להפגין עכשיו במחאה על גל ההתייקרויות? קר מדי

תראו את המחאה בצרפת. זו שלא הניבה עוד "ועדה שתבחן" או "דיון דחוף בנושא". היא הניבה תוצאות מיידיות. בשטח. לא רק שהמס על הדלק שנגדו יצאו האפודים הצהובים לרחובות לא יעלה, אלא גם שכר המינימום יעלה ויינתנו הקלות מס לפנסיונרים.

נשיא צרפת עמנואל מקרון נלחץ לאחר שהבין שהעם, אותו מושג אמורפי ורחב שלרוב כל כך קל להתעלם ממנו, לא מוכן לספוג יותר בשקט את הגזירות שנוחתות עליו. ואחרי הכל, לעם הצרפתי יש היסטוריה מפוארת של כעס. פעם הוא כבר נגמר במהפכה. למרות הצעדים הקדחתניים, שבוודאי אינם הנכונים ביותר ברמה המקרו כלכלית, אך הכרחיים לאור המצוקה שנקלע אליה הנשיא הצעיר והלא מנוסה במיוחד, טרם הסתיימה המחאה. מקרון, שנתפס ביהירות ובניתוק מרחשי העם, מבין שהוא ייאלץ לנקוט צעדים נוספים, משום שההחלטות שהתקבלו השבוע רק מרוויחות בעבורו מעט זמן.

שבע השנים הטובות הסתיימו

ומה אצלנו? אצלנו בישראל, בניגוד לצרפת, החורף קר וגשום מכדי לצאת החוצה להפגין נגד סדרה של העלאות מחירים, חלקן בחסות הממשלה כמו החשמל והמים, וחלקן באדיבות החברות הפרטיות החל מהסלולר ועד המזון.

הפגנת האפודים הצהובים בפריז. היסטוריה מפוארת של כעס צילום: רויטרס

זיכרון המחאה של 2011 כנראה מתחיל להתעמם, ואותן החברות שעמדו במוקד ההפגנות, החל מתנובה ועד אסם, מרגישות מספיק בנוח כדי להעלות מחירים. ממש כאילו בכירי החברות קוראים על בסיס שוטף את סקירות בנק ישראל וקיבלו אישור למהלך בהחלטת הריבית האחרונה שלו, שלוותה באמירה כי לראשונה זה שנים האינפלציה נכנסה לטווח היעד. אבל זהו בדיוק העניין. עד היום קצב האינפלציה בישראל היה אפסי עד זניח והוא עדיין נמוך מאוד, בעוד שהמחירים החלו להתנפח עוד קודם.

אבל ההסברים והתירוצים באמת לא מעניינים. הסיבה האמיתית לא טמונה בהכרח במעברן של תנובה ואסם לשליטה של חברות מחו"ל או התייקרות התשומות, כי במקביל אליהן נרשמו גם ירידות במחירי הסחורות שמשמשות חומרי גלם, אבל על זה אף פעם לא מדברים. גל ההתייקרויות שוטף אותנו בגלל ההרגשה שאפשר. הציבור זורם.

האפודים הצהובים בפריז צילום: אם סי טי

האזרח הישראלי מרוצה ושבע כבר כמה שנים טובות. הוא לוקח הלוואות זולות, קונה ג'יפונים וטס לחו"ל לטיולי שופינג. מה זה בשבילו החשבון בסופר. בחודשים האחרונים גם ראש הממשלה ושר הביטחון הטרי נותן עוד רוח גבית ומעסיק את כולם בסוגיות הביטחוניות. את מי מעניין הקוטג' כשחופרים מנהרות בצפון.

לשנות את האג'נדה בבחירות

וזהו בדיוק לב העניין. האזרח הישראלי השבע הפך לאדיש. המחאה הנשית נגד האלימות רשמה שיא נקודתי בשבוע שעבר עם כמה מיצגים נאים ונאומים סוחטי דמעות ודעכה מיד. חוק הנאמנות בתרבות שמקומם רבים? אולי יתמסמס בעצמו בזכות הקואליציה הצרה. חוק גיוס החרדים? אין מה לעשות, אחרת הם יחסמו את כל הכבישים, ולא רק את בני ברק וירושלים.

אז אפודים צהובים כנראה לא יהיו כאן, אף שיש אחד כזה לכל אחד בתא המטען של הרכב, אבל אפשר ואפילו עדיף למחות נגד יוקר המחיה בקלפי. אמנם הניסיון בבחירות 2015 להעביר את הבחירות מהציר הבטחוני הנצחי אל הציר החברתי־כלכלי לא הצליח, אך ייתכן שהוא זרע את הזרע הראשוני של מחשבה בקרב קהל המצביעים הישראלי.

וזה הרי כל כך הגיוני. לא משנה איזו מפלגה תעמוד בראש הקואליציה, לא סביר שהיא תפקיר את ביטחון התושבים בין שבגבול הדרומי ובין שבגבול הצפוני. כמו שכל כך אוהבים לומר כיום משני צידי המפה הפוליטית — אין באמת הבדל בין הימין לשמאל.

אז אם אין הבדל, למה לא נעזוב את הפחדים הפתולוגיים שלנו בעניין עצם קיומנו כאן ונתחיל להצביע על הקיום האמיתי שלנו. הוא תלוי במחירי החשמל, במחירי המים ובמחירי המזון. אלה הצרכים הבסיסיים במדינת ישראל במאה ה־21, והם צריכים להכריע את הבחירות ב־2019.