"ניסו למחוק את הזהות של ההורים שלי. אני אשא את הדגל שלהם. זה תיקון"

"שלום לגברת הראשונה של ירוחם", מברכים שני תושבי היישוב את ראשת המועצה הנבחרת טל אוחנה, כשהיא יוצאת מבית המועצה. היא לוחצת את ידיהם ומודה להם, ומחבקת תושבת אחרת העוברת ברחוב, שניכר כי היא מכירה אותה.

אבל אוחנה, בת 34, היא לא "הגברת הראשונה" של היישוב לפי ההגדרה המילונית; היא אינה אשת המנהיג. להפך: היא המנהיגה. היא האשה הראשונה העומדת בראש המועצה של ירוחם, האשה הצעירה ביותר שנבחרה מתוך מועמדי כל המועצות והעיריות בישראל, ומי שהצליחה לגבור על מועמדת הליכוד ביישוב על אף רכבת אווירית של שרים בראשות ראש הממשלה עצמו, שבאו לתמוך ביריבתה.

אוחנה. "כילדה היה לי ברור שאעזוב את ירוחם. חינכו אותנו שמי שיש לו כישורים צריך לנסות להצליח בחוץ. החלטתי להישאר רק כשהבנתי שאני רוצה לרוץ למועצה" צילום: ינאי יחיאל

הראיון עם אוחנה נערך יומיים לפני כניסתה הרשמית לתפקיד ב־21 בנובמבר, במשרד שבו היא יושבת זה שמונה שנים כסגנית ראש המועצה מיכאל ביטון ("המנטור שלי"). זו שעת צהריים ואנחנו משוחחות בעודנו אוכלות ארוחת צהריים מאולתרת: אוחנה אוכלת כריך שהכינה אמה, ואני אוכלת מרק עדשים שהכינה מזכירתה. התיאור הצבעוני והחמים הזה ודאי יציק לאוחנה, שמודעת לחשיבות של תדמיות תקשורתיות, אבל מאסה בהן אחרי חודש תחת עין התקשורת הארצית. הארוחה היתה משהו שקורה בטבעיות. אוחנה גם אינה זו שגילתה מי הכין לה את הכריך.

הקירות בחדרה ריקים מהתמונות שעיטרו אותם, כי בזמן הקמפיין היה אסור לה לעבוד מהמועצה. "היו פה על הקיר שלוש תמונות של נשים מבוגרות שלנו באירועים קהילתיים בירוחם, וגם תמונה של סבא שלי. חשוב לי שיזכרו מי התחיל במשימה הגדולה הזאת, כי אנחנו חלק רביעי בשרשרת הדורות הזו.

"אם צריך להצביע על הסיבה שבעטיה קיבלתי הזדמנויות אחרות — אז היא הסבתות שלי, ששתיהן הגיעו ממרוקו בשנות השישים. סבתא זוהרה, שתזכה לחיים ארוכים, נסעה באוטובוסים לפנימיות באשל הנשיא, בשדה בוקר ובכפר הירוק, כדי לשכנע את המנהלים לקלוט את הילדים שלה. לא היה לה כסף לשלם, אבל היא הבטיחה להשיג אותו ונאבקה כדי שישאירו את הילדים שלה שם. היא ידעה שהחינוך הוא קרש הקפיצה שלהם. סבא שלי עבד כאיש ניקיון בקריה למחקר גרעיני, איש מאוד פשוט, וסבתא הובילה את המהלכים.

"כשנגב קרמיקה נסגרה ביבי לא הגיע. עכשיו הוא בא וחשב שזה יחזיר את המעוז האבוד לליכוד. זה זלזול באינטליגנציה. אנשים מפרידים בין עמדות פוליטיות ושיקולי ביטחון לבין מי שהם רוצים כראש עיר" צילום: יריב כץ

"סבתא מרים, זכרה לברכה, אמא של אמי, עבדה בניקיון ובכל עבודה אפשרית אחרת. המשפחה של אמא יותר דתית, אז היה עוד יותר מסובך, כי היה צריך לשלוח את הילדים לישיבות ולאולפנות, שהיו יותר יקרות.

"הנשים האלה היו תלויות כלכלית בגברים, אבל הן נלחמו כלביאות בשביל הילדים שלהן. מהמשפחה של אמא שלי, זהבה, כולם אקדמאים. במשפחה של אבא שלי, כל הדודות הן אקדמאיות. הגברים כוללים את אבא שלי עמרם, שבגיל 63 התחיל ללמוד תואר ראשון, אחיו דוד, שהיה אל"מ בצבא, ועוד שני אחים, שאבא שלי הכניס לעסק שהקים. להם לא היתה הזדמנות ללכת לאקדמיה. שלושה מכל צד נשארו בירוחם.

"כל הסבים הגיעו בתחושת ציונות כל כך גדולה, שכל הקשיים התגמדו. זה הסיפור שלהם ואיש לא סיפר אותו".

מה לגבי "סאלח, פה זה ארץ ישראל", הסרט התיעודי על עיירות הפיתוח בדרום שיצר דוד דרעי, בן ירוחם? הוא מתאר סיפור של קיפוח מאורגן, של הונאה, של הזנחה.

"'סאלח' תיאר עובדות מבעד לפריזמה מאוד מסוימת. הוא לא מתאר את גבורת הרוח, את המעשה החלוצי הגדול. אני גדלתי כבת לשתי משפחות שכמו שמתואר ב'סאלח' גדלו בתנאים בלתי אפשריים, עשרה ילדים לכל אחת, אבל הנרטיב היה של ציונות ואהבת הארץ, ולא של קיפוח. ב'סאלח', סבתא שלי היא זו שיושבת בקהל ואומרת: 'ארץ ישראל קדושה, אסור להטיל בה דופי'.

"גברת מירי רגב היקרה המציאה שהקהילה הציונית־הדתית היא אשכנזים שמשתלטים על הפריפריה, השתמשה בשיח ה'אכלו לי שתו לי' שלה, ולא חזרה בה גם כשהוכח שהיא טועה. זה לא הסגנון שלי, לא המזרחי ולא המנהיגותי" צילום: אלי דובר מירי רגב

"יש מתאם דתי: ככל שרמת הדתיות היתה גבוהה יותר, והמעמד הסוציו־אקונומי היה נמוך יותר, כך גדל הסיכוי שעלית לארץ ולא היגרת לצרפת או לקנדה. אהבת הארץ היתה מניע כל כך חזק, שזה נתן להם חוסן להתמודד עם כל הקשיים. דוד דרעי הוא חבר טוב, והדוקומנטרי שלו שינה את ההיסטוריה, אבל צריך להוסיף עליו נדבך שמציג את מצבן של העיירות היום, דרך הפריזמה של ההישגים הגדולים, על אף כל הקשיים".

"התחלתי בתיכון בדימונה, אבל חזרתי כדי לשמש דוגמה"

לפני שנדבר על פריזמת ההישגים נתחיל בסיפורה של אוחנה. טל, כמו חמשת אחיה (חוץ משקד, בת 22, שעדיין בשירות קבע), היא אקדמאית. היא היחידה מהם שנשארה בירוחם. "בתור ילדה היה לי ברור שאני עוזבת. גידלו אותנו בהנחה שמי שיש לו כישורים ויכולת צריך לנסות להצליח בחוץ. החלטתי להישאר כשנבחרתי למועצה ב־2010. בדרך היו הצעות להשתלב בפוליטיקה הארצית שיכלו לגרום לי לעזוב, אבל כשהבנתי שאני רוצה להיות במועצה, הרצון להישאר פה היה שלם".

את לימודי התיכון עשתה בדימונה השכנה. "גדלתי במשפחה דתית, ולא היה כאן תיכון דתי, אז נסעתי לדימונה ללמוד שם. בסוף כיתה י', כשנבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים, החלטתי לחזור ללמוד בירוחם. הרגשתי שאני אמורה לשמש דוגמה לבני הנוער המצטיינים, שבמקום לברוח לפנימיות צריכים להישאר וללמוד בירוחם. יותר מזה: חשתי ניתוק מהסביבה הטבעית שלי. כל יום חזרתי בחמש בערב, לא השתייכתי לשום מסגרת בלתי פורמלית כאן. ההורים שלי לא הסכימו לשמוע מזה; הם תירצו את זה בסיפור הדתי, אבל הסיבה היתה התדמית המוחלשת מאוד שהיתה אז לתיכון בירוחם. אלה היו ימי הזוהר של התיכון בדימונה, היום הוא במשבר גדול.

אוחנה. "כשאני אומרת שגרים בירוחם עשרות רופאים וטייסים, שתושבים פה הקימו חברות הייטק שרשמו אקזיטים — אנשים לא מאמינים לי" צילום: עמית שעל

"כשההורים שלי נסעו לחופשת קיץ, הלכתי לרשום את עצמי לתיכון בירוחם. דפקתי על דלתו של המנהל. הוא שאל 'איפה ההורים?', אמרתי שהם יגיעו. עד היום הוא מחכה. כשהתחלתי ללמוד שם אמרתי לעצמי: 'מה זה הביזיון הזה? איזה מין מורים אלה?'. התיכון בדימונה היה מאוד דורש, ובתיכון בירוחם לא היתה הקפדה על הכללים, והמורים נראו לי…" היא משאירה את סוף המשפט באוויר.

"בכל יום שישי כתבתי למנהל מכתב של עשרה עמודים והסברתי לו שזה לא יכול להימשך ככה. בפגישה איתו אמרתי: 'תקשיב, אני לא נכנסת לשום שיעור יותר. אני אקבל 100 בכל מבחני המגן, ובמקום להיכנס לשיעורים אבוא בכל יום לבית הספר ואשב בחדר של המורָה לחינוך חברתי, וכל מה שאעשה זה לארגן טקסים, ביקורים וטיולים'. וכך היה".

בקרב מכריה של אוחנה יש שיתארו אותה כבולדוזרית. גם היא משתמשת בהגדרה הזאת. היא מסבירה שהיתה בטוחה ביכולתה להצליח בבחינות, כי גם בתיכון המצוין שבאה ממנו הגיעה להישגים נאים. "עד כיתה ד' הייתי תלמידה בינונית ומטה, ואז נשלחתי למועצת התלמידים, חוויתי הצלחה והבנתי שאני יכולה להצליח בכל תחום".

אז את פוליטיקאית מגיל צעיר?

"עברתי בכל התחנות הנכונות כולל אגודת הסטודנטים, ובילדות, בכל אסיפות ההורים היו אומרים להורים שלי שאני אהיה חברת כנסת — אבל זאת אף פעם לא היתה תמונת העתיד שלי. המודל שאליו שאפתי היה עולם העסקים. גדלתי בבית שבו אבא היה איש עסקים מצליח, ועבדתי בעסק הרבה שנים.

צעירים בפארק אתגרי בירוחם. "אם נשקיע רק בחינוך ונייצא מוחות למרכז, לא נועיל לירוחם. לכן המאמץ הוא להשאיר אותם בעיר. גרים כאן 300 סטודנטים" צילום: אור אלכסנברג

"אני מאוד מחוברת לאבא שלי. אני דומה לו, גם פיזית וגם במרכיבי האישיות שלי. קיבלתי ממנו את היכולת היזמית, את הבולדוזריות, והערכתי את ההזדמנות שהעסק שלו נתן לי מגיל צעיר. עבדתי שם כל קיץ, כל חופשה, כל יום שביתה. הייתי סדרנית, עשיתי הזמנות, גם בימי הלימודים הייתי עושה הסעות ברכב של עשרה מקומות".

"כשמיכאל הציע שאהיה סגנית ראש העיר, הייתי בהלם"

כשהעסק נקלע לקשיים נחלצה אוחנה לעזור לאביה לכסות את חובותיו. "העסק ואבא היו מאוד נוכחים בילדותי. ראיתי אדם שפורץ כל תקרה, ילד עני שמקים עסק כדי שהאחים שלו לא יהיו רעבים, עובד סביב השעון ומביא את העסק להצלחה ברמה כמעט ארצית — עד שיום אחד כשהייתי בת 19 הכל התמוטט. הוא עשה שתי רכישות גדולות בעת ובעונה אחת, ושתיהן כשלו. פתאום ראיתי אותו מקבל החלטות לא נכונות, לא מקשיב לאף אחד. אמרו לו 'אתה יכול לפשוט רגל', אבל הוא התחפר בעמדתו. אלה היו שבע שנים רעות. אמא שלי לוותה כספים מכל האחים שלה, מיצתה כל אפשרות. היום אני מכה על חטא שלא הייתי יותר מיליטנטית בדרישה שלי ממנו אז".

איך יכולת?

"עבדתי בארבע עבודות במקביל והעברתי את הכסף אליו, אז היה לי מקום להגיד את דעתי. אנשים אמרו 'את שמה את העתיד שלך על הבור הבלתי נדלה הזה', אבל חשבתי שאם אני יכולה להוריד ממנו יום אחד של דאגה, אני עושה את זה. אני עדיין חושבת שקיבלתי מהעסק הזה יותר משנתתי לו. היו שנים של רווחה כלכלית גדולה, של תוצר של עבודה קשה. זה נסך בי תחושה של שליטה, של 'אם עובדים מתקדמים ומרוויחים'.

מתוך "סאלח פה זה ארץ ישראל"

"גם מההתמודדות עם הקריסה למדתי. התרשמתי מהיכולת שלו לקום על הרגליים ולהגיד לעצמו: 'ניהלתי חברה של 150 אוטובוסים ועכשיו אני נהג בחברה של אחי, אבל זה לא משנה. אני צריך להביא פרנסה, לכסות את החובות, ואני לא מוכן להיות פושט רגל, כי יום יבוא וארצה להקים עסק נוסף'".

בגלל אביה גם נרשמה אחרי השירות הצבאי (כמש"קית הוראה בחיל החינוך) ללימודי משפטים, "כי החלום של אבא היה שאהיה עורכת דין", אומרת אוחנה. "ברגע האחרון החלפתי לסוציולוגיה ארגונית במכללת עמק יזרעאל. רציתי להתרחק כמה שאפשר מירוחם. במכללה הייתי במסלול מצטיינים. גם שם לא הגעתי לשיעורים, אלא עבדתי במקביל. אני אוטו־דידקטית, סובלת מקשיי קשב וריכוז, ולא יכולה לשבת בכיתה. אני חייבת ללמוד עם עצמי וחייבת להוציא 100".

אחרי הצבא ניהלה בירוחם מסגרות נוער שהיתה חברה בהן קודם לכן, ובזמן הלימודים במכללה ניהלה מסגרות סטודנטים של קרן אייסף וקרן רש"י. עם שובה לירוחם היתה למנכ"לית של עמותת הצעירים בעיר. "2005 היתה שנה משברית בירוחם: ראש המועצה הודח בפעם השנייה והוקמה ועדה קרואה לניהול העיר (ראו מסגרת, ר"ק). בעקבות זאת, מיכאל ביטון הקים את עמותת הצעירים כדי לקחת אחריות על הבית. הוא טען שלא ייתכן שנייצא את ההון האנושי של היישוב החוצה.

"ואז לפני הבחירות ב־2010, שבועיים לפני סגירת הרשימות, מיכאל שאל אם ארצה להיות הסגנית שלו. הייתי בהלם. נכנסתי למערכת כשאני האשה היחידה בה, ואני רק בת 26. כולם הרימו גבה ושאלו 'מי זאת הילדה הזאת'".

אוחנה עם כחלון. "הצבעתי לו עוד כשהייתי חברת מפלגת העבודה" צילום: דוברות כולנו

"ההצלחה לא הופיעה יום אחד. אני שמונה שנים במגרש"

בזמן הראיון היא מנהלת מגעים על הסכמים קואליציוניים בטלפון ועם אנשים שנכנסים ויוצאים מחדרה.

היא מתייחסת אליהם ואל מסלול ההתקדמות שלה במקביל. "במשך הזמן קיבלתי החלטות מאוד קרות. מיכאל כל הזמן אמר: 'פוליטיקה זה עולם של פשרות, לא רק טובת הציבור, יש עוד שיקולים שמתערבבים. את כאשה אמורה להבין את זה'. אבל דווקא בפעמים שקיבלתי שיקולים קרים וענייניים הם הוכחו כנכונים".

די ברור שאת לא אוהבת שאומרים "את כאשה אמורה להבין את זה" או שמתייחסים אלייך מבעד לפריזמה של הזהות המגדרית.

"נכון, כי זה מחליש אותנו. המעשה הכי פמיניסטי שלי הוא לעשות מה שאני רוצה. אני חיה חיים שהפרספקטיבות שלהם הן על־מגדריות. אבל אני מבינה את התהליכים החברתיים שגורמים לאי־שוויון ושם אני פועלת לתקן.

"כשנבחרתי היה עליי בליץ תקשורתי מטורף. אמרתי לכולם שני דברים: ראשית, שהסיפור המעניין־באמת הוא עליזה בלוך, ראשת המועצה בבית שמש, ולא אני; ושנית, שאני שמונה שנים במגרש הזה. זה לא שיום בהיר אחד הפכתי לראשת המועצה.

"הזווית המגדרית היא לא האופן שבו אני מספרת את הסיפור שלי בעולם. זו הזהות המזרחית, היהודית והחברתית שנוכחת אצלי מעל כל במה. זה בא ממקום של תיקון: מאחר שניסו למחוק את הזהות של ההורים שלנו, אנחנו, הילדים שלהם, נושאים את הדגל הזה הכי רחוק שאפשר. במשך שבע שנים נסעתי הלוך ושוב למרוקו כמעט 30 פעם והקמתי שם תנועה של עלייה וחינוך ציוני. זה היה תיקון חשוב שרציתי לעשות. נותרו 2,000 יהודים במרוקו. זכיתי להעלות לישראל מאה צעירים. כיום הם בטכניון, ביחידות מובחרות בצבא, בעמדות מפתח. אמרתי לשותף שלי שאם היינו מביאים קבוצה רנדומלית של צעירים מהעולם הם לא היו מגיעים לכאלה הישגים.

"אני גם לא מתעלמת מהזהות המגדרית. איך אפשר? הרי תייגו אותי כ'רווקה שגרה בבית ההורים'. אם הייתי גבר זו לא היתה הכותרת. אבל החשיפה הזו שירתה אותי. אני מעדיפה לא לערב את ההורים שלי, לא רק כי נמאס לי מהדימוי, אלא כי אני שומרת עליהם. לא היתה להם מעורבות בכל זה — לא במשך שמונה השנים, ולא במערכה העקובה מדם שהתנהלה לפני הבחירות, ולא עכשיו".

טל (מימין) ביום ההולדת שלוש שלה וארבע של אחיה (משמאל). עם אביה ואמה, 1987. "אני לא מערבת אותם, כדי להגן עליהם"

"הליכוד ניסה לייצר בירוחם שיח של 'הם ואנחנו'. זה נכשל"

דם אולי לא נשפך בקמפיין הזה, אבל הוא היה רווי יצרים. "כשיצאתי לדרך, במאי, היה לי ברור שנעשה קמפיין חיובי. ידעתי מי המתמודדים ושיערתי שיהיה בסדר: נילי אהרון (מועמדת הליכוד) היתה שם מההתחלה, ואילן אלמקייס הצטרף כמועמד בהמשך. אבל פתאום החלה שיירה של אנשי ליכוד, מביטן ואמסלם ועד אחרון השרים וראש הממשלה", שהגיעו כדי לתמוך באהרון.

"אין לי בעיה עם ההגעה שלהם. היא מבורכת וחשובה. הבעיה היתה עם הפופוליזם. גברת מירי רגב היקרה המציאה שהקהילה הציונית־הדתית חוגגת את יום העצמאות בנפרד כי לא מתאים לה לחגוג עם כל הקהילה, וכי בכלל היא מנהלת חיים נפרדים ממנה. גם כשהוכיחו לה שהיא טועה, היא לא חזרה בה. היא ניסתה להגיד שאלה אשכנזים שבאו להשתלט על הפריפריה, 'ואני פה להגיד לכם שנילי תחזיר את ירוחם לירוחמים'. היא השתמשה בשיח המזרחי של 'אכלו לי שתו לי', שאני כל כך לא מתחברת אליו, והיא יודעת להוביל אותו. היא לא מייצגת אותי בשום דרך. אני מאוד מעריכה את מה שהיא עשתה במשרד התרבות, אנחנו נהנים מהתקציבים שהיא שלחה לפריפריה, אבל אני לא מתחברת לשיח המתלהם של 'הם ואנחנו'. זה לא הסגנון שלי, לא המזרחי ולא המנהיגותי. כמובן גם ראש הממשלה בא וניסה להשפיע".

אחת התושבות ציינה שהוא בא בזמן הבחירות, אבל לא מצא זמן לבוא כשסגרו את נגב קרמיקה באוקטובר 2017.

"נכון. הוא לא היה כאן מאז ועידת הנגב (באפריל 2016, ר"ק). הובלנו בסקרים, אבל ביבי היה בטוח שבואו לכאן יחזיר את המעוז האבוד של הליכודניקים לליכוד. רק שאסור לזלזל באינטליגנציה של התושבים. יש הפרדה גדולה בין מי שאתה רוצה שיהיה ראש העיר שלך לבין עמדות פוליטיות שנשענות על שיקולי ביטחון ועל משהו היסטורי־זהותי. לכן אמרו לו פה: 'אוהבים את ביבי, מצביעים לטל'. 70% מהמצביעים שלי היו ליכודניקים שכעסו על הליכוד. לא היו בחירות בסניף, לא נעשה מהלך דמוקרטי בדרך לבחירת הנציג.

"בזמן הקמפיין הרשתות החברתיות געשו. עיוותו את האמת, פתחו במסע הסתה, טענו שהיו כאן שמונה שנים של כישלון, אמרו שמכרתי את ירוחם לחרדים ולציונות הדתית, שהירוחמים השורשיים לא נמצאים עם טל — מה שהוכח כטעות, כי הבאתי ארבעה מנדטים (מתוך 11, ר"ק).

"תושבי ירוחם יצביעו לביבי כחלק ממסורת שהשתרשה פה מאז שבגין היה ראשון הגיבורים שלה. כל כך הרבה אבד מהרוח הזאת. אם רוחו של בגין היתה נשמרת, אולי גם אני הייתי מצביעה ליכוד".

בהיעדר הרוח הזאת, התמיכה העיקרית של אוחנה באה ממפלגת כולנו שבראשות שר האוצר משה כחלון, ו"בהמשך הצטרפו גם הבית היהודי". בבחירות 2015 הצביעה לכחלון עוד בהיותה חברת מפלגת העבודה: "הוא ייצג אותי הרבה יותר מהעבודה. בהמשך העברנו החלטות ממשלה יחד ביישוב. ירוחם צריכה גב בממשלה, והוא יכול לעשות את זה. אני מייחלת שהוא יהיה שר האוצר גם אחרי הבחירות".

את לובשת מכנסיים, שֵירַתְּ בצבא, אבל את מגדירה את עצמך דתייה. זה נועד לרצות את שותפייך לקואליציה?

"אני דתייה מבית. כך גודלתי וחונכתי. אני שומרת שבת, חגים, כשרות. אנחנו מסורתיים. איך זה שאני לובשת ג'ינס צמודים ואומרת שאני דתייה? מבחינתי אין הבדל. המושג המזרחי של מסורתיות רחב ומכיל. גדלנו על סיפורים על הרב משאש, הרב הראשי של מרוקו, שהילדים שלו הלכו לבריכה בשבתות. הכל עובר התאמה לזמנים. חבל שלא מיישמים את זה בכל המדינה".

"אני אהיה סמן חברתי, בכל מפלגה שאהיה"

ובינתיים, מה קורה בירוחם? "אנחנו היישוב הצומח ביותר בנגב", אומרת אוחנה. "זה קורה משום שבני המקום נשארים ומגיעות משפחות צעירות, גם מהמרכז וגם משפרי דיור מהנגב. כשמיכאל נכנס לתפקידו היו 9,000 איש בירוחם, היום מתקרבים ל־11 אלף, ואם המגמה תישמר, בעוד פחות מעשור נגיע ל־20 אלף איש". בין היתר, המשפחות המגיעות לכאן נמשכות למחירי הדיור: דירת 4 חדרים חדשה עולה 800–900 אלף שקל. עלות השטחים בשכונת אגם היא כ־250 אלף שקל לחצי דונם.

מה הן הדעות הקדומות הכי מעצבנות על ירוחם ועל עיירות הפיתוח בכלל?

"צמיגים בוערים, מפעלים שנסגרים, מובטלים במרכז המסחרי".

זאת דעה קדומה? נגב קרמיקה נסגרה, והאבטלה בירוחם באמת גבוהה בהרבה מהממוצע הארצי.

"זאת לא התמונה המלאה. זה נכון ללפני שני עשורים. ההרכב הדמוגרפי השתנה. כשאני אומרת שגרים בירוחם עשרות רופאים וטייסים, שתושבים פה הקימו חברות הייטק שנרכשות על ידי מטריקס וחברות ענק — אנשים לא מאמינים לי".

30% מהאנשים פה הם נתמכי רווחה.

"נתמכי רווחה כוללים כל מיני אנשים. עוני זאת הגדרה רחבה. אין פה רעבים, אין הומלסים, אין עבירות רכוש, אין פשיעה. את רואה את ההישגים החינוכיים ואת מבינה שגדל כאן דור שכמעט כולם בו לומדים 5 יחידות מתמטיקה, פיזיקה, רובוטיקה ואנגלית. דור שהתעשייה הכבדה היא כבר לא אופציה בשבילו.

"מ־1998, חוץ מהפסקה קטנה בדרך, היתה כאן מנהיגות ערכית ששמה את החינוך בראש סדר העדיפויות. כשראש המועצה מוטי אביסרור נבחר כאן התחילה מהפכה שלקחה את התיכון, שבו כמעט שלא היו ילדים שניגשו לבגרות, למצב שבו היום 90% מהתלמידים בו זכאים לבגרות. זה תהליך של שני עשורים של צמיחה, גיוס משאבים ושינוי תודעה.

"ההקמה של תחום הצעירים נבעה מההבנה שאם נשקיע רק בחינוך ונייצא מוחות לתל אביב, לא נועיל לירוחם אלא ניכשל במשימה העירונית האסטרטגית. לכן אנחנו עסוקים בלהשאיר אותם בעיר. יש לנו 300 סטודנטים שגרים כאן ולומדים בדרום ובמרכז.

"היה לי הכבוד להקים את מעונות הגיל הרך, שהם מרכיב חשוב בהישארות המשפחות בירוחם. כשנכנסים אליהם רואים פאר והדר וסטנדרט גבוה של תנאים — לא רק במבנים, אלא במחשבה. באותה יחידה יש מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת שיכולות לגשת בקלות למעון ולראות מה שלום הילד, וגם טיפת חלב, כך שהאם שבאה יכולה לקחת את הילד לחיסון ולהחזיר אותו למעון. הרעיון הוא לייצר 'וואן סטופ שופ' שתספק את כל השירותים הרלבנטיים תחת אותה קורת גג. בנינו שלושה מעונות בעזרת תרומות וכספי מדינה בסך של 30 מיליון שקל.

"האבטלה אכן עומדת על 8%. זה כפול מהממוצע הארצי, אבל משותף גם למצפה רמון, דימונה וערד, כל הנגב המזרחי. עיקר האתגר הוא בקרב נשים שאינן אקדמאיות, בנות 40 בממוצע. עיר הבה"דים יצרה הרבה הזדמנויות תעסוקה, אבל לא מספיק. נכון שאלה משרות בקצה הרצף, והמכרז יצר שורת רווח מאוד נמוכה, אבל עובדתית שיטת ההפעלה המופרטת יצרה עשרות משרות שתושבי ירוחם נהנים מהן, אם לא יותר.

"אתגר נוסף הוא מציאת תעסוקה לגברים בני 60–67 שנפלטו מהתעשייה הכבדה, אם משום שהמפעלים נסגרו או משום שהיא נהייתה טכנולוגית. אבל אנחנו מנסים גם לשנות תודעה. זה שסבא שלך עבד במפעל בירוחם לא אומר שגם אתה חייב. אפשר לחיות בירוחם ולעבוד בבאר שבע".

בעבר הבעת משאלה להיות שרת הרווחה. גם את תעבדי בירושלים ותחיי בירוחם? תהיי שרה מטעם "כולנו"?

"אני אהיה סמן חברתי מובהק, מאיזו מפלגה שלא אבוא. איך שלא יהיה, יש לי עוד עשור פה, ועד שהוא יעבור ישכחו ממני על בטוח".

"גיליתי אשה צעירה, נחושה, בולדוזרית"

עמרם מצנע, שעמד בראש מועצת ירוחם, משוכנע שטל אוחנה היא המנהיגה שהעיר צריכה

מי שהשפעתו שינתה את פניה של ירוחם הוא עמרם מצנע, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר. בנובמבר 2005 מונה מצנע לעמוד בראש ועדה קרואה שתנהל את ירוחם, ושם פגש את טל אוחנה, אז בת 22. "גיליתי אשה צעירה, נחושה, בולדוזרית: אחת שדופקת בדלת, מבקשת לדבר, לגייס משאבים, מתרוצצת 24/7", נזכר מצנע. "היא יזמה פעילות של קבוצת הצעירים, והביאה אותם להישגים בלתי רגילים. אני הייתי סקפטי, אבל היא עשתה את זה בשכל, ברגישות ובלי התלהמות".

אוחנה, מספר מצנע, המשיכה עם הרוח היזמית גם עם ראש העיר שכיהן אחריו, מיכאל ביטון: "היא היתה המביאה והמוציאה לפועל שלו, זו שתפרה את התפרים מאחורי המסך ברגישות פוליטית, וידעה גם ליצור קשר עם הקהילה הדתית, אפילו עם החרדים.

"הבחירה בטל מעידה על הבגרות של התושבים. פעם המניע של ההצבעה בעיר היה 'מה טוב לי'. היום הם שואלים את עצמם 'מה טוב ליישוב'. הם בחרו בטל בזכות הניסיון שלה, כרטיס העבודה המלא ונועם ההליכות.

"הנורמה במועצות המקומיות היא להרוס מה שקודמך עשה. בירוחם היו דווקא פרגון והמשכיות של מנהיגות: אחרי שעזבתי מיכאל המשיך את התנופה, ועכשיו טל תוביל בעזרת הניסיון וההיכרות שלה. זה יוצר נתיב הצלחה".