נתניהו מציג: שכחה בררנית

המשפט לא התחיל, אפילו כתב אישום עדיין אין, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר פצח שלשום בנאום ההגנה. הוא ירה לכל הכיוונים: ריסקתי את מונופול בזק, סירבו לאפשר לי עימות עם עדי המדינה, למה לא חקרו את פגישות נוני־לפיד. הטענה האחרונה היא טענה לאכיפה בררנית. למה ביבי־נוני כן ואילו נוני־לפיד לא.

אלא שלצד האכיפה הבררנית, לוקה נתניהו בשכחה בררנית. הוא שכח, וכמובן לא התלונן, שלא נחקרו יחסיו עם עמוס רגב ושלדון אדלסון — העורך של “ישראל היום” והבעלים שלו. אפשר להוסיף עוד צמדים של שלטון־עיתון, אבל השאלה החשובה היא כניסתו של המשפט הפלילי לזירה שבה אכיפה ושכחה בררניות הן חשובות, אבל בהחלט לא מרכזיות.

בנימין נתניהו בהצהרה דרמטית צילום מסך ynet

על היחסים בין נתניהו לראשי “ישראל היום” כתב שופט בית המשפט העליון מני מזוז, כשאישר את חשיפת השיחות ביניהם (אך לא את תוכנן): "הזיקה שבין ראש הממשלה לעיתון באשר למטרות העומדות ברקע ייסודו של העיתון, הובילו בין היתר לבדיקה של מבקר המדינה, לעתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת ה־20, ליוזמות חקיקה להגבלת פעילות העיתון’ ויש אף הקושרים בין יוזמות אלה למהלכים שהובילו להקדמת הבחירות". אלא שהעגלה הזו לא המשיכה למסלול הפלילי, אף שעבירות על חוקי המתנות, הבחירות, הפרת אמונים ואף שוחד ניתן למצוא כאן במאמץ סביר, ואף שבשני צדי מתרס השוחד, המתת וטובת ההנאה הם המובהקים ביותר: הסיקור החיובי ברור, ונתניהו אישר שהלך לבחירות כדי למנוע את חקיקת חוק ישראל היום. יש ראיות לקיום הדיל ויש ראיות לשיחות צפופות בין נתניהו לראשי “ישראל היום”, אבל אין הקלטות.

בתיק 2000 יש הקלטות, אבל אין דיל. מהמשפטים שנבררו להדלפה נשמעו כמה משפטים שלא נשמעים טוב, אבל הקשרם הוא האיום של ישראל היום על התקשורת בכלל, וגם על “ידיעות אחרונות”. איום שאינו רק כלכלי, אלא קיומי־דמוקרטי.

יחסי שלטון־עיתון נגועים באינספור זיקות: כלכליות, רעיוניות, חברתיות. קידומי תוכן, קידומי אג'נדות וקידומים אישיים. כולם מדברים עם כולם, ולא תמיד הדיבור נשמע טוב. הגרזן הפלילי צריך להיכנס לפעולה רק כשהתוצאה המושחתת מתגשמת, ורק אם הראיות לרקיחתה ברורות. בכל שלוש הדוגמאות שנמנו כאן משהו מהותי חסר. לכן, לא ראוי לחטט בהן באזמל הפלילי אפילו לפני שנדרשים לטענות אכיפה — או שכחה — בררנית.