נקמת האפוד הצהוב

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה 

הפתרון הוא חסימת כבישים. "אלה שיחסמו ילבשו אפוד צהוב, זה שכל אחד מחויב להחזיק ברכב. מי שתומך בפעילות, אבל לא רוצה לצאת בגשם ולחסום, יכול לקפל את האפוד מעל תא הכפפות". הבטתי קדימה ולא ראיתי אפוד במכונית, אבל ניכר שיואן לא מתנכר למהלך. "מקרון בלחץ", העיר בהתרגשות. "הוא איים שיחרימו את רישיון הנהיגה של כל מי שייתפס חוסם כביש, אבל הוא לא יכול לעצור אותם. זאת תנועה בלי מנהיגות, שצמחה מהרשתות החברתיות. לא האיגודים יזמו אותה ולכן היא רצה חזק. כולם יודעים שראשי האיגודים והפוליטיקאים אוכלים סביב אותו שולחן. השמאל והימין אוכלים סביב אותו שולחן. זה לא שמאל ולא ימין! זה כי גונבים אותנו וכי די!".

"האפודים הצהובים" איימו לחסום למחרת את הכניסה לסופרמרקט הגדול שליד הכפר. טסנו לשם והעמסנו יין וגבינות. אכול ושתה כי מחר מהפכה צרפתית. ולמחרת באמת הכל היה הפוך. כמעט 300 אלף אזרחים חסמו כבישים. כ־50 מהם הגיעו לחדרי מיון. אשה באלפים הגבוהים ניסתה להסיע את בתה לרופא. המפגינים טיפסו על רכבה והלמו בו. היא נכנסה לפניקה, דרכה על הגז ודרסה למוות מפגינה.

איור: שמרית אלקנתי

את כל זה ראינו מהבית, בעודנו מרעננים שוב ושוב את אתרי החדשות. מקרון סירב לסגת מהטלת המס החדש. האם יאבד את העם לטובת לה־פן? ומה יהיה אז עלינו, המהגרים החדשים?

המאמרים סחררו אותי. מצד אחד, המס החדש בא לעודד מעבר לתחבורה ציבורית, כלומר להגן על הסביבה. מצד אחר, לפריזאים קל להטיף לרכיבה על אופניים, אבל פה, תחת הרי הלוברון התלולים וצלופי הרוח, זה נשמע מעט מופרך, ולנו יש רק ילדה אחת להקפיץ מכאן לשם. אבל לא לדאוג, נאכל גבינות, נשתה עוד יין ונחכה עד יעבור זעם. אנחנו לא ממהרים לשום מקום וגם לא נדרשים לבחור צד.

חשבנו שבשבת זה נגמר, אבל ביום שני, כשהבהלתי את עצי ההסקה למחסה מפני גשמים קרבים, ניגש אליי יואן. "האפודים הצהובים השתלטו על מזקקת נפט וחוות בלונים מחוץ למרסיי", סיפר. "פרצה היסטריה כללית ובעיר כבר אין דלק. חייבים למהר למלא את המכל".

זינקתי לסיטרואן ודהרתי לתחנה שמדרום לכפר, שם השתרך תור אפוקליפטי סטייל 1973. עד שהגעתי למשאבה, הכל אזל. יואן הקיש בחלוני, "יש עוד תחנה", אמר, "ליד המוסך של פז'ו בעמק. בוא נעוף לשם".

אין כמו רגע כזה כדי להתאהב בצרפתים. מצד אחד, הם מרביצים מחאה חברתית באופן שמשאיר את הפה פעור. יש להם החוצפה להסתער על מתחם תעשייתי מגודר ולעשות בו בסטיליה. מצד אחר, הם עומדים בשלווה בתחנת דלק שמכליה יבשו, ומחשבים את המהלך הבא כאילו שזו בדיחה.

ואולי זה באמת מצחיק. אומרים שהצרפתים מואסים בנשיא שלהם בתוך שנה אחת בממוצע. כך היה עם סרקוזי, אחר כך עם הולנד, עכשיו עם מקרון. כמה הפוך זה מנאמנותנו עד בלי די לנתניהו, שיוסיף וימשול בנו, כך נראה, עד שיימאס לו או לשרה. אולי זה באמת מצחיק, כי אני רחוק עכשיו משני אלה, וכי הכל בעצם בקטנה.

אני מגיב לאירועים כבן לארץ שטילים עפים בה, רוכש אספקה כבן לעם שננעל בגטאות ומתאבסס על התקשורת בציפייה לסוף עולם בלתי נמנע. תניח, דרמה קווין ישראלית אחת. פה אירופה של המאה ה־21. האירוע באלפים היה חריג. מקסימום עומדים קצת בפקק או משלמים קצת יותר על ליטר דיזל. הנה תראה: התחנה של המוסך עדיין שמישה. מילאתי את הטנק בשלווה ונסעתי לקנות עוד גבינה.

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

כעבור יומיים צלצלה אלישה מהכביש המהיר. "האפודים הצהובים השתלטו על תחנת האגרה!", דיווחה בהתפעמות. "הם שמו מסקינטייפ על המכונות. לא צריך לשלם! אני על הכביש!".

"אבל זאת המכונה שנותנת לך כרטיס", הזכרתי לה. "בצד השני יש את המכונה שמשלמים לה. איך היא תדע שלא באת מפריז ושאת לא חייבת 60 יורו?"

"לא יודעת", אמרה. "נחיה ונראה".

סגרתי את הטלפון ונעמדתי מתוח כמו שוטר תנועה. "שב", אמרתי לעצמי. "שב. יהיה בסדר. זאת אירופה".