11.5 מיליון שקל, רק לא ליפול עם ענבל אור

כמו שמאיר אריאל כתב שבסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה, ניתן לומר שבסוף כל קריסה מפוארת יושב רואה חשבון עם מאזן. בבסיס נפילת יזמי הנדל”ן ענבל אור, אורבנקורפ אורי דורי ואחרים, מצויים כשלונות חשבונאיים. ובכל זאת, נדיר למצוא רואי חשבון שמשלמים את החשבון. השבוע חזינו במקרה נדיר כזה: משרד רו"ח שטיינמץ־עמינח, שהיה המשרד המבקר של חברות בקבוצת ענבל אור, ישלם 11.5 מיליון שקל לנושי קבוצת ענבל אור. הרוב יבוא כמובן מחברת הביטוח, אבל תהיה גם השתתפות עצמית של המשרד.

סוגי האחריות החלים על רואי חשבון הם אחריות פלילית, בגין פעולה בניגוד לחוק כמו סיוע ברישום כוזב במסמכי תאגיד וסילוף חוות דעת על דוחות כספיים; כן קיימת אחריות אזרחית בגלל נזקים שנגרמו ללקוח ולצדדי ג’ עקב רשלנות; ואחריות משמעתית בגין עבירות על כללי ההתנהגות המקצועית.

אבל הפתעה: אילו המקרה היה מגיע למשפט, לא בטוח שרואי החשבון קובי שטיינמץ וראם עמינח היו מפסידים. כדי להיתפס ברשלנות על התובעים הפוטנציאליים - הנושים באמצעות המפרק עו"ד איתן ארז - היה להוכיח קשר סיבתי בין המחדל החשבונאי לבין הנזק שנגרם לנושים.

ניהול סיכונים מושכל

האפשרות להוכיח קשר כזה קלושה בגלל שהרוב המכריע של רוכשי הדירות לא ממש עיינו בקפידה במאזנים של שטיינמץ־עמינח. הם נכנסו להרפתקת הרכישה לאחר שהתרשמו מהמצגות של ענבל אור ומהכריזמה שלה. אי אפשר לומר עליהם שהוטעו מהמספרים המנופחים שהציגו רואי החשבון. נושה אחד, בנק המזרחי, אכן עיין גם במספרים, אבל נזקו לא גבוה כיוון ששיעבד לעצמו כמה נכסים שהקטינו את הפסדיו.

קובי שטיינמץ, ענבל אור וראם עמינח צילום: אוראל כהן, עמית שעל

עם זאת, נהגו רואי החשבון בתבונה שלא הלכו למשפט למרות הסיכוי לניצחון. בעיקר בגלל שהמחדל שלהם לא שנוי במחלוקת. די אם נצטט את אחד מפרקליטיה של אור, יעקב וינרוט שהציג לבית המשפט דוחות שהעידו לכאורה כי מצב החברה טוב. "ההון העצמי של החברה הוא בסך כולל של 57 מיליון שקל, ויש לחברה יתרות זכות של יותר מ־719 מיליון שקל", אמר אז וינרוט. האמת התבררה כרחוקה ממצג זה של רואי החשבון. לא פלוס היה בחשבון אלא מינוס ענק.

אילו היה מתנהל משפט, המספרים האמיתיים היו מתגלים ושיטות העבודה של רואי החשבון היו נחשפות. זהו שיקול נוסף לרואי החשבון שלא להיכנס לעימות עם עו”ד ארז. בסיום המשפט שהיה נערך שנים, היה משרד רואי החשבון יוצא עם תדמית מרוסקת שקשה לשקם.

לכן הפשרה והתשלום, שלא נכרכו בהם הודאה באחריות כלשהי, הם בהחלט ניהול סיכונים מושכל. רואי החשבון חילצו בעור שיניהם את שמם הטוב, ארז מצדו העשיר את קופת הפירוק ללא מאמץ רב. די בנפנוף במחדלים, בהרתעה ובסיכון התדמיתי כדי להביא עוד 11.5 מיליון שקל.

הכישלון החשבונאי המפואר הזה מחייב בירור, איך ולמה מגיעים למצב הזה? רואי החשבון נחלצים ברוב המקרים מאימת הדין. הדוגמה הבולטת היא סיפור בנק לאומי והסיוע להעלמות המס בארצות הברית. ב"משפט הבנקאים" נתבעו גם רואי החשבון של הבנקים, אך הם זוכו מהאישומים נגדם. החקיקה, ובעיקר הפסיקה, טרם הגדירו במדויק את היקף החובות והאחריות של רואי החשבון. איפה נגמרת אחריות ההנהלה ומתחילה אחריות רואי החשבון. הטענה המרכזית של רואי החשבון היא שהם מקבלים את הנתונים מההנהלה ולא מתפקידם לאמת את המספרים. ובגלל התחרות הגדולה בענף, מוטב להם שלא להתעמת עם הלקוח, מחשש שיאבדו אותו. רואי החשבון יעדיפו לשמור על ראש קטן. הם מגדירים עצמם אל מול הלקוח כשומרי סף ולא ככלבי ציד, אבל גם כשומרים הם מנומנמים למדי.

לוודא שאין מעשי כזב

רואה חשבון יצחק סלובודיאנסקי הסביר בזמנו ל”כלכליסט” את הכישלון החשבונאי בקריסת ענבל אור: "תפקידו של רואה החשבון הוא לבדוק שכסף יוצא על בסיס התקדמות הבנייה. במקרה של אור בוודאות יצא כסף למטרות אחרות. היא פתחה פרויקט חדש שמימן את הקודם. זו תרמית פונזי. פתאום עצרו לה פרויקטים חדשים וסגרו את ברז החמצן שמימן את הקודמים. בנק המזרחי עצר את האשראי ועצר את הפונזי”.

עסקי נדל"ן פרוצים במיוחד לקומבינות חשבונאיות: בקבוצות רכישה לא היתה חובה לצבוע את הכסף, כלומר לייעד ולהצמיד אותו להתקדמות הפרויקט, וזה מה שאיפשר את הדינמיקה התרמיתית בחברות ענבל אור. תפיסת הראש הקטן מנוגדת לסטנדרט שהחיל העליון על רואי החשבון: "אין לצמצם את תפקיד רואה החשבון למי שבודק מכנית אסמכתאות ועושה חשבונות אריתמטיים. אין להתייחס אליו כאל מחבר ומחסר פרופסיונלי. תפקידו לוודא שאין נעשות טעויות אם אלה נובעות מחשבון, או ממעשים או מחדלים כלשהם, או גם ממעשי כזב (...) אם ייתקל בשאלה משפטית תוך ביצוע הביקורת, אזי חייב הוא לחקור אותה ולהיכנס לנבכיה ואם יש צורך, אף לפסול את הפעולה".

כדי ליישב את הפער הזה הציע סלובודיאנסקי שלוש דרכים: "קביעת נורמות עונשין נגד רואי חשבון שביקורתם רשלנית, העלאת שכר הטרחה הנמוך שמעודד ביקורת שטחית וחפוזה ופיקוח רגולטורי הדוק יותר. רק צבר של תביעות יגרום לרואי החשבון להפנים את אחריותם, ולהתייחס לעבודתם במלוא הרצינות והאחריות".