טראמפ מציג: 96 דקות של אמריקה only

ביום שבו הודעת אפל על צפי לירידה בהכנסות שלחה את הבורסה בניו יורק לירידות, ואת התקשורת העולמית למסע של ניתוחים ופרשנויות על הקשר בין מצבה הכלכלי של סין למלחמת הסחר ולעתידן של ענקיות אמריקאיות נוספות, התרחש אירוע באגף המערבי של הבית הלבן שהוא דרמטי לא פחות מנקודת מבט היסטורית.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כינס את ישיבת הקבינט הראשונה ל־2019. הישיבה נפתחה בנאום בן שעה וחצי של הנשיא, שהמחיש בצורה תמציתית ומרוכזת עד כמה עמוק הוא נמצא בתוך תהליך שבו הוא מסיט את הגה הספינה, לראשונה זה שבעה עשורים. או, אם תרצו, 96 דקות שסיפרו בדיוק את הסיפור כולו.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. נאום בן 96 דקות שמתמצת את האידיאולוגיה שלו צילום: גטי אימג'ס

הנאום עורר תגובות גם בקרב השומעים הישראלים שחלקם מיהרו להכריז בעקבותיו ש"שטראמפ איבד עניין במזרח התיכון". טבעי שהצהרתו על הכוונה להסיג את הכוחות האמריקאיים מסוריה, שהוגדרה על ידיו כ"שטח של חול ומוות" ו"חסרת ערך כלכלי", היא שמשכה את מרבית תשומת הלב בשכונה שלנו. אבל למעשה, ההצהרה על הנסיגה היא רק סימפטום אחד בשינוי הטקטוני, הברור והמהפכני שמוביל מנהיג המעצמה הגדולה בעולם. לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה, נשיא אמריקאי מצהיר שהוא אינו מעוניין לשאת על כתפיו את נטל ההובלה של העולם. אלה חדשות דרמטיות. ההשכלות שלהן מרחיקות לכת, ולכן בשלב זה קשה להעריך את משמעותן הסופית, ובעיקר את התוצאות שלהן.

המלכה נסוגה ואין יורשת

מאז תום מלחמת העולם השנייה, ארה"ב מעצבת את הסדר העולמי בכל התחומים: הפוליטי, הביטחוני והכלכלי. במישור הכלכלי היא עשתה זאת באמצעות הקמה של שלושה מוסדות בינלאומיים — קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי והסכמי הגאט"ט שהיוו את הבסיס להקמת ארגון הסחר העולמי.

הארגונים האלו ביטאו את הרצון של ארה"ב לעודד את הקמתם של משטרים דמוקרטיים, שמבוססים על שיתוף פעולה עם מדינות אחרות וסיוע הדדי, ולשמור עליהם. המשטרים האלו, והיחסים ביניהם, התבססו על עקרונות ברורים: ליברליזציה בשלל תחומים, סחר חופשי, תנועה חופשית של הון ואנשים ומתן הלווואות בעת משבר.

הנאום של טראמפ שיקף את הזלזול העמוק והכן שלו במוסדות הבינלאומיים, ובערכים והעקרונות שעליהם ארה"ב הגנה בחירוף נפש במשך 73 שנים, לא רק במחיר של "אובדן רווח", אלא גם בקורבנות בנפש. וזו בדיוק הסיבה שבגלל טראמפ מנהל מלחמת סחר. תנאי הסחר בין ארה"ב לסין או קנדה לא השתנו באופן דרמטי בעת האחרונה. מה שהשתנה זו פונקציית המטרה. טראמפ העמיד בראש את הרווח של התעשייה המקומית במקום הסחר החופשי. ואם היעד השתנה, אז יש גם לשנות את הנוסחה.

טראמפ מדבר באותה הסלידה גם על כספי הסיוע הבינלאומי בהיקף של 54 מיליארד דולר בשנה שארה"ב מעבירה לאותן מדינות, שלפי הגדרתו "אפילו לא יודעות ממי הן מקבלות את הסיוע וגם לא אכפת להן". המסר הוא אותו מסר: אני לא גוף מסייע ולא גוף מממן. לא באנו לקדם ערכים, אלא לעשות עסקים. לכן התדהמה שלו מדרישת המפלגה הדמוקרטית לתוספת של 12 מיליארד דולר לכספי הסיוע הבינלאומיים ברורה.

בכל אחת מהנקודות בנאום של טראמפ נשזרה האידיאולוגיה החדשה: החזרת הכוחות מסוריה, קיצוץ בתקציבים שמיועדים לאותם אזורים, ביטול הסכמי הסחר, צמצום הסיוע הבינלאומי, וכל זאת לטובת הפחתת מסים ובניית החומה בגבול מקסיקו. לא בכדי המונח "גדר" היה המונח שעליו טראמפ חזר שוב ושוב במהלך נאומו, שמשקף היטב את הרצון של טראמפ להסתגרות. טראמפ לא שיקר ולא רימה. המסר שלו היה בהיר כשלג: אמריקה ראשונה. בהמשך הוא אף המליץ לכל יתר המדינות לאמץ את המוטו שלו. מבחינת טראמפ, ערכים של שיתוף פעולה, תיאום וערבות הדדית בין מדינות הם ערכים מיושנים וחסרי תועלת שמתורגמים למינוס עבור משלם המסים. בעולם של טראמפ, כל אחד דואג לעצמו.

כאן עולה הבעיה המרכזית: ארה"ב נסוגה מההובלה העולמית, אבל לא ברור מי יירש אותה. כפי שציין התיאורטיקן ריצ'רד האס, "אנו עדים לחורבן הסדר הישן, אבל הסדר החדש לא נראה באופק".

המערכת הבינלאומית שרויה באי־ודאות ונראה שהיא נעה בקצב מהיר מקרקע מוצקה יחסית אל הלא־נודע. מי שמשקפים את התנועה הזו היטב הם השווקים הפיננסיים שמגיבים באופן בלתי רציונלי, על גבול הנוירוטי, לכל תת־אירוע דוגמת ההודעה של אפל.

טראמפ לא לבד

טראמפ לא כבש את השלטון בהפיכה צבאית. מאחוריו התייצבו 63 מיליון משקי בית אמריקאיים, והוא גם אינו לבד בזירה הבינלאומית. למדינות רבות יש כיום "טראמפ" משלהן. השמות שונים, ההשקפות מגוונות יחסית, אבל לכולם יש מכנה משותף אחד: פופוליזם. מדובר במסה קריטית של מנהיגים שהשיטה שקודמיו של טראמפ בנו אינה מיטיבה עמם.

גם את זה השווקים מבינים ולכן הם מתריעים על בוא החורף.