מלופוליאנסקי עד פוזננסקי: הקלת עונשים שמצדיקה פריצת לשון החוק

1. אפילו שלא כתוב

רוב השופטים סברו שהחוק לא מאפשר להשעות, אך השעו

סיפור החזרתה של השופטת רונית פוזננסקי־כץ לכס השיפוט מגולל בתוכו לא מעט תקדימים וסיפורי הפיכה משפטיים מרתקים: אחד משופטי בג"ץ "הופך" את עצמו, בג"ץ הופך פסק דין משמעתי, והשכל הישר הופך את הנוקשות השיפוטית.

 את פסק הדין המשמעתי שהדיח את פוזננסקי לצמיתות כתבו הנשיא בדימוס אשר גרוניס בהסכמת שופט העליון ניל הנדל והשופטת המחוזית אסתר הלמן. שלושתם הסכימו שהחומרה במסרוני הווטסאפ שהחליפה השופטת עם בא כוח התביעה מחייבת את עונש ההדחה, החמור מבין חמשת העונשים הנקובים בחוק. זאת לאחר שקבעו כי עונש ההשעיה — שעליו הסכימו הצדדים להליך, הקובלת, שרת המשפטים איילת שקד והנאשמת פוזננסקי — אינו בסמכותם.

השופט עוזי פוגלמן, השופטת רונית פוזננסקי-כץ והשופטת דפנה ברק-ארז צילומים: אוהד צויגנברג, עמית שאבי

והנה, שניים משלושת שופטי בג"ץ, עוזי פוגלמן ונעם סולברג, הצטרפו למסקנה זו. החשבון מלמד שחמישה מתוך ששת השופטים בשתי הערכאות סברו שאין בחוק סמכות להשעות — ולמרות זאת השופטת הושעתה לבסוף.

ואיך זה קרה? השופט סולברג חמל על השופטת ש"טעמה את טעמהּ המר כלענה של השעיה בפועל", וקבע שניתן להסתפק בעונש ה"נזיפה" (המנוי בחוק), שיחד עם ההשעיה בפועל, שכפתה הנשיאה חיות על פוזננסקי עד סיום ההליכים, והגבלות נוספות בגזר הדין השלימו לטעמו של סולברג עונש הולם לשופטת.

השופטת דפנה ברק־ארז היתה היחידה מבין ששת השופטים שסברה כי ניתן לגזור מעונש ההרחקה לצמיתות (הדחה) את העונש של הרחקה לזמן קצוב (השעיה). לכן הצטרפה לסולברג כדי ליצור את הרוב הדרוש לתוצאה.

המהלך כולו התאפשר מעצם הנכונות התקדימית להעביר את פסק דינו של בית הדין המשמעתי תחת ביקורת בג"ץ. שניים מבכירי הסנגורים, רם כספי ופנחס רובין, נרתמו להגשת הבג"ץ הזה, שמורכבותו הניבה שלוש דעות שונות משלושת השופטים: ברק־ארז סברה שיש סמכות להשעות; סולברג סבר שאין סמכות להשעות, אבל ניתן להסתפק בנזיפה שמצטרפת להשעיה המנהלית שגזרה הנשיאה; ועוזי פוגלמן סבר שאין סמכות ויש להותיר את עונש ההדחה על כנו. 

פוגלמן הקל עם לופוליאנסקי בגלל מצבו הבריאותי

העמדה המפתיעה היא של פוגלמן מפני שהיא סותרת חזיתית ניתוח משפטי מפורט שלו שחילץ את ראש עיריית ירושלים אורי לופוליאנסקי ממאסר בפועל בפרשת הולילנד. מה הקשר בין פוזננסקי ללופוליאנסקי? בשני המקרים החוק ברור בשאלת הענישה.

במקרה פוזננסקי הוא מונה חמישה עונשים בלבד: הערה, התראה, נזיפה, העברה למקום כהונה אחר, העברה מן הכהונה. אין השעיה. במקרה לופוליאנסקי החוק קובע במפורש שניתן לסטות ממתחם הענישה רק משיקולי שיקום. מצב בריאותי קשה, כמחלתו של לופוליאנסקי, אינו שיקול לביטול המתחם, אלא רק נימוק לענישה בצדו הנמוך של המתחם. השופט רוזן הרשיע את לופוליאנסקי בשוחד ושלח אותו לשש שנות מאסר. המדינה, אגב, הסכימה, לנוכח מצבו הבריאותי, להסתפק במתחם שבין ארבע לשש שנים.

והנה, השופט פוגלמן, בניגוד לחוק, שבר לגמרי את המתחם: שחרר את לופוליאנסקי ממאסר בפועל והסתפק בעבודות שירות. ואיך עשה זאת? על ידי פרשנות אקטיביסטית ויצירתית במיוחד שהתבססה על "שיקולי צדק" לנאשמים שמצב בריאותם קשה. את המשפט שכתב אז פוגלמן טרחה ברק־ארז להזכיר לו בפסק דין פוזננסקי. "ככלל", כתב פוגלמן, "הסדרים 'סגורים' שאינם מותירים כל פתח לחריגה אינם רצויים, והם עשויים להיחשב ללא מידתיים".

בהחלטתו הנוכחית נתקל שוב פוגלמן בהסדר "סגור" שלכאורה אינו מותיר כל פתח לחריגה. הסדר שמונה חמישה עונשים בלבד. אלא שהפעם הוא נצמד לנוקשות של היעדר הסמכות, אותה ידע לפרוץ כשרצה להקל עם לופוליאנסקי בניגוד ללשון החוק. אגב, מבחינה לשונית קל יותר לפרוץ במקרה פוזננסקי בגלל הפרשנות שלפיה הרחקה לזמן קצוב היא חלק מהרחקה לצמיתות.

ברק־ארז, שנחשבת לשופטת מחמירה ונוקשה יותר מפוגלמן, החליפה עמו תפקידים. הפעם היא הרימה את דגל המידתיות והחמלה. "גם שופטים הם בני אדם", כתבה. "ההכרה בכך אמורה להתבטא בסולם ענישה מחמיר, אך גם מידתי".

בג"ץ מצא את הדרך לרכך את פסק הדין המחמיר של גרוניס

פוזננסקי זכתה לידה החומלת של המידתיות אחרי שהתבררו הממדים האמיתיים של חטאה. היא אכן התמסרה במסרונים פסולים, אבל ליבה ופסיקתה היו בצד הנכון וההוגן. לא שיבוש מהלכי משפט היה כאן, אלא "פמיליאריות יתר", כהגדרת נציב התלונות על השופטים אליעזר ריבלין.

האוויר יצא מהבלון בהדרגה ו"בנפיחה יגעה" כתיאורו האלמותי של השופט עודד אליגון בפרשת אביגדור קהלני. וכך גם כאן, כולם מיהרו לעלות על העץ הכי גבוה בסביבה כדי לתלות עליו את השופטת. ועכשיו נדרש סולם כדי לרדת מגזר הדין המחמיר של השופט גרוניס.

הסולם הזה נבנה בבג"ץ כאשר שלושת בעלי המלאכה מתנגחים ומתנגשים זה בזה. שלושה שופטים, שלוש דעות. אבל התוצאה המצטברת היא גם הנכונה, והשורה התחתונה המנצחת היא שהמידתיות והשכל הישר הם "עיקרון פרשני ועקרון יסוד במשפט החוקתי". ולגבי השופט פוגלמן? הוא יחזור לתוצאה הזו כשיגיע בפניו נאשם שיצדיק את המאמץ לסטות מלשון החוק, כפי שידע לעשות במקרה לופוליאנסקי.