"כשנכשלתי בלימודים אמא לא כעסה, רק אמרה: 'יש לך יהלומים ביד. תחליט אם אתה מחזיק או זורק אותם'"

"נולדתי באשקלון לפנינה ומשה, יוצאי לוב. הייתי השמיני, ילד פנצ'ר, חמש שנים אחרי מי שהיה אמור להיות הילד האחרון. אמא שלי רצתה לעשות הפלה — שבעה ילדים וילדות, מצב כלכלי לא מזהיר, היא בדיוק התחילה עבודה חדשה. אבל אז אבא שלה, שכבר נפטר, הופיע בחלום וכעס עליה שהיא עומדת לגדוע שיח של גפן. אמא שלי חולת עצים, מדברת אל צמחים, מצילה כאלה שאין להם סיכוי, אז ברגע שהיא התעוררה מהחלום היא אמרה לאבא שלי 'אני לא מפסיקה את ההריון'.

צורי דבוש מנכ"ל קליל

"אבא היה פקיד בחברת הדיור הציבורי עמיגור, ואמא עבדה כחדרנית בבית הבראה של ההסתדרות. היא תמיד סיפרה כמה אהבה את העבודה של הגנן במקום, את הטיפול שלו בצמחים, אבל יום אחד הוא פוטר. הייתי בן 10 בערך, ושאלתי 'אם הוא כל כך טוב למה פיטרו אותו?'. אמא ענתה 'כי בעל המאה הוא בעל הדעה'. אז אמרתי שאם אהיה בעל הדעה לא אתנהג ככה. ראיתי את זה גם עם אבא שלי, שהצטיין בעבודתו אבל הרגיש שזה מה שמונע את הקידום שלו, ואמר 'לא קידמו אותי כי חשבו שאני טוב בתפקיד'.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"בערך באותו גיל אבא לקח אותי לחנות, כדי שנקנה שעון קיר לבית. הוא אמר לי לבחור. הסתכלתי, כולם נראו לי אותו הדבר, ובחרתי אחד. אבל אבא אמר 'לא. תסתכל על השעון. תראה, החור שמיועד למתיחת המנגנון נופל על אחד המספרים. אם לא ידעו לתכנן כך שהחור לא ייפול על מספר, השעון הזה בטח לא מספיק טוב'. אז התחלתי להבין איכות, איך פרט קטן יכול להעיד על חשיבה, על תכנון ועל האיכות של כל המוצר. מאז ההתייחסות לפרטים מוטמעת בי.

1969. צורי דבוש בן ה־3 עם אמו פנינה, בחצר הבית באשקלון צילום: אוראל כהן

"אמא חינכה בגישה של 'בוא, שמע סיפור'. דרך מדהימה. היא אף פעם לא כעסה, לא הענישה כמו הורים של חברים. בתיכון היו לי הרבה שליליים, ורצו להעיף אותי. כשיצאנו מהפגישה עם המורה אמא אמרה 'פתח את היד שלך: אני שמה לך יהלומים ביד. עכשיו תחליט — אתה רוצה להחזיק אותם או לפזר לכל עבר? הלימודים זה היהלומים, רוצה להחזיק — הם שלך, רוצה לפזר — הם ילכו לאיבוד'. היא העבירה אליי את האחריות. כי שינוי אמיתי לא יכול להגיע בעקבות עונש, אלא רק מתוך החלטה פנימית.

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

"גרתי באשקלון עד גיל 14, ואז ביקשתי לצאת לפנימייה בירושלים. רציתי שינוי, אופק. ההורים התנגדו, אבל עמדתי על שלי. ובתיכון הייתי הבן היחיד במגמת עיצוב אופנה. עוד כילד למדתי מצפייה באמא שלי תופרת, והייתי מתגנב למכונה ותופר בעצמי. כשהיא תפסה אותי היא אמרה 'זה יפה, תמשיך'. אני עדיין תופר אגב, בעיקר תחפושות לילדים. בהמשך למדתי עיצוב תעשייתי בבצלאל, אבל אחרי שנתיים העיפו אותי, וכך הגעתי להייטק ולאקזיט עם אמבלייז. לקליל כבר הגעתי בגלל פילנתרופיה. רציתי לעשות טוב כבעל המאה שהוא בעל הדעה".