פרישת אדרי: תמרור אזהרה לפוליטיקאים

הפגישה בין המועמד למפכ"לות משה אדרי לבין בוחנת הפוליגרף - בין אם מדובר בקש ששבר את גב המפכ"ל ובין אם לאו - היא עוד משהו שנדבק, שצריך להסביר. וזה במקרה הטוב. במקרה הגרוע זהו חשד נוסף לשיבוש עבודת הוועדה. אדרי יכול היה לפרוש כנעלב, כמי שנמאס לו לספק הסברים, אבל פרישתו לא תותיר את הציבור המום ומאוכזב על אובדן מפכ”ל משכמו ומעלה.

לסיפור הזה כמה זוויות. הראשונה היא השופט בדימוס אליעזר גולדברג. כנראה שחושי הריח, ההערכה וההתבוננות של משפטן "אולד סקול" מסוגו עדיין חזקים יותר מהבדיקות של איילת שקד, יריב לוין וגלעד ארדן. גם אם גולדברג לא ידע על סיפור הבוחנת או לא הכיר את הסיפור על עיריית כפר סבא שנחשף ב"כלכליסט", די לו במה שידע וראה כדי לפסול את אדרי. נכון שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, כדרכו בקודש, ראה קשיים אך לא מניעות, ונכון ששני חברים בוועדה למינוי בכירים הצביעו בעדו. לכן היה סיכוי סביר לצלוח את הבג"ץ אילו הממשלה היתה מתעקשת על המינוי. וגם אז, המחלוקת בוועדה סביב המפגש עם עו"ד פיני פישלר הוציאה את אדרי מרוט ומתנדנד.

משה ציקו אדרי צילום: אוהד צויגנברג

התובנה השנייה מצרפת את אדרי ליואב גלנט, יעקב פרנקל וגל הירש, שקרסו כולם על מפתנה של הוועדה למינוי בכירים. בכולם נכשלה המערכת הפוליטית במינוי. וכשזה קורה בפעם הרביעית, מדובר בכשל עמוק יותר שמצריך מחשבה מחודשת. אולי להעביר את כל המינויים לוועדת איתור, אולי שימוע פומבי בפני ועדה ציבורית במתכונת האמריקאית, ואולי להסתפק בבחירת הממשלה ובהכשר משפטי של היועץ המשפטי, אם כי מהלך כזה יהיה כרוך בויתור על עין שהוכיחה עצמה רלוונטית.

הזווית השלישית היא תפקידה המרכזי של התקשורת בסיפורים הללו. חשיפותיה את הפגמים והמחדלים, בעיקר בסיפורי גלנט ואדרי, היו מכריעים. התקשורת ושופט בדימוס. טוב לדעת ש"האליטות הישנות", אלה שהממשלה כל כך מתאמצת למגר, עדיין חיות ובועטות.

ואדרי? ההחלטה הטובה ביותר שלקח בקריירה שלו זה לעזוב. בדיוק כמו הכלבלב בסיפור של אפרים קישון שנהג לעשות את צרכיו על השטיח בסלון. התייעצתי עם מאלף כלבים ידוע, כתב קישון, והוא הציע לי בפעם הבאה לדחוף את אפו של הכלב לשטיח ואז לזרוק אותו החוצה לחצר. נו, וזה עזר? נשאל קישון. בהחלט, השיב, עזר מאוד. עכשיו הוא עושה את צרכיו על השטיח, דוחף בעצמו את האף פנימה וקופץ לבדו לחצר.