בלב הרי הרוקי בקולורדו, בגובה 2,400 מטר מעל פני הים, שוכנת אספן: בעבר עיירת כורים, כיום אחת הכתובות היקרות ביותר באמריקה. אפשר למצוא שם בתים של מיליארדרים משלל תחומים, אתר סקי יוקרתי, ואת מכון אספן, מכון מחקר נודע, שפסטיבל הרעיונות השנתי שלו מחבר פוליטיקאים, פילנתרופים, אנשי אקדמיה ושאר חברי אליטה. ב־2011 גם אננד גירידהרדס, שהיה אז פרשן ובעל טור ב"הניו יורק טיימס" שכבר הספיק לפרסם רב־מכר אחד, מצא את עצמו באספן, כעמית של מלגת הנרי קראון במכון.
"בתיאוריה, מטרת התוכנית היתה לעזור למנהיגים יזמים ללמוד איך להפוך את העולם למקום טוב יותר", הוא מספר עכשיו ל"מוסף כלכליסט". "זאת תוכנית שמיועדת ספציפית ליזמים עסקיים. אבל, בלי להעליב את הקוראים שלך, חדר מלא ב־21 אנשי עסקים יכול להיות משעמם, ולכן בכל מחזור של 20 ומשהו משתתפים היו גם שניים־שלושה מרקע אחר: אמן, כותב, עיתונאי, מישהו מהטלוויזיה. אנחנו היינו התבלין.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
"היתה לי חוויה נהדרת באספן. אבל עם הזמן כל מיני רגעים גרמו לי להרגיש לא נוח, להבין שמשהו משונה קורה כשהעשירים והחזקים מתכנסים כדי לדבר על שינוי. היו שם הרבה סממנים של צביעות. למשל, דיברנו על להפוך את העולם לטוב יותר, אבל פסטיבל הרעיונות של אספן מקבל חסות מחברות כגון פפסי ומונסנטו; דיברנו על איך לחזק את הדמוקרטיה בבניין הסמינרים על שם קוך, שממומן בידי אחד האחים קוך (טייקוני אנרגיה), שמנסים להשתלט על הדמוקרטיה; דיברנו על איך להעצים נשים, בארוחת צהריים בחסות גולדמן זאקס, שבלי ספק מספר הנשים שבהן הוא פגע בתרומה שלו למשבר הפיננסי גדול ממספר הנשים שלהן הוא עזר במאמצי הצדקה שלו".
אינדירה נואי מפפסיקו בהשקת אמנת בריאות של חברות המזון צילום: איי אף פי
והיה עוד משהו שעורר בגירידהרדס אי־נוחות גדולה. "הרבה מהעמיתים בתוכנית היו בעלי תפקידים בכירים במיזמים העסקיים החשובים בתקופתנו, מפייסבוק ואפל, דרך חברות בוול סטריט ועד תאגידי המזון הגדולים. היית חושב שארגון כמו מכון אספן, שמנסה להפוך את העולם למקום טוב יותר, ינסה למנף את ההשפעה שלו על האנשים האלה כדי לומר: 'הי, אתם שם בפייסבוק בונים מונופול טורפני שהורג את עסקי החדשות ומנצל לרעה את הפרסום אונליין. למה שלא תחשבו איך תיראה פייסבוק אתית יותר?'. או: 'אתם שם בפפסי מוכרים משקאות קלים — תראו, זה גורם לסוכרת אצל ילדים והופך את המדינה שלנו ללא בריאה. למה שלא תשקלו להוריד את המוצר הזה מהמדפים?'. אבל מכון אספן והתוכנית הזאת אף פעם לא עשו את זה. הם מעולם לא ביקשו מאנשים לגרום פחות נזק או לבחון מחדש את מה שהם עושים. במקום זאת הם ביקשו מהם לעשות מהצד פרויקטים שיהפכו את העולם למקום טוב יותר, מיזמים שלא היה להם קשר לעבודה היומיומית שלהם ולעיסוק העיקרי שלהם. נניח, לעזור ל־20 בנות באזור סן פרנסיסקו ללמוד לתכנת. כל התרבות הזאת נהפכה למשונה מאוד בעיניי".
הרהורי הכפירה של גירידהרדס נהפכו בסופו של דבר למתקפה מהדהדת על האליטה שרוצה "להפוך את העולם למקום טוב יותר". ואת יריית הפתיחה שלה הוא החליט לירות דווקא באספן. בקיץ 2015 גירידהרדס (Giridharadas) הוזמן לכנס מחזור של בוגרי התוכנית שבה השתתף, והתבקש להרצות על הספר שהוציא שנה קודם לכן, שעסק בפשע שנאה בטקסס ושהוביל אותו להרצאת טד פופולרית. הוא הסכים, אבל אמר למארגנים ש"ההרצאה תהיה קצת שונה. ואז הפכתי אותה לשונה מאוד; אם הייתי אומר להם מה אני הולך להגיד הם לא היו נותנים לי לדבר.
"כי בהרצאה אמרתי שהאנשים שיושבים בחדר חושבים שהם משנים את העולם ומאמינים שהם המתאימים ביותר לפתור את הבעיות העיקשות ביותר. אבל מה אם האנשים שבחדר הם הבעיה? מה אם מה שהעולם באמת צריך הוא לא שהאנשים האלה ייזמו פרויקטים שיביאו לקצת טוב, אלא שהאנשים האלה יגרמו פחות נזק? מה אם מה שהעולם צריך הוא לא שהם 'ייתנו בחזרה', אלא שהם ייקחו פחות מלכתחילה? מה אם מה שהעולם צריך הוא לא שהם יהיו נדיבים, אלא שלא יעמדו בדרכו של הצדק?".
על הבמה הוא לא היסס להבהיר על מי למשל הוא מדבר: "שאלו את עצמכם, האם העולם צריך חברות מזון שיתרמו יותר גני משחקים לילדים, או חברות מזון שלא מרוויחות מהפיכת ילדים לשמנים?". בסוף הנאום השתררה דממה, שלאחריה חלק מהאנשים בחדר החלו במחיאות כפיים נלהבות, וקמו על רגליהם. לא כולם, כמובן. מדליין אולברייט, לשעבר מזכירת המדינה, עלתה לנאום אחריו, ואמרה שהיא לא בטוחה לגבי הדובר הקודם, אבל היא חושבת שאמריקה נהדרת. ומנהל קרן השקעה פרטית ניגש לגירידהרדס להגיד לו שהוא אידיוט. מנגד, מיליארדר אחר אמר לו שהדברים ביטאו את הקונפליקט הפנימי שמלווה אותו כל חייו. ובמהרה הדברים חרגו מחלל החדר הזה: דיוויד ברוקס, בעל הטור הנודע מ"הניו יורק טייימס", ציטט את הנאום, והרעיון התחיל להתגלגל.
אננד גירידהרדס צילום: איי אף פי
גם אצל גירידהרדס המחשבות המשיכו להתחדד, ולפני כחודשיים וחצי הוא פרסם את "Winners Take All", רב־מכר עטור שבחים שתוקף את "הקרקס של האליטה לשינוי העולם". חתן פרס נובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ המליץ ל"פלוטוקרטים הפילנתרופים" לקחת עותק של הספר לבית הנופש שלהם בהמפטונס, ואפילו ביל גייטס, אולי הפילנתרופ הנודע בעולם, תרם המלצה לגב הספר ושיבח את "המחויבות והמסירות של המחבר לקידום הצדק החברתי".
גירידהרדס, חשוב להבהיר, לא מדבר רק על חוליי השיטה הפילנתרופית, אלא גם על בעיה עמוקה הרבה יותר. "אי אפשר להצדיק את המערכת שאנחנו חיים בה, את השיטה הכלכלית־פוליטית שמתוכננת להעניש את רוב האנשים לטובת המיעוט", הוא מסביר כעת. "האנשים שישבו בחדר באספן הם לא המושיעים, אלא אולי אדריכלי הבעיה. הרבה מחברי האליטה שאני מבקר יודעים על מה אני מדבר ומסכימים איתי בסתר. הם יודעים שהם עומדים על הר שלא ניתן להגן עליו, והם לא יודעים איך לרדת ממנו. כתבתי את הספר כדי לעזור לחלק מהאנשים האלה לראות את הדרך למטה. וחשוב מכך: כתבתי אותו כדי לגרום לכל השאר להפסיק לעשות אאוטסורסינג לשינוי העולם, להפסיק להפקיד את השינוי בידיהם של החזקים והעשירים".
מה שמסבך את העניינים, והופך את הביקורת של גירידהרדס לפרובוקטיבית, הוא העובדה שהיא מתמקדת דווקא בחברי האליטה שכוונותיהם טובות. אלה שבנאומים שלהם ממריצים את הקהל לשפר את העולם, שמקדמים אחריות תאגידית. אלה שעושים "משהו שהוא גם ראוי לשבח וגם משרת אותם עצמם: הם מנסים לעזור על ידי לקיחת בעלות על הבעיה", כהגדרתו של גירידהרדס.
לארי פינק מבלקרוק נואם באו"ם צילום: אי פי איי
ומה רע בזה?
"אם אתה אדם חושב מרקע פריבילגי אתה לא יכול כיום לחיות, לקרוא עיתון, להסתובב בלי להבין שאנחנו חיים בעידן של אי־שוויון פראי, ברגע שבו לרוב האמריקאים אין גישה לחלום האמריקאי. ולכן אנשים נרתמים. אבל האי־שוויון הקיצוני הזה יצר באליטות שתי תגובות פסיכולוגיות שונות, זה מעין פרדוקס: מצד אחד, אם אתה פריבילגי האי־שוויון מעורר בך רצון לעשות משהו, להירתם, להתנדב. הדחף הזה טוב. אבל הצד האחר פחות מוכר: האי־שוויון הקיצוני מעורר בהם פחד ליפול מהאחוזון העליון. כי לדוגמה ההבדל בין בית הספר הפרטי שהילדים שלך לומדים בו לבית ספר ציבורי נהיה גדול הרבה יותר, להבדיל מגרמניה או צרפת, למשל, שבהן הוא קטן יותר. באמריקה זה מבעית. לכן אנשים עשירים מאוד, אלה שהחליטו לעזור, הם גם אלה שהחליטו שהם יכולים לעזור רק בדרכים שמשמרות את המצב, שלא מאיימות על מעמדם ולא באות על חשבון הפריבילגיות שלהם. ולכן הם מקדמים עזרה שלא מפריעה לסטטוס קוו, זה שבו הם בצמרת. הם מוכנים לעזור בכל דרך אפשרית, חוץ מדרכים שכוללות העלאת מסים, למשל, או רגולציה משמעותית על העסקים שלהם".
כך נולד אופן המחשבה שעומד במרכז המציאות שמתאר גירידהרדס: Win־Win, האמונה שאפשר גם לסייע לאחרים וגם להרוויח, בלי לוותר על שום דבר. כולם יוצאים נשכרים. "האידאולוגיה של ווין־ווין, של Doing Well by Doing Good, מגדירה את האישים והחברות שאני עוסק בהם. אתה יכול לאכול את העוגה שלך וגם לתת אותה, לעשות את המכה וגם לעשות שינוי. לאנוס ולבזוז את הכלכלה באופן חסר בושה ואז להקים קרן פילנתרופית. ואתה יכול להתעלם מהסתירה. אחד המרואיינים בספר שלי מדבר על השקעה שלו בחברת נפט שגורמת לאי־שקט באזור דלתת ניז'ר בניגריה — וגם על מימון של סיוע לאנשים שנאלצו לעזוב את מקום מגוריהם בגלל הכאוס באותו אזור ממש. אלה אנשים שנלחמים משני הצדדים של אותה מלחמה".
דוגמה טרייה שגירידהרדס מביא בשיחה איתו היא זו של לארי פינק, מנכ"ל בלקרוק, חברת ההשקעות הגדולה בעולם, שסכומי העתק שהיא מנהלת (כ־6.3 טריליון דולר), הופכים אותה לבעלת מניות דומיננטית באינספור חברות. בתחילת השנה שלח פינק למנכ"לים של חברות ציבוריות מכתב שעורר הדים, שבו קבע כי "כדי לשגשג למשך זמן כל חברה חייבת לא רק לספק ביצועים פיננסיים אלא גם להראות תרומה חיובית לקהילה".
"במכתב הזה פינק התנסח כמעט כמו מאפיונר נאור", צוחק גירידהרדס. "הוא רמז שבעתיד בלקרוק אולי לא תשקיע בחברות שאין להן מטרה חברתית. זה זעזע את השווקים. מדובר באדם שמנהל טריליוני דולרים, שהצהרה אחת שלו יכולה לגרום לאנשים להתרוצץ כדי לוודא שיש להם מטרה חברתית. התפרסמו מאמרים בעיתונות, מלווים בתצלומים זוהרים: 'האם פינק הוא המצפון החדש של וול סטריט?', 'האם פינק לוחם צדק?'. ואז, בספטמבר, הזמינו את פינק להרצות בפורום בכירים באו"ם: להטיף לנוכחים על פיתוח כלכלי בר־קיימא. זו תת־קטגוריה של הסגברה — פיננסייר שמסביר לאו"ם על שינוי אקלים. הסתקרנתי לראות אילו מניות הוא קונה לאחרונה: אם הוא המצפון של וול סטריט, אם הוא כל כך 'ער', ומרצה לאו"ם על שינוי אקלים, אז וואוו, הוא בטח מחזיק במניות מדהימות. מתברר שהשנה, ממש בתקופה שבה הוא התכונן להרצאה באו"ם, הוא קנה 4 מיליון מניות של אקסון מוביל", ענקית הנפט והגז, אחת התעשיות המזיקות ביותר לסביבה. "מה שיש לי להגיד על כל הלולאה שתיארתי עכשיו", מסכם גירידהרדס את הדוגמה האחרונה, "זה שהיא מתאפשרת רק משום שאנחנו מאפשרים אותה".
למה הכוונה?
"פינק הוא איש עסקים שמנסה להרוויח כסף. זה בסדר, זה מה שהוא. אבל דרושים הרבה אחרים כדי להפוך אותו לדמות משנת עולם. האנשים האלה לא נהפכים לכאלה בתוך ואקום; הם העלו את הרעיון שהם צריכים להיות האחראים ולהוביל את הדיון בשינוי העולם, אבל אחרים אפשרו את זה. כי הדיבור על לעשות טוב, פילנתרופיה, עסקים חברתיים, מעוור אנשים, שלא רואים את המציאות בפועל. למשל, עיתונאים שבוחרים לכתוב עליו ועל המצפון שלו בלי לבדוק אם הוא באמת משנה משהו מהותית. אף אחד לא הקדיש כתבה לשאלה למה פינק מרצה באו"ם בשעה שהוא קונה מניות באקסון מוביל. זו הבעיה".
טראמפ במטוסו הפרטי. "'משני העולם' הם שהכינו את הקרקע לבחירתו" צילום: אי פי איי
אלה לא רק עיתונאים, זו התפיסה הציבורית כולה. גירידהרדס מתאר בספר את הלך הרוח בארצות הברית, שלפיו עבודה בחברת ייעוץ כגון מקינזי או בבנק ההשקעות גולדמן זאקס מקנה לאדם הילה של יעילות ויכולת לפתור בעיות, והמחשבה היא שאפשר לייצא את הכישורים שנרכשו במגזר הפרטי גם למרחב הציבורי. כאילו למי ששולט באקסלים ובפתרון בעיות תפעול עסקיות יש יתרון מכריע על כל השאר (גירידהרדס עצמו, אגב, עבד במקינזי בתחילת הקריירה שלו).
"העצה שלי היא לעולם לא להיכנס למכונית עם פילנתרו־קפיטליסט: הם לא יודעים להישאר בנתיב שלהם. הם סוטים שישה נתיבים בכביש המהיר כשהם מנסים לשנות את העולם", הוא מסביר כעת. "חשוב על זה: כל תחום — עיתונות, עסקים, אמנות, חינוך — הוא מסובך, ויש לו היגיון, היסטוריה, תרבות, כללי מותר ואסור משלו. אנחנו לא רואים אנשים שהצליחו כסוציולוגים באקדמיה באים ואומרים 'אתם יודעים, כל כך הצלחתי בסוציולוגיה שאני צריך לנהל את רשת המסעדות הזאת'. אתה לא רואה מנהלים של בתי ספר שאומרים 'ניהלתי בית ספר עם אלף תלמידים וכל מיני בעיות, אני חושב שאני צריך לנהל את וולט דיסני'. אבל כשאנשים עושים כסף באמריקה הם מיד חושבים שהם מבינים בכל דבר: הם יודעים איך מערכת החינוך צריכה להתנהל, איך מערכת הבריאות צריכה לעבוד, איך להעצים נשים. והרעיון שצריך לתת לאנשים עשירים לסטות לכל נתיב שהם רוצים ולהיות מנהיגים קיים רק משום שאנחנו נותנים לזה לקרות. לעתים קרובות, אפילו בלי לשים לב, אנחנו מנופפים להם שייכנסו לנתיב שלנו".
שריל סנדברג צילום: בלומברג
גירידהרדס לא חושד בהכרח בכוונות של מתקני העולם. "אחד הדברים שהבנתי בעת הכתיבה הוא שהעשירים בעלי העוצמה שאני כותב עליהם נוטים להיות אנשים הגונים", הוא אומר. "אנשים מדמיינים לעתים קרובות קונספירציה של מיליארדרים שמנסים לדפוק את העולם; זה לא נכון. הרבה מהם מתכוונים לטוב ורוצים לעשות את הדבר הנכון. השאלה היא איך אנשים הגונים תומכים בשיטה שהיא לא ראויה, וזו שאלה עתיקה. התשובה היא תמיד רעיונות גרועים. אנשים הגונים צריכים להאמין בדברים לא נכונים, באופן גורף, כדי שהשיטה תמשיך להתקיים; לפעמים הם הוגים את הרעיונות הגרועים בעצמם, אבל יש להם חיזוק מקבוצה של הגיגני חצר שמספקים להם את הרציונליזציה שהם זקוקים לה כדי להאמין שהם עושים את הדבר הנכון".
למשל, מקרה שריל סנדברג. סמנכ"לית התפעול של פייסבוק הצליחה לעורר דיון ציבורי נרחב ונלהב עם ספרה "Lean In", שבו היא ממליצה לנשים "לפרוץ קדימה" — "שזה בעצם להגיד לנשים להפוך את הסקסיזם לבעיה שלהן ולתקן אותה בזמנן הפנוי במקום לצפות לשינוי מבני. והרי יש כאן בעיה מבנית", מסביר גירידהרדס. במילים אחרות, הגישה של סנדברג, ולא רק שלה כמובן, הופכת בעיה מערכתית לבעיה אינדיבידואלית, כזאת שצריך לפתור ברמת הפרט. זו הגישה ששולטת בעולמם של המנצחים שוחרי הטוב של תקופתנו, ובהרצאות ובספרים של "מובילי הדעה" שמזינים את האליטה הזאת.
"ניסיתי להבין מה הוגים צריכים לעשות אם הם רוצים להפוך מהוגים אמיתיים למובילי דעה כאלה — קצת פחות יוקרתיים אבל חשובים לא פחות ומתוגמלים הרבה יותר טוב בידי המנצחים. ומה שהם צריכים לעשות הוא להציג מחדש בעיות חברתיות באופן שיקסום למנצחים. למשל, להתמקד בקורבן ולא בפושע. אל תדבר על כמה טריליוני דולרים מוחבאים במקלטי מס, שזו הסיבה שאין לנו כסף לעזור לעניים, אל תדבר על האנשים בחדר שהחביאו את הכסף הזה; דבר בהרצאת הטד שלך על אשה ענייה בבנגלדש, זה ייתן השראה להרבה אנשים. וכאמור דבר על הבעיה האינדיבידואלית, לא המערכתית. דבר על איך לעזור לילד ספציפי ללכת לבית ספר בזיכיון בשכונה שלו, אבל לא על מערכת החינוך הציבורי בארצות הברית, שבה ילדים עניים הולכים לבתי ספר גרועים בגלל האופן שבו מחולקות ההכנסות מארנונה".
כלומר אסור להאשים אף אחד במצב?
"הרבה מהמנצחים של תקופתנו אוהבים להיות מעורבים, להפוך את העולם לטוב יותר, להרגיש ששאלו בעצתם, אבל לא שהפכו אותם למטרה. להרגיש שהם חלק מהפתרון, לא מהבעיה. וזו נקודה חשובה: יש דרכים לפתרון שגורמות להם להרגיש כאילו התייעצו איתם, למשל פילנתרופיה, ויש דרכים שגורמות להם להרגיש מטרה, למשל מיסוי. כשאומרים להם שהם משמרים שיטה גרועה זה גורם להם להרגיש מטרה, אבל כשאומרים שהם יכולים לנצח כשגם אחרים מנצחים במקביל, הם מרגישים מעורבים. השאלה שצריך לשאול היא למה הרגשות של אנשים עשירים מקבלים עדיפות כשאנחנו מנסים לחשוב איך להפוך את העולם לטוב יותר עבור כולם".
ג'ף בזוס צילום: amazon
גירידהרדס מדגיש שאין לו שום דבר נגד עשירים ועסקים כשלעצמם, הוא רק מדגיש שהם, באופן טבעי, לא מעוניינים לשלם את המחיר שכרוך בשינוי אמיתי. "הרבה מהשינויים החשובים בהיסטוריה היו כרוכים בקורבנות, ואלה באו מהצד שהרוויח מהסטטוס קוו הקודם", אומר גירידהרדס, לכן "אני לא חושב שאנחנו צריכים להעביר את ההחלטה לידיהם. אני חושב שזה דבר נהדר לנהל עסק מצליח שלא פוגע באף אחד ומספק משהו בעל ערך לעולם, הבעיה היא עם שתדלנות שמנסה למנוע מנבחרי העם להעביר מדיניות שטובה לבוחרים; עם חברות שמעסיקות בתנאים גרועים ומגלגלות את העלויות החברתיות על כולנו". מה שמחזיר אותנו לתפקיד הממשלה. אם מקבלים את הטיעון שקברניטי המגזר הפרטי זוכים למשקל גדול מדי בעיצוב האג'נדה הציבורית, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהמטוטלת צריכה לנוע בחזרה בכיוון ההפוך, והמגזר הציבורי, כלומר הממשלה, צריך לקבל תפקיד גדול יותר. המשמעות היא מעורבות גדולה יותר של הגופים הממשלתיים בחיי האזרחים, ומסים גבוהים יותר. וזה כבר מעורר התנגדויות מוכרות.
מה לגבי הטיעון שהממשלה לא יעילה, שהסיבה לכך שמלכתחילה הפילנתרופיה צמחה בהיקף כה נרחב היא משום שהמגזר הציבורי כושל?
"אנשי עסקים פשוט מתים על לדבר על חוסר היכולת של הממשלה. קודם כל, בארצות הברית אנשי עסקים נושאים באחריות רבה לחוסר היכולת של הממשלה: הם הרי נלחמו בה במשך 40 שנה. הם הובילו התקוממות מסים, הורידו את שיעור המס השולי של העשירים מ־90% (בתחילת שנות השישים) ו־70% (בסוף שנות השבעים) ל־37% כיום ונאבקו כדי לאפשר לעשירים לשמור הרבה יותר מהכסף שלהם, מה שאומר שלממשלה נשאר פחות כסף, לפעמים הרבה פחות כסף. אם אני לוקח שליש עד חצי מהמשאבים מהחברה שלך, אתה תוכל לספק שירותים באותה איכות? אני לא חושב כך. אתה לא יכול להרעיב מישהו ואז להתפלא שהוא רעב. הם גם דחפו דה־רגולציה, שהממשלה תעשה פחות ותתערב בפחות תחומים. ואז הם אומרים: 'וואוו, הממשלה לא פתרה את הבעיה הזאת'. ברור, אתם גרמתם לה להפסיק להתמודד עם הבעיה הזאת. כלומר אנשי עסקים לחמו בשן ועין כדי להגיע לתוצאה שעכשיו הם מתעבים.
"שנית – זה פשוט לא נכון. הממשלה במדינה הזאת עובדת נהדר. יש לנו פייסבוק, גולדמן זאקס וגוגל, את האוניברסיטאות המובילות בעולם, כי הממשלה שלנו כל כך טובה. אני מדבר על דברים שלא תמיד חושבים עליהם: למשל, אתה לא מפחד לחלות כשאתה יוצא לאכול בחוץ. ברחבי העולם זה לא דבר מובן מאליו; העובדה שאפשר לאכול בחוץ בלי חשש היא הישג אדיר. או דברים אחרים שעסקים לוקחים כמובנים מאליהם: בתי המשפט, דיני חוזים, העובדה שאוכפים את החוזים האלה. יש פה מערכת משפטית יוצאת מהכלל, וכל מה שקרה אי פעם בעסק כלשהו בנוי על העובדה הזאת. ותסביר בבקשה איך אתה מביא דברים למפעל שלך, או מהמפעל שלך, בלי כבישים. ומי עובד במפעל שלך? חינכת אותם בעצמך, או שהם הלכו לבתי ספר ציבוריים?
"כך שהרבה אנשים מעמידים פנים שהממשלה היא מכשול, אבל יש מדינות בעולם שאין בהן ממשלה, ואף תאגיד אמריקאי לא העביר את הפעילות שלו לסומליה. אם הרצון שלהם בממשלה מינימלית וחופש לפעול כרצונם, עם אבטחה פרטית ומה שלא תרצה, הוא רצון כן, אם הם משוכנעים בזה — סומליה פתוחה לעסקים, והיא גן עדן ליברטריאני. כל תאגיד שממשיך לקטר על הממשלה מוזמן לעבור לשם".
לארי פייג' צילום: בלומברג
הספר של גירידהרדס הוא חלק ממגמה רחבה יותר. "האופן שבו אנשים חושבים על איך לנצל את החיים שלהם כדי להפוך את העולם לטוב יותר משתנה במהירות", הוא אומר, ומזכיר לדוגמה את העיסוק הנרחב בנושא בעמק הסיליקון. "יש שם התעוררות: לפני חמש שנים כולם קנו את הסיפור של החברות האלה כאילו הן הופכות את העולם לטוב יותר, ועכשיו מבינים שמה שקיבלנו בעצם הוא הרבה מונופולים, ניצול לרעה של כוח, יחס בעייתי לנשים ומיעוטים ונרקיסיזם דיגיטלי".
איך הנשיא דונלד טראמפ משתלב בנרטיב שאתה משרטט?
"במובנים רבים הסיפור שאני מספר הוא על התנאים והאנשים שהצמיחו את טראמפ. טראמפ הוא חצ'קון על גבי מורסה שעל גבי גוף פוליטי חולה. הוא לא המחלה, הוא סימפטום, המחלה היתה פה הרבה קודם, וחשוב להבין אותה.
"אני חושב שמשני העולם מהאליטה הכינו את הקרקע לטראמפ בשני אופנים. קודם כל, בשנים האחרונות הצטברו בארצות הברית בעיות חברתיות כבדות: הגלובליזציה לא הועילה להרבה אנשים, הניידות החברתית, שעליה נשען הדימוי העצמי של אמריקה, קרסה, ועוד. ובשעה שאנשים צעקו ומחו על כך שהחלום האמריקאי חומק מהם, שהמשחק מכור — החבר'ה האלה קידמו שינוי מזויף. הם קידמו השקעות עם 'אימפקט חברתי' שהותירו את ניהול העניינים באמריקה בידי בעלי ההון. הם קידמו פילנתרופיה תאגידית ששימרה מציאות שבה התאגידים שולטים בפוליטיקה. הם תמכו ביוזמות 'להרוויח ולעשות טוב', שבהן אנשים שעשו טוב לא התבקשו להפסיק לפשוט את העור של המדינה שלנו, הם רק התבקשו לתת קצת בחזרה. התוצאה היא 30 שנה של היעדר פתרון מתמשך לבעיות חמורות, וזה יצר מרחב שדמגוג וולגרי כמו טראמפ היה יכול להיכנס אליו. טראמפ הוא החושף, המנצל והמגלם של השינוי המזויף הזה. הוא חשף אותו: הוא הכריז שהאנשים האלה מעמידי פנים; ואז הוא ניצל את זה, כי הוא הסיט את הזעם המוצדק כלפי האליטות לעבר מוסלמים, אנשים שחורים, נשים, מהגרים ואחרים שלא היה להם קשר לבעיה. והוא התגלמות הבעיה, כי הוא למעשה השתמש בנשיאות כדי להעשיר את עצמו.
"הדרך הנוספת שבה האנשים האלה הכינו את הקרקע לטראמפ היא שהם נתנו לו את השפה של המושיע המיליארדר. הרבה מהמהלכים שאנשים נוטים לחשוב עליהם כצעדים של טראמפ בעצם בנויים על היסודות שהם הניחו: למשל הרעיון שהעובדה שיש לך כסף הופכת אותך לממש חכם לגבי כל דבר; הרעיון שהאנשים שגורמים לבעיות חברתיות הם אלה שהכי מוכשרים לפתור אותן; הרעיון שמי שמייצר בעצמו בסין ומקסיקו הוא איכשהו בעל כישורים טובים יותר להשיג עסקאות טובות יותר מול סין ומקסיקו; הרעיון שאתה יכול להילחם עבור החלשים ביותר בעודך מעשיר את עצמך — כל הרעיונות האלה מגיעים לשיא אצל טראמפ, אבל המקור הוא באותם אנשי עסקים. טראמפ הוא ה'רדוקטיו אד אבסורדום' של תרבות שמבקשת מאנשים עשירים להציל אותנו, ומבקשת מאנשים שגורמים לבעיות שלנו להיות פותרי הבעיות".
טראמפ מייצג לדעתך את המציאות החדשה שצריך להתרגל אליה או אולי נקודת מפנה?
"מעולם לא הייתי פסימי כל כך לגבי העתיד המיידי של המדינה שלי. נשיא ארצות הברית מדבר על שינויים חד־צדדיים ולא חוקתיים שימנעו מאנשים אזרחות, על שימוש לא חוקי בצבא לאכיפת חוקים בתוך המדינה, ועל השעיית עקרון הביאס קורפוס כדי להתמודד עם סיפור מזויף על פלישה מתקרבת. הוא משחק לפי ספר הכללים הפשיסטי מאמצע המאה שעברה, בשלביו המוקדמים, באופן מבעית.
"מצד אחר אני מלא אופטימיות לגבי העתיד ארוך הטווח, אם נצליח להיחלץ מהרגע הנוכחי. כי המורשת האמיתית של טראמפ, שעליה אני אסיר תודה, היא שהוא פגע קשות באמינות הרעיון של המיליארדר המושיע, שגורם הבעיות שלנו צריך להיות מי שפותר אותן, והוא הביא להתעוררות אזרחית שמעולם לא ראיתי. אנשים מפנים עורף לדרכים המזויפות לשינוי העולם שקודמו בידי האליטות בדור האחרון, לרעיון שאם אתה מזהה בעיה תקים חברת קאפקייקים שנותנת בחזרה. הרעיון הזה גוסס, והוא צריך למות. איזה אדם חושב יכול להסתכל על הרגע שאנחנו נמצאים בו ולהגיד לעצמו — אני צריך להקים חברת קאפקייקים שנותנת בחזרה? אנשים מבינים שאתה מקבל את המדינה שעליה אתה נלחם. וכמו נישואים, או ילדים, אי אפשר לזרום ולקוות לטוב: צריך לטפח את גן הדמוקרטיה. ואני חושב שטראמפ, הנשיא הגרוע בהיסטוריה האמריקאית, אולי האדם הריק והאכזר ביותר שאי פעם הגיע לתפקיד כה בכיר במדינה הזאת, הולך לעשות לנו שירות גדול: להזכיר לנו לקחת את השינוי בחזרה לידיים שלנו".
