ד.נ.א: אורנה הוזמן בכור למדה מסבתא איך למכור

"גדלתי בשכונת מעוז אביב בתל אביב. זה קיבוץ בתוך עיר: ניהול שיתופי, ארוחות ערב על שמיכה בדשא הגדול, משחקי חמש אבנים, קלאס וגומי. אמי אסתר, שעלתה כילדה מליטא, היתה אחות בבית החולים הקריה והשלימה הכנסה בעבודות פרטיות, כמו זריקות לנשים עם בעיות פוריות או טיפול באנשים בביתם, למשל נחום גוטמן ועליזה בגין. אבי משה, שעלה כילד מפולין, היה מנהל חשבונות בתנובה אקספורט, ונהגנו לקבל הביתה ארגזי תפוזים ארוזים בנייר מיוחד ועדין. היינו מוציאים את התפוזים מהנייר אבל מחזירים בבהלה כשההורים ראו.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"גדלנו בסביבה חומרנית, שבה לובשים בגדי מותגים, ואילו אצלנו בבית היה לחץ כלכלי. אמא למשל נהגה לומר ש'לא קמים מהשולחן לפני שמסיימים את האוכל בצלחת, כי אוכל זה יקר'. לא פעם זרקתי שניצל מהחלון לחתולים, ורק בבגרותי התוודיתי בפניה על כך.

אורנה הוזמן בכור יו"ר נמל אשדוד. בת 49, נשואה ואם לשתיים, גרה בתל אביב צילום: רונן אקרמן

"אמא של אמא שלי, סבתא איטה, היתה דמות משמעותית בחיים שלי ושל אחי חיים, שגדול ממני בשש שנים. היה לה דוכן עיתונים וכרטיסי פיס ברחוב אבן גבירול פינת קפלן — לא בוטקה, אלא פשוט שולחן ברחוב, שלצדו עמדה בכל מזג אוויר. בחופשות אחי ואני עזרנו לה, היינו נכנסים לבית יכין הסמוך עם סל מלא עיתונים ומנסים למכור את כולם. אם הצלחנו, הפרס היה משולש פיצה רימיני ובירה שחורה. סבתא איבדה את בעלה במלחמת העולם הראשונה, עלתה לארץ עם אמא וגידלה אותה כאן לבד. משתיהן קיבלתי המון אמביציה, הן היו אלה שדחפו אותי לעשות דברים, בעוד אבא היה צנוע ומופנם יותר.

"אבל גם אמא וגם אבא דחפו להשכלה. כבר מגיל 5 אמרו לי: 'חוסכים לך כסף לאוניברסיטה', אבל עד גיל 25 לא למדתי ברצינות. המסר בבית תמיד היה: 'הכי חשוב להיכנס למקום עבודה קבוע, כמו עירייה או בנק, שנכנסים אליו אחרי הצבא — ולא יוצאים עד הפנסיה'. כלומר לרכוש מקצוע היה עניין משמעותי, ידעתי שאני חייבת אבל לא ידעתי מה המקצוע הזה. התחלתי ללמוד מינהל עסקים, ולא סיימתי. אמא התלוננה, אמרה שאם לא אלמד לא אגיע לשום מקום.

1970. אורנה הוזמן בכור בת החצי שנה עם הוריה אסתר ומשה ואחיה חיים (6), מעוז אביב

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

"עבדתי אז בהפקות, אצל חיים סלוצקי, והוא חיבר אותי לעבודה עם סילבן שלום, וכך הגעתי לפוליטיקה, הייתי עוזרת פרלמנטרית שלו. ההורים חששו שזה ירחיק אותי מלהשיג מקצוע רציני ומסודר, אבל בגיל 25 חזרתי להשלים את התואר במינהל עסקים. רק שנים אחר כך, כשנהפכתי למנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב והגליל, הוריי סוף סוף הבינו שלא חייבים מקום עבודה קבוע. אפשר לתת לילד לבחור את המקצוע שהוא רוצה, והחיים כבר יגלגלו אותו משם".