבדה, אמר ש'אשה שנייה היא כמו רגל תותבת'".
רוטנברג נולד בבואנוס איירס למשפחה שבבעלותה היה בית תיאטרון. אמו מתה כשהיה בן 3, ובגיל 13, אחרי שאמו החורגת התאבדה, הוא עלה לישראל לבד, לכפר הנוער אלוני יצחק. אחיו נשארו בארגנטינה, כולל אחותו התאומה, שעלתה שלוש שנים אחריו.
קשה לאבד משפחה ולהגר לבד בגיל 13.
"לא, להפך. בפנימייה היו בנות והתחילו עניינים. צריך לזכור שבאותה תקופה לא היה איידס".
בצבא שירת בנח"ל המוצנח (גדוד 50), ואחרי השחרור חזר לארגנטינה, כדי לאסוף ירושה שקיבל מדודו. "תכננתי לקחת את הכסף, לחזור ולקנות מניות באגד, אבל בסוף לא הצלחתי לקבל מזה גרוש". בינתיים אחיו הגדול היה פעיל במפלגה הקומוניסטית, ושאב את רוטנברג פנימה. ודווקא שם, מתחת לאידאולוגיה של "הקפיטל", הוא למד את כל מה שצריך לדעת על ביזנס, והתחיל לנהל את הנכסים והעסקים של המפלגה.
המפלגה הקומוניסטית כמעצמה עסקית זה אוקסימורון, לא?
"כן, אבל ככה המפלגה מתקיימת. איש לא ידע שהנכס או המפעל שייכים למפלגה, אנריקה רוטנברג הוא הבעלים. הכל היה ממודר מאוד, יש רק עשרה אנשים שאתה מכיר וגם איתם אתה לא ממש מיודד, הם לא יודעים עליך הרבה. עסקנו גם בהלוואות בריבית, ואחרי שנה קיבלתי אות הוקרה כמי שהצליח להלוות הכי הרבה כסף בשוק האפור. בשנים הראשונות העברתי 100% מהכסף למפלגה. אבל אז אתה רואה שכולם לידך קונים יאכטות. לא הייתי חמדן במיוחד, אז רק קניתי לי אוטו טוב".
ב־1974 הוא נישא לאלה ספקטור, ישראלית שהגיעה לארגנטינה במסגרת שליחות של הוריה. ב־1976 חונטה צבאית תפסה את השלטון, אנשים התחילו להיעלם, גם קומוניסטים. משפחת ספקטור סייעה ליהודים נרדפים לברוח לאורוגוואי, ומשפחת רוטנברג סבלה מהצקה של השלטונות כי רצתה לארח הופעות של מרסדס סוסה בתיאטראות שלה. לרוטנברג נולדה בת בכורה, מיקה, והוא חשש שהפעילות שלו במפלגה תיחשף, ולכן חזר עם אשתו ובתו לישראל. מיקה, אגב, גדלה להיות אחת מאמניות הווידיאו המדוברות בעולם, וחיה בניו יורק. מיכאל, שצעיר ממנה בחמש שנים, עובד עם אביו בניהול המלון.
ביזנס
ואז רפי גינת חשף את התרמית
"הטסנו אנשים של חברת המגפר למפעל בצרפת שיראו איך לייצר את הנעליים, וכמו שישראלים יודעים לעשות, הם היו שם שעתיים וכבר טענו שהם יודעים לעשות את זה טוב יותר מהצרפתים".
בארגנטינה רוטנברג סחר בעורות כחלק מעסקי המפלגה, וכך הכיר את ברוך חבס, בן למשפחת סוחרי עורות ישראלית ידועה שעסק גם בנדל"ן. כשחזר לישראל חבס בדיוק הקים חברה קבלנית חדשה, וגייס את רוטנברג, את דיזנהויז השותף הנצחי ואת דני דוד, וקרא לה סאדאב (סרג'יו, אנריקה, דני וברוך, ועוד א' לקישוט); כיום רק דוד הוא בעלי החברה, שעדיין בונה. בתחילת הדרך הם ביססו אותה יחד, התחילו בבניין אחד בחולון והמשיכו לאלפי דירות בכל הארץ, גם בשיתוף פעולה עם שמואל דנקנר, דוד של נוחי. "אני זוכר את נוחי כעו"ד צעיר והולל שהיה עושה לנו את החוזים, תראה לאן הוא הגיע", נזכר רוטנברג, וממשיך במסע בזמן, מתאר את הפרויקטים שבנו, השכונה הזו, הקניון ההוא, למשל: "בנינו את הקניון בנס ציונה, שהיה אחד הראשונים בארץ, וכדי לקדם אותו הבאנו את האיש הגבוה ביותר בעולם".
הקבלן הרצל חבס (מגדלי YOO ועוד), בנו של ברוך, מכיר את רוטנברג שנים: "כשאנריקה עלה ארצה אבא אימץ אותו, כי ראה בו בחור חיובי ומוכשר, והם נהפכו לשותפים", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "אני זוכר את אנריקה לטובה כמי שחושב מחוץ לקופסה, אמן בנשמתו".
מחשבה אחת מחוץ לקופסה נחתה על רוטנברג, למשל, ב־1978, בטיסה. "אני פוחד לטוס כי אני חושב שהמטוס יתרסק, ואני תמיד עולה לטיסה עם בקבוק ויסקי ולוקח איתי שתי כוסות, כי אתה לא יודע מי יישב לידך. באותה טיסה הצעתי לבחור שיושב לידי לשתות איתי, ואחרי חצי שעה אנחנו החברים הכי טובים בעולם. הוא מספר לי שהוא מוכר את הזכויות לנעלי קיקרס בעולם. קיקרס היו אז כמו אדידס, ביקשו מכל ישראלי שנוסע לחו"ל שיביא קיקרס. שיא האופנה היה לנעול קיקרס עם ג'ינס רנגלר".
רוטנברג קנה את הזכיינות, והכניס כשותף את מפעל הנעליים האדיר־לזמנו, המגפר, שהיה שייך להסתדרות. "ובתוך שבועיים אנחנו מייצרים בירושלים 30 אלף זוגות. אנחנו לא מספרים שהנעליים לא מיוצרות בצרפת אלא כותבים בצורה מניפולטיבית Conçu en France (מעוצב בצרפת). החזקנו אז חנות אחת ומכרנו 300 נעליים ביום. התנאי של החברה היה שאלה יהיו הנעליים הכי יקרות בארץ, ולמרות זאת אנשים לא הפסיקו לקנות. אחרי חודשיים חשבתי שתפסנו את הביצים של אלוהים בידיים. אבל אז מגיע רפי גינת ואומר לי שכל אנשי הטלוויזיה קנו קיקרס והן התפרקו להם, הסוליה לחוד והגפה לחוד. וחוץ מזה הוא עלה על זה שאנחנו מייצרים בארץ. הוא אמר לי, 'תבוא לטלוויזיה ותודה, או שאני ממלא את כל האולפן בנעלי קיקרס מפורקות'. הלכתי לטלוויזיה והודיתי. מזל שההסתדרות יכלה לספוג כל דבר, אז האשמנו אותה. בקיצור, ירדתי מהביצים של אלוהים לקרקע. מה שהיה אמור להיות הצלחה אדירה נגמר בבושת פנים". אבל אז לרוטנברג כבר היה צעצוע חדש.
קולנוע
בעצם עדיף שהסרט יפסיד
"עוד לפני שקראתי את התסריט של 'נגוע' שאלתי את עמוס גוטמן: 'תגיד, כמה הומואים יש בארץ?'. הוא אומר לי: '8% מהאוכלוסייה'. אז חיו בישראל כ־4 מיליון אנשים. אמרתי, 'זה320 אלף'. וכשחישבתי את ההורים שלהם ועוד בני משפחה שרוצים לדעת מה קורה עם הילד, הגעתי לכמעט מיליון צופים. אז השקעתי את הכסף".
בימי הקיקרס רוטנברג הגיע גם לחנות הנעליים הרמת־גנית נעלי במבינו. הבעלים, יוסף גוטמן, סיפר לו שיש לו בן, עמוס, קולנוען צעיר, וביקש מרוטנברג לשכנע את בנו להפסיק לעסוק בקולנוע ולחזור לחנות. "אני בא ממשפחה שעסקה בתיאטרון, אחי שחקן, ואתה רואה שאני יודע לדבר עם האנשים האלה", מסביר רוטנברג את הפנייה. "אז האבא רק רצה שהילד ימכור נעליים, ואמרתי לו: 'שלח אותו אליי'. גרתי בהרצליה פיתוח. ב־8 בערב מישהו דופק בדלת. אלה היו עדנה מזי"א ועמוס. והם הביאו לי את התסריט של 'נגוע' שהם כתבו". החישוב הבסיסי של מספר ההומואים בארץ הספיק לרוטנברג כדי להחליט שהוא מפיק את הסרט, ו"כיוון שזה היה סרט ההומואים הראשון בארץ, ראיתי את ההצלחה בעולם. הסרט צולם אצלי בבית, והוא עלה 70 אלף דולר".
רוטנברג הקולנוען: ג'וליאנו מר וסמדר קילצ'ינסקי ב"בר 51". "גוטמן אמר שיש לי טעם של איכר פשוט"
אלא שהחישוב שלו לא הוכיח את עצמו, והסרט, שיצא ב־1983, היה כישלון קופתי. "אבל אז התברר לי שבעצם כדאי לי שהסרט יפסיד כסף, שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי זה שהוא יצליח. כי על כל דולר ששמתי המדינה שילמה לי דולר ועוד 5 סנטים. זאת היתה המדיניות של משרד המסחר והתעשייה, כדי לעודד את הענף. אבל כל זה קורה רק אם הסרט מפסיד. אם הוא מרוויח הלך עליך, אתה צריך לשלם מסים וכו'".
בין כל החישובים, רוטנברג התאהב. "הקמתי את המחלקה לאמנות בסאדאב. זה היה השיגעון שלי. בבוקר הייתי איש עסקים ובלילה בוהמיין שמסתובב עם עמוס ועדנה. כך גילינו את בר 51". הגילוי הזה, כאמור, הוביל לשיתוף הפעולה הבא בין השלושה, הסרט באותו שם שעוסק ביחסים בין אח ואחות (בגילומם של ג'וליאנו מר וסמדר קילצ'ינסקי), שעובדים בבר ונחשפים לחיי ההומואים, החשפניות והזונות. גם זה היה כישלון קופתי, אבל רוטנברג כבר ביסס לו שם כמפיק מוכר, ולכן קיבל תקציב מהקרן לקולנוע להפיק את "חימו מלך ירושלים", לפי ספרו של יורם קניוק שמתרחש בימי מלחמת העצמאות ומתאר סיפור אהבה סטרייטי בבית חולים ירושלמי.
"אני לוקח את גוטמן לשיחה ואומר לו: 'אתה חייב לביים את הסרט הזה', והוא לא מעוניין. ואז אני מתחיל לצעוק עליו, 'אני הלכתי איתך עם כל השיגעונות שלך, של ההומואים, של אח שמזיין את אחותו, עכשיו אתה תעשה מה שאני אומר'". גוטמן עשה, עד שנשבר - בזמן הצילומים המתח בין השניים התפוצץ, וגוטמן הסתגר בחדר במלון בירושלים וסירב להמשיך לביים. "איימתי עליו שאם הוא לא יוצא אני מביים את הסרט בעצמי, וזה היה הדבר היחידי שהוציא אותו מהחדר. הוא הטיח בי שאני פרה אנאלפביתית ושיש לי טעם של איכר פשוט".
בשלב זה רוטנברג לא ביים, אבל זה קרה קצת אחר כך. "חימו" יצא ב־1987, "המיועד" של דניאל וקסמן שאותו הפיק יצא ב־1989, וב־1993 המפיק כבר היה לבמאי והוציא את "נקמתו של איציק פינקלשטיין", שבו משה איבגי גילם איש עסקים כושל שמלווה בידי נזיר דמיוני, המעודד אותו לנקום באנשים שאחראים לכישלונו. הרעיון היה של רוטנברג, והוא גם חתום על התסריט, אם כי בפועל כתבו אותו מזי"א וענת גוב. לצורך העבודה על הסרט רוטנברג פרש מעסקי הנדל"ן והתחיל ללמוד קולנוע בקמרה אובסקורה. "פינקלשטיין" הצליח בקופות וזכה בשבעה פרסי אופיר, כולל לסרט, לבמאי ולתסריט. האיש עם הטעם של איכר פשוט רשם ניצחון מוחץ. ואז, כמו ילד שקופץ ממשחק למשחק, הוא עזב גם את זה.
קובה
כשקסטרו היה כמו סדאם חוסיין
"ואז אני, שבעצם באתי לקובה בשביל הבנות בדיסקוטקים, מוצא את עצמי בונה את הסיטי של הוואנה. זה נראה לי הרבה יותר מעניין מלעשות סרט בישראל".
רפי איתן לא התעניין בקולנוע. הוא היה איש מודיעין, מגיבורי פרשת פולארד, חבר של אריק שרון, יו"ר כיל ואחר כך ח"כ, מנהיג הגמלאים. אבל בשנות התשעים הוא בעיקר ניהל בקובה את אחד הפרדסים הגדולים בעולם והסתייע באגרקסקו כדי לשווק את הפרי לאירופה ולשבור את האמברגו האמריקאי על תוצרת קובנית. וכשהוא חשב על רוטנברג, הוא חשב קבלן. הוא הזמין אותו, וב־1992, אחרי שסיים לצלם את "פינקלשטיין", רוטנברג עבר לחיות בהוואנה, בעוד אשתו וילדיו נותרו בישראל.
"רפי אומר לי: 'אנחנו חייבים לבנות בנייני משרדים, כי הרוסים עוזבים ומגיעים זרים', אז אני ברוב חוצפתי אומר לו: 'בוא נבנה את הסיטי של הוואנה'. הוא שואל אותי, 'כמה שטח אתה צריך?', אני אומר: '100 דונם, אבל זה חייב להיות במקום הכי מרכזי'. אחרי כמה ימים הוא בא ואומר: 'מצאתי לך 65 דונם על הפייב אווניו בכניסה אל המאלקון (הטיילת)'. ובניתי. אבל כנהוג בקובה לממשלה היתה בעלות של 51% על העסק".
רוטנברג הקבלן: Miramar Trade Center בסיטי של הוואנה. "הרוסים עזבו, הזרים הגיעו, היה צריך משרדים" צילום: cubatravelnetwork.com
ומאיפה הכסף?
"בנקים ספרדיים הלוו לנו. בכלל לא עניין אותם קובה, מה שעניין את הבנקאים היה להגיע לדיסקוטקים שהיו שייכים למפלגה ולדפוק שם בחורות. הם רק רצו ליהנות. היה להם הרבה כסף, נתנו הלוואות לחברות ללא ביטחונות. לי הם נתנו הלוואה כשהחברה שלי רשומה בפנמה וכל ההון העצמי שלה הוא 2,000 דולר".
כמה קיבלת?
"22 מיליון דולר. ואני אגיד לך עוד משהו: אני הפראייר היחיד שהחזיר את ההלוואה. אם לא הייתי מחזיר לא היתה להם אפשרות לחפש אותי. הייתי יכול להחזיר רק 2 מיליון".
מי נתן לך את האישורים לבנות שם?
"יש שם רק בעל בית אחד, קוראים לו פידל קסטרו".
ישבת עם קסטרו?
"יותר מפעם ופעמיים. קסטרו קילל אותי פעם, חשב שאני דליריאנט (הוזה). הצעתי לו לבנות אזור סחר חופשי: 'בוא ניתן לתעשיינים אפשרות לבוא למדינה ולייצר'. הקשרים של רפי עשו עבודה מעולה, הרווחים מהפרדס היו 800 מיליון דולר בזמן שתעשיית הטבק הביאה רק 140 מיליון. אז הכנתי תוכנית והלכתי לאשר אצל קסטרו, והוא אומר: 'אני מסכים, אבל אני רוצה שהחברות שיהיו בפנים יהיו 51% אנחנו ו־49% הן', ואני אומר: 'קומנדנטה, חברות ותעשיינים לא אוהבים להיות שותפים של ממשלות, זאת לא בעיה של הממשלה שלך, אלא של כל ממשלה. היא ביורוקרטית, והתעשיינים אוהבים להיות לבד'. קסטרו מסתכל על קרלוס (Carlos Lage Dávila, שהיה בפועל מעין ראש הממשלה של קובה), שהיה סחבק שלי, ואומר: 'האומברסיטו (האיש הקטן) רוצה שאני אמכור לו עבדים'. אני אומר: 'קומנדנטה, אתה לא מבין אותי'. עכשיו תבין, אנחנו היינו אמורים לבנות את המבנים ולהשכיר אותם לתעשיינים, זה היה עסק של הממשלה, 51% שלה, אבל קסטרו נכנס לדבריי ומתחיל לצעוק: 'אתה יכול לצאת מהמדינה, אני לא מוכן לספק עבדים, לך לרפובליקה הדומיניקנית'".
פחדת?
"לא. הוא לפעמים היה יכול להיות כמו סדאם חוסיין, אבל לא אכזרי כמוהו. כשיצאנו מהפגישה הוא חיבק אותי ואמר: 'אל תפחד ממני, הכל יהיה בסדר'. קסטרו לא היה אף פעם סחבק. הוא היה מסיים יחסים עם אנשים ללא כל סנטימנט, אבל הוא לא היה מוציא אנשים להורג. בשיחות בינינו רפי ואני תמיד קראנו לו 'בעל הבית', כי רפי אמר שמקליטים את השיחות וצריך למצוא שם קוד. אחרי 'בעל הבית' קראנו לו 'הקדוש ברוך הוא'. והוא העריץ את ישראל. רשמית הוא כמובן תמך בפלסטינים, כי הוא היה בן ברית של הסובייטים, אבל היה לו ידע היסטורי מעורר השתאות על ישראל. פעם בפגישה הוא שאל אותי על יאיר שטרן, מנהיג הלח"י, הוא רצה להבין איך הוא נלחם בבריטים. הוא ידע פרטים שאנשים בדרך כלל לא מכירים, פשוט התעניין בדברים האלה.
"כשהוא פרש ואחיו ראול נכנס במקומו הכל השתנה, כי אצלם זה כמו חמולות, הבני דודים האלה לא סובלים את הבני דודים האחרים, והם הזיזו את כל מי שהיה מחובר למקושרים של פידל, הם פשוט לא חידשו את החוזים, למשל את החוזה של רפי לפרדס. לי זה לא קרה כי אני הייתי חתום שם בחוזה נדל"ן ל־50 שנה".
חוץ ממך ומאיתן היו שם עוד אנשי עסקים ישראלים, למשל בתחום התקשורת. הישראלים עסקו גם בביטחון ונשק, כמו בכל העולם?
"לא נגעו בזה, בגלל הפחד מהאמריקאים. אפילו רפי לא עשה את זה".
ומה היתה רמת השחיתות שם?
"אין שם שחיתות כי יש רק אחד שקובע. יש שחיתויות קטנות ברחוב, שוק שחור. כשהגענו עוד האמנו שיהיה אפשר להקים חברות מקצועיות, שיהיו מכרזים מסודרים, בורדים, מאזנים, אבל לאט לאט הבנו את החוקים. בסופו של דבר תמיד ישימו בראש הפירמידה איזה בן דוד או נאמן של המפלגה, שקשור למשפחה ובעיקר לצבא. ככה זה גם בדרום אמריקה, ולכן לא מצליחים להעיף את ניקולס מדורו, נשיא ונצואלה: כי הוא חילק משרות וטובות הנאה לרוב הגנרלים. כיום רוב בתי המלון בוואראדרו (עיירת הנופש המפורסמת בקובה) שייכים לצבא".
החברה של רוטנברג, GBM, בנתה את מגדלי הסיטי והשכירה אותם במשך שנים, והקימה שני מלונות בוואראדרו, עסקים שהכניסו לו רווחים נאים שהוא מסרב לחשוף. לפני עשר שנים רוטנברג ודיזנהויז מכרו את חלקם לחברת הנדל"ן האנגלית Seiba; רוטנברג נשאר בחברה כמנהל, אך בהדרגה צמצם את היקף עבודתו, ולפני כארבעה חודשים התנתק סופית, כשפרש מהדירקטוריון עם הנפקת Seiba. "אפשר לומר שלא ממש התעניינתי ועסקתי בענייני החברה בעשר השנים האחרונות", הוא מסכם. כי, כמובן, הוא כבר היה בדבר הבא.
רוטנברג הצלם: העבודה "וידוי" מסדרת הפורטרטים העצמיים. "במקום ללכת לאנליטיקאי התחלתי לצלם" צילום: אנריקה רוטנברג
צילום
אמן קובני זה הולך טוב בעולם
"אמרתי: פעם אחת אני אעשה משהו בשביל עצמי, לא בשביל להציג ולא בשביל למכור, אבל בסופו של דבר אני איש של מרקטינג ושיווק, תמיד הייתי. אז אני מוכר את הצילומים שלי".
במקביל לצמצום פעילות הנדל"ן בקובה ולעבודה האטית על הקמת המלון בישראל, רוטנברג התחיל לצלם, ובנה לעצמו סטודיו בהוואנה. העבודות שלו דרמטיות, מבוססות על חשיפות ממושכות ועל תחושה דומה לזו שבציור. יש לו סדרה שמתעדת חדרי שינה, למשל, סדרה שבה הוא ממקם את עצמו בתוך סיפורי אהבה נודעים, וסדרה של פורטרטים עצמיים, למשל כשהוא רוכן על ארבע בדיר חזירים, בעירום מלא, או או עוטה על עצמו מעין שמלה של עופות שחוטים. "כשמכרתי את העסק לא היה לי הרבה מה לעשות. הייתי אומר שבמקום ללכת לאנליטיקאי התחלתי לצלם", הוא מסביר. "כיוון כשלמדתי קולנוע עסקתי גם בצילום, אבל היום אני מבין שזה מורכב הרבה יותר מקולנוע, כי אתה צריך לספר סיפור בתמונה אחת".
רנומה (מימין) ורוטנברג, בקובה. "הסכים לעצב בחינם אז קראתי למלון על שמו"
העבודות שאבו אותו לסצנת האמנות של קובה, ו"באיזשהו שלב הציעו לי לנהל בית חרושת ענקי לאמנות, יחד עם זמר מפורסם בקובה, X-Alfonso. הוא היה אחראי לצד המוזיקלי ואני לאמנות הפלסטית. יש במקום אמנות וברים והופעות שמושכים כ־1,500 אנשים כל לילה. רוב הקונים של היצירות הם אמריקאים, כי אחרי שבוע ימים בקובה בלי שופינג הם משתגעים".
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
חוץ מזה, הוא מוכר את הצילומים שלו ברחבי העולם. "אני חי מספיק זמן בקובה אז אני נחשב כבר אמן קובני, וזה פותח לי דלתות בעולם. אנשים מאוד אוהבים אמנות קובנית ומתעניינים במה שקורה במדינה, ובימים אלה אני מוכר צילומים בסכומים יפים, בין 2,500 דולר ל־30 אלף דולר, מה שגורם לי להבין שמעריכים את האמנות שלי". כי בסוף, כמו תמיד אצלו, אי אפשר להפריד בין הכסף, האגו, היצירתיות והכיף.
