בקיץ של 1972 רוברטה ליפסון היתה תלמידת תיכון שהגיעה לקמפוס של אוניברסיטת קורנל באיתקה, ניו יורק, ללימודי קיץ, והתאהבה. לא באדם אחר, ולא בחיי הסטודנטים, אלא בסין. זה קרה בזכות תלמידה אחרת בתוכנית, נערה בעלת עיניים מלוכסנות. "נולדתי בברוקלין וגדלתי בלונג איילנד, במה שהיתה סביבה יהודית ליברלית הומוגנית מאוד", מספרת ליפסון ממרחק של כמעט 50 שנה. "ופתאום, בפעם הראשונה, יצא לי לפגוש ילדים ממקומות אחרים בארצות הברית, וילדים שבאו מרקע שונה. במיוחד עניינה אותי הנערה הזאת, שמצאתי קווי דמיון בינה לביני. היא היתה דור שני למהגרים מסין כמו שאני הייתי דור שלישי למהגרים שהגיעו מרוסיה לאמריקה בסוף המאה ה־19".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

המפגש ההוא עיצב את חייה של ליפסון. "1972 היתה גם שנה היסטורית, שבה נשיא אמריקאי ביקר בסין בפעם הראשונה", היא מסבירה, "כך שבמידה רבה אני פרצתי מהבועה שלי בזמן שבו סין נפתחה לעולם. ככל שלמדתי יותר על הציביליזציה הסינית האדירה, היתה לי תחושה שדברים גדולים הולכים לקרות שם. עדיין לא היה לי לגמרי ברור מה בדיוק יקרה ומה יהיה התפקיד שלי בזה, אבל הייתי סקרנית לגלות". היא למדה היסטוריה סינית, חיפשה כל דרך לעבור לחיות במזרח, ומרגע שהצליחה לעשות זאת, ב־1979 — כשהמדינה רק התחילה להיפתח לעולם החיצון, שלוש שנים אחרי מותו של מאו דזה־דונג — ליפסון חיה כאן, בבייג'ינג. ב־40 השנה האחרונות היא עקבה מקרוב אחרי צמיחתה של האימפריה, אחרי הקידמה הדוהרת והסחרור הכלכלי. הנה דוגמה קטנה: "הגעתי לבייג'ינג בלילה גשום מאוד באוגוסט 79'. הטרמינל שבו נחתנו היה בגודל של אולי 90 מ"ר, אנשים עישנו והמזוודות פחות או יותר נזרקו אלינו מאיזשהו פתח ונרטבו מהגשם. ראינו הרבה עגלות עם חמורים וסוסים, ובדרך מנמל התעופה לעיר נתקלנו אולי בעשר מכוניות. אבל אני הרגשתי שסוף סוף הגעתי, שפה אני צריכה להיות", נזכרת ליפסון. בבייג'ינג חיו אז 5.5 מיליון בני אדם; כיום יש בה 21.5 מיליון אנשים, מיליוני מכוניות וחברות ענק שמניעות את הכלכלה התוססת והשנייה בגודלה בעולם.

וליפסון זכתה לא רק לראות את זה מקרוב, אלא גם לשחק שם תפקיד פעיל, כזה שהשפיע עמוקות על הכלכלה המקומית, על חיי המעמד הגבוה שצומח בסין ואפילו על חיי היהודים בה. בשנות השמונים והתשעים נהפכה היהודייה מלונג איילנד לאחת היזמיות המובילות בסין, שוק שנחשב מאתגר במיוחד עבור זרים, והתקשורת הסינית אפילו השוותה אותה לדונג מינג'ו, יו"ר ענקית המזגנים Gree ואשת הברזל של עולם העסקים הסיני. ב־1981 ליפסון ואליס סילברברג, גם היא יהודייה מניו יורק, הקימו את Chindex, חברה ליבוא ציוד רפואי שנסחרה בנאסד"ק במשך שני עשורים עד שלפני ארבע שנים נמכרה תמורת 433 מיליון דולר (לתאגיד הענק הסיני פוסון, הקרן האמריקאית TPG וליפסון עצמה). ב־1997 ליפסון הקימה את בית החולים Beijing United Family, המוסד הרפואי הראשון במדינה בבעלות זרה שצמח מאז לרשת של שישה בתי חולים ו־17 מרפאות ברחבי סין, שמשרתים זרים וסינים מהמאיון העליון. בין לבין, היא גם הקימה את הקהילה היהודית הרפורמית בבייג'ינג. כשאנשי עסקים זרים נכנסים בשנים האחרונות לסין, הם עושים זאת במידה רבה גם בזכות ליפסון, שנהפכה בדרך לאשה עשירה מאוד. ונדמה שאין עוד זרים רבים שיכולים להתבונן ולנתח את המעצמה הצומחת כפי שהיא עושה.

ליפסון עם שר המסחר האמריקאי גארי לוק בפתיחת מחלקה אונקולוגית באחד מבתי החולים של הרשת שהקימה בבייג'ינג, ב־2010. מנסים להביא לסין את חוויית הרפואה המערבית צילום: אי פי

אנחנו נפגשים בצפון־מזרח בייג'ינג, במשרדים של רשת בתי החולים שייסדה ושהיא משמשת יו"ר שלה, בעוד יום שבו העיר מכוסה בענן אפור סמיך של זיהום אוויר כבד. ליפסון (63) לא מתרגשת ממנו. "לכל מקום יש החסרונות שלו, גם לארצות הברית ולישראל" (שבה ביקרה כבר כמה פעמים), היא אומרת, ועוצרת את השיחה במקום שבו רוב הזרים היו ממשיכים לקטר. החוק הראשון של ליפסון להצלחה בעסקים בסין הוא פשוט לא להתלונן על התנאים, גם אלה שנכנסים עמוק לריאות: "אם אתה לא אוהב את זה, אתה לא חייב להישאר כאן".

והיא אוהבת את סין, מאז למדה את ההיסטוריה שלה באוניברסיטת ברנדייס היוקרתית. אחר כך המשיכה ל־MBA באוניברסיטת קולומביה, חיפשה עבודה שתיקח אותה מזרחה, ולא מצאה. הקשרים בין המערב לבייג'ינג היו אז מועטים מאוד, אפילו יחסים דיפלומטיים מלאים עם ארצות הברית עוד לא היו. ליפסון המשיכה להתעקש, עד שב־1979 מצאה משרה בסובין כימיקלים. החברה, בבעלות משפחה יהודית מבוסטון שעסקה ביבוא ויצוא של חומרי גלם מסין ואליה, היתה אחד העסקים האמריקאיים הראשונים שהורשו לפתוח משרד במדינה, וגייסה את ליפסון כדי לשלוח אותה לשם. "אמרתי לבוס שלי שזו הזדמנות נהדרת בשבילי לנסוע לבייג'ינג אבל שאני לא באמת מתעניינת בתחומי העיסוק של החברה", היא משחזרת. "הוא הסביר לי שסין מלאה בהזדמנויות, ושכדאי שאסע ואגלה שם מה אני רוצה לעשות".

אז ליפסון הגיעה. "כיוון שעסקתי בעבר בתחום הרפואי, הלכתי להסתובב בבתי חולים בבייג'ינג וגיליתי שהמצב שלהם גרוע מאוד. בתי החולים נסגרו כמעט לגמרי בתקופת מהפכת התרבות, ובעשור שלפניה הטכנולוגיה שהגיעה אליהם היתה רק מברית המועצות. אפילו בבית החולים הכי טוב בבייג'ינג הציוד המתקדם ביותר היה מכונת X-Ray מתוצרת ג'נרל אלקטריק מהימים שלפני מלחמת העולם השנייה. חוץ מזה היה להם מקרר, סטטוסקופים — וזהו. היה לי ברור שיש כאן הזדמנות עסקית, ושהם צריכים עזרה".

ליפסון התחילה לייבא ציוד רפואי מארצות הברית לבתי החולים הריקים של סין, בתחילה באמצעות חברת המסחר שעבדה בה, ולאחר שזו נסגרה — ממשרד עצמאי ששכרה עם שותפתה. "כשהבאנו את מכונת האולטרסאונד הראשונה לסין חלק מהרופאים התרגשו עד דמעות. הם אמרו לי שפתאום הם יכולים לראות דברים שבמשך כל הקריירה שלהם הם רק דמיינו: איך העובר נראה, איך נראים כל האיברים שלו".

מהר מאוד היבוא חרג מציוד רפואי: "כשהרשויות הבינו שאנחנו יכולות לייבא דברים הן ביקשו שנביא גם מכונות לכרייה ולבנייה וציוד לנמלים, אבל הציוד הרפואי נשאר התשוקה שלי, ואחרי כמה שנים הבנו שאנחנו חייבות לשים את הפוקוס על התחום הזה. בשנות התשעים כבר היתה לנו חברת הפצה גדולה בסין, אבל אז גם הגיעו לכאן חברות זרות גדולות ופתאום לא היינו היחידות שיכולות לייבא דברים. התחרות נהפכה לממוקדת מחיר".

איך שרדתן את הכניסה של התאגידים הגדולים?

"היינו ממש טובות. שימשנו המפיץ הבלעדי של חברות טכנולוגיה רבות והיו לנו אנשים מלאי תשוקה ויחסים טובים עם הלקוחות. לא רק מכרנו להם ציוד אלא גם עזרנו לרופאים לפרסם מאמרים מדעיים בכתבי עת זרים, לקבל מענקי מחקר בחו"ל ולהתחבר למידע בינלאומי והזדמנויות במדינות אחרות".

הקהילה היהודית הרפורמית בבייג'ינג, כפי שתועדה בכיכר טיאננמן ב־1999 בידי הצלם הצרפתי פרדריק ברנר. "כיהודים יש לנו מסורת של להיות אאוטסיידרים" צילום: Frederic Brenner courtesy Howard Greenberg Gallery

גם במשרד הצנוע שלה, שנראה כמו זה של כל המנהלים האחרים בחברה, קשה לפספס את היד הרמה שבה היא שולטת בעסק. יש לה שלט רחוק קטן שבעזרתו היא יכולה לפתוח ולנעול את דלת חדרה בעודה יושבת מאחורי השולחן. היא יורה הוראות לעוזרת האישית שלה ולאנשי צוות אחרים שחולפים במסדרון, והיא לא מפסיקה לקרוא את ההודעות והמיילים בטלפון בשעה שהיא מספרת את הסיפור שלה ומשיבה לשאלותיי. והביטחון העצמי ניכר בכל משפט. "אולי בגללו הצלחנו כל כך במשך השנים: כי אף פעם לא הסכמנו לקבל 'לא' כתשובה", היא אומרת בחיוך כשאני שואל אותה על כך. "המנטרה שלנו בחברה היתה שבסין הכל מאתגר, אבל שום דבר לא בלתי אפשרי. אם מישהו אמר לנו שאי אפשר, לא קיבלנו את זה. אם זה משהו שנכון לעשות — הוא חייב להיות אפשרי".

אפילו לפתוח בית חולים פרטי יוקרתי במדינה הנשלטת בידי מפלגה קומוניסטית, ועוד בבעלות זרה. בסוף שנות השמונים ליפסון ליוותה חברה סינית שילדה בבית חולים מקומי, והבינה שציוד הוא רק חלק מהבעיה של המערכת; איכות השירות היא הצד האחר של הסיפור. "האחיות התעלמו ממנה לגמרי, לא אפשרו לבעלה לטפל בה, אפילו לא היו כיסאות בלובי", היא מספרת. "כמה שנים אחר כך נסעתי לארצות הברית כדי ללדת את הילד הראשון שלי, והחוויה שלי היתה כל כך שונה ממה שהיא חוותה. חשבתי שזה לא הוגן עבור הנשים בסין, ושאנחנו צריכים להביא את החוויה הזאת אליהן ושגם אם לא נוכל לשרת את כולן, נוכל ליצור מודל לבתי החולים הציבוריים".

ליפסון החליטה להקים בית חולים בסטנדרטים מערביים אבל נדרשו לה עוד כחמש שנים לקבל אישור ולאסוף את 185 החותמות הרשמיות, לא פחות, שלהן נזקקה כדי להקים אותו. "היו הרבה מאוד פגישות שבהן הפקידים הסינים פשוט צחקו עלינו. הם הסבירו לנו שסין היא מדינה קומוניסטית וברור שאי אפשר לעשות רפואה פרטית במדינה קומוניסטית, ועוד רפואה בהשקעה זרה. לכן כל הזמן שינינו את האופן שבו הצגנו את הדברים, אנשים אומרים 'לא' ואתה חושב על דרך אחרת להציע את זה. בסוף הלכנו על הזווית של הזרים: אם אתם רוצים שחברות יבואו להשקיע כאן, אתם חייבים לתת לעובדים שלהן פתרונות בתחום הבריאות, וגם החינוך לילדים. בתקופה ההיא הזרים שחיו בסין היו טסים לחו"ל בכל פעם שהיו צריכים טיפול רפואי. וכשהעלינו את הזווית הזאת — שהסינים חייבים בריאות ברמה בינלאומית כדי למשוך משקיעים — הם פתאום התחילו להקשיב".

מה צריך כדי לעבוד ביעילות עם הממשלה?

"אם הממשלה רואה שאתה עושה דברים שטובים לסין ופועל בצייתנות, היא תתמוך בך. לרכוש חברים ולבנות אמון זה לא מספיק, חייבים גם להמשיך לציית. כמשקיעים זרים אני מרגישה שאנחנו נדרשים לעמוד בסטנדרט גבוה יותר לעומת החברות המקומיות, כי בסופו של דבר אנחנו אורחים במדינה הזאת".

ולמרות הצורך המובהק בצייתנות — כמו גם העובדה שהמשטר הסיני, מאז ואפילו בחודשים האחרונים, פועל לעתים במהירות נגד אנשי עסקים בכירים — ליפסון מתעקשת שמעולם לא חששה לפעול שם. "אף פעם לא הרגשתי פחד. תמיד קידמתי משהו שהוא טוב, חיובי ואחראי, אז מה הסכנה?".

השילוב של הזדמנות עסקית והעובדה שהסינים צריכים עזרה שוב השתלם לליפסון. בית החולים הראשון נפתח ב־1997, וסביבו נבנתה רשת United Family Healthcare, שמטפלת כיום ב־2,000 בני אדם בכל יום ב־23 מרכזים רפואיים ברחבי המדינה. היא משרתת את מי שיכול להרשות זאת לעצמו, אבל 1% מההכנסה, היא אומרת, מוקצה לטיפול בחינם ב"אנשים שנופלים בין הכיסאות במערכת הסינית". יחד עם סילברברג, שותפתה הוותיקה, היא פועלת כיום רק ביונייטד, שגם בה בעלי המניות העיקריים כעת הם TPG ופוסון (שעם הזמן קנתה גם את כל השליטה בחברת הציוד הרפואי).

היחסים בין ארצות הברית לסין הקומוניסטית החלו להתחמם בזהירות בשנות השבעים, וציון הדרך המרכזי נרשם רק ב־2001, כשוושינגטון תמכה בכניסת סין לארגון הסחר העולמי (WTO), שתרמה מאוד להתפתחות הכלכלה הסינית. אלא שבשנים האחרונות גורמים שונים בארצות הברית טוענים שסין לא עמדה בהתחייבויות לארגון מבחינת פתיחת הכלכלה שלה לחברות זרות, והנשיא דונלד טראמפ הוביל למלחמת סחר, כשהטיל מכסים על שורה ארוכה של מוצרים סיניים והגביל השקעות סיניות באמריקה, מה שגרר הטלת מכסים גם מצד סין. הנשיא טען שהיחסים בין המעצמות לא סימטריים, ו"סין אונסת את ארצות הברית". "טראמפ טוען הרבה דברים, אבל מה שהוא אומר פשוט לא משקף את המציאות", קובעת ליפסון, ממרומי 40 שנה של פעילות בצומת הנפיץ הזה של סחר בין סין לארצות הברית. "וזה גם לא עקבי, הוא יגיד משהו אחד ולמחרת משהו אחר. זה מסוכן מאוד".

טראמפ טוען שסין נבנתה בזכות ארצות הברית.

"אני מסכימה, אבל בניגוד אליו אני חושבת שזה היה מסלול דו־סטרי, כלומר גם סין תרמה לכלכלה האמריקאית במשך השנים האלה. אני גלובליסטית ומאמינה בחשיבות של שיתוף פעולה בין מדינות".

לא רק טראמפ מתלונן, גם הקהילה העסקית הזרה בסין טוענת שחברות זרות עדיין מופלות במדינה, מתקשות לקבל רישיונות, לא מורשות לפעול בתחומים מסוימים ונדרשות לעבוד באמצעות שותפים סינים.

"לדעתי התלונות האלה הלכו רחוק מדי. אם תשאל מנהלי חברות אמריקאיות איך היו העסקים שלהם בסין בעשור האחרון, תשמע שהם שגשגו. הם היו רוצים שדברים יהיו טובים יותר, וכולנו היינו שמחים שסין תיפתח יותר, אבל העסקים שלהם עם סין פרחו. הבעיה היא שהתלונות מהקהילה העסקית מניעות את טראמפ ואחרים להגדיר את סין אויב. במקום להתלונן, אני השקעתי הרבה מהזמן שלי בלובי מול הממשלה הסינית כדי לשנות את המערכת. אמרנו להם שזה מסובך לרשום ספקי בריאות זרים, והם הקלו את הרישום. גם הזמן שלוקח לרשום תרופות חדשות התקצר, וסין מכירה כיום בניסויים קליניים שנעשו בחו"ל. זה קרה בזכות הקהילה העסקית כאן".

אף פעם לא חשת תסכול לנוכח העובדה שמתחרים סינים שלך, למשל, קיבלו יותר סיוע ותמיכה מהממשלה, או שנדרשת לשותף מקומי כדי לפתוח בית חולים?

"לפעמים יש חוקים בתחום הבריאות שמגבילים משקיעים זרים בהשוואה למקומיים. אבל באותה מידה להיות משקיע זר גם פותח דלתות בסין. יש לנו בעלי מניות סינים, ולדעתי זה רק מועיל לקבל ידע והבנה סינים. גם כשפוסון הולכים לעשות עסקים בפורטוגל הם מחפשים שותפים פורטוגלים, ואותו דבר כשהם פועלים באמריקה. זה טבעי והגיוני".

אחד היתרונות של הסינים, וזה שלדעתה הקפיץ את המעצמה במהירות חסרת תקדים, הוא "נחישות גדולה לצאת ממצב רע מאוד של עוני. הסינים עובדים קשה, הם שאפתנים ואוהבים ללמוד. כמעט כל מי שאני מכירה כאן הולך לשיעורים וסמינרים בסופי שבוע כדי לשפר את עצמו ולהתקדם. זה לא קורה באמריקה. אם תסתובב בשדה תעופה בסין תראה אנשים עובדים וקוראים בזמן שהם מחכים למטוס. הם עסוקים ומסתובבים ברחבי המדינה כדי לגרום לדברים לקרות. זה שונה ממה שקורה במדינות אחרות".

כיום קל יותר לזרים להיכנס לסין?

"התשתית טובה יותר ויש יותר שירותים תומכים. מצד אחר, כשאני הגעתי היו המון דברים שהיה צריך לעשות. אז במובנים מסוימים זה קל יותר, ובאחרים קשה יותר. ועדיין, יש כאן הזדמנויות מדהימות ליזמים זרים".

בסין פגשה ליפסון את מי שהיה לבן זוגה, טד פלאפקר, כתב "האקונומיסט" בבייג'ינג; יש להם שלושה בנים בוגרים, שרק אחד מהם חי כיום בסין. המשפחה חברה בקהילת בייג'ינג, הקהילה הרפורמית של העיר, שליפסון עצמה הקימה מיד כשעברה לגור בה. כבר ב־1980 חגגה הקהילה ליל סדר הראשון, שלצורך הפקתו נדרשו הטבחים הסינים של מלון בייג'ינג ללמוד איך מכינים גפילטע פיש. 25 יהודים השתתפו בליל הסדר ההוא; בשנים האחרונות מספר האורחים באירוע כבר מגיע לכ־150. ב־2001, כשרב בבית חב"ד בהונג קונג כתב לה שהוא מתכוון לעבור לבייג'ינג ולפתוח מוסד דומה בעיר, ליפסון ניסתה להניע אותו מכך והסבירה שאין צורך: "אנחנו כבר מציעים בית לכל הצרכים של היהודים כאן", כתבה. כיום שתי הקהילות, הרפורמית והאורתודוקסית, חיות זו לצד זו בידידות.

"גדלתי במשפחה יהודית שהיתה גאה מאוד בתרבותה", היא מספרת. "יחסית לישראלים שאינם אורתודוקסים אפשר להגיד שהיינו דתיים, למשל חגגנו את השבת. חשוב לי להיות יהודייה, ולהיות יהודייה זה אומר להיות חלק מקהילה. באופן טבעי זרים שרחוקים מהבית מרגישים בודדים יותר וזקוקים יותר לקהילה ותמיכה, ואני אוהבת להקים דברים. אם יש משהו נדרש שלא קיים — אתה פשוט הולך ועושה אותו".

במשך השנים סין הטילה הגבלות על פולחן דתי, ויהדות אינה מוגדרת כאן דת רשמית. לא נתקלת בבעיות סביב העניין?

"בהתחלה העדכונים על ארוחות חג עברו מפה לאוזן. כשהתחלנו לפרסם מודעות ב'צ'יינה דיילי' (עיתון ממשלתי סיני באנגלית), פרסמו את המודעה במשך שבוע ואז אמרו לי שהם לא יכולים להמשיך כי קיבלו שיחה מהמשרד של אש"ף, והיא הוסרה למען הביטחון שלנו. האמת שהסינים היו מארחים נדיבים כל השנים, ובאירועים גדולים שלחו שוטרים כדי לוודא שדבר לא יקרה לנו. בתחילת הדרך היו מקרים שבאו לשאול אותנו על יהדות, אבל תמיד הדגשנו שהמטרה אינה להמיר אנשים ליהדות באופן אקטיבי, והממשלה סמכה עלינו".

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

היא אמנם מגדירה עצמה בייג'ינאית, אבל רק בשנה שעברה קיבלה את הגרין קארד הסיני, אישור תושבות קבוע שמחולק לזרים ממש במשורה (עד כה קיבלו אותו קצת יותר מעשרת אלפים אנשים). והיא יודעת שתמיד תהיה זרה. "יכול להיות שנוח לי להיות קצת אאוטסיידרית, כי זה נותן פרספקטיבה טובה יותר. חוץ מזה, לנו כיהודים יש מסורת של להיות אאוטסיידרים. אבל סין היא הבית שלי. הסיפור הסיני היה כל כך מעניין והוא ממשיך להיות מעניין יותר ויותר וגדול יותר ויותר. אני לא חושבת שיש עוד סביבה עם שינוי כה מהיר, כל כך הרבה הזדמנויות וריגושים. חייתי בניו יורק וחשבתי שהיא העיר הטובה בעולם, עד שהגעתי לבייג'ינג. לא נראה לי שאי פעם אוכל לעזוב".