אחר צהריים של פורענות

השארתי את הילדים באחריות סבא וסבתא (אחד מיתרונות המושב) ונסעתי. איך שהגעתי לנתיבות התחיל הבלגן. אחרי שלושה "סבבים" בעוטף ויותר מ-50 יום מילואים ב'צוק איתן', אני חייב להגיד שבחיים לא הרגשתי כל כך בשדה קרב כמו אחר הצהריים הזה. לדעתי ראיתי מעל 30 יירוטים של כיפת ברזל מעל הראש שלי (האמת שזה מחזה מרשים איך שהטיל משנה כיוון תוך כדי המעוף ופוגע ברקטה). ברקע אזעקות עולות ויורדות - שזה יותר מפחיד מ"צבע אדום" שיש לנו בעוטף. אבל הייתי חדור משימה - ואמרתי שאני לא חוזר בלי הרישיון משולם ביד. לדעתי הרבה זמן לא הייתי להוט כל כך להיפרד מ-1,600 שקל כמו שהייתי היום.

יובל (מימין) ומשפחתו: מיקה, מרווה, מעיין ושחר רויטמן

נסעתי לסניף סופר פארם. אזעקות ברקע כל הזמן. בלי הפסקה. בכל פעם אני עוצר את האוטו בצד הדרך, שם אורות מהבהבים, וכורע ברך לידו (אמורים לשכב על הארץ ולשים ידיים על הראש, זייפתי). אנשים מסביבי בהיסטריה. אימהות עם ילדים קטנים צורחות ורצות לתוך חנויות, מוכרים ומוכרות בתוך ממ"דים (איפה שיש, לפעמים זה רק "הכי מוגן שיש" - כלומר מסדרון). בזמן שאני מוציא את התדפיס במכונה (חילקתי את ה-1,599 ש"ח לארבעה תשלומים) - אזעקה. אני מציץ מחוץ לממ"ד לראות שאף אחד לא נוגע לי בתדפיס… המוכרת בסופר פארם נוזפת בי שאני לא נכנס לתוך הממ"ד.

ירי הרקטות בנתיבות צילום: איי אף פי

בסוף הצלחתי להימלט מנתיבות ולעלות לכביש הראשי. כל הזמן הזה - משנכנסתי לנתיבות ועד שיצאתי - האפליקציה של 'צבע אדום' בטלפון מצפצפת כשיש אזעקה אצלי בבית ואני קולט שגם אצלנו במושב יבול (5.5 ק"מ מרפיח, 2.5 ק"מ ממצרים, אחלה מקום!) בלגן. טלפונים לאשתי שנמצאת בעבודה מחוץ לאזור, מרגיע אותה שהכול בסדר (ממש). טלפונים לאבא שלי שמספר שהם עם שתי הבנות בממ"ד ושהגדול במגרש כדורגל, במיגונית, ושהוא אמור להגיע תכף (השכנה ממול והילדים שלה היו איתו).

כשאני מגיע אני לוקח את הילדים, ששיחקו בממ"ד בבית של ההורים שלי, הביתה, סה"כ שתי דקות הליכה בהמשך הרחוב. ארוחת ערב (פסטה בולונז שנשארה מהצהריים) ומקלחות. בניגוד לערבים הרגילים שהם אוהבים לעשות אמבטיה שלושתם ביחד - הפעם אנחנו עוברים לנוהל חירום: כל פעם ילד אחד, בדוש, זריז 2 דקות ואז הבא אחריו, כדי שאם תתפוס אותנו אזעקה יהיה רק ילד אחד להעביר מהמקלחת לממ"ד. יתרון אחד ברור היה לזה - ב-19:00 בערב הם כבר היו מקולחים ואכולים. כל הורה כאן יסכים איתי שזה שיא עולם בענף ההשכבות (עכשיו ברגע זה הייתה עוד אזעקה! - הקטנה עברה לממ"ד. עכשיו שלושתם שם...). בד"כ אצלנו הולכים למיטות ב-20:00, אבל הפעם אני יודע שאין מחר בית ספר אז זורם איתם. רואים ביחד את "קפטן תחתונים" (האמת מומלץ, אחלה סרט). ואחרי זה ב-20:30 צחצוח שיניים ולמיטות.

האוטובוס שנפגע מירי הרקטות צילום: איי אף פי

מושב יבול זה הבית שלי. נולדתי פה, בעוטף עזה, עוד לפני שקראו לנו "עוטף עזה" או בקיצור "העוטף". בתור ילד אני זוכר שהיינו נוסעים לרפיח לסידורים - לבנק, לקניות, לחוף הים. אפילו ניצחנו את אליצור גוש קטיף על המגרש בלטות בנווה דקלים. זה היה מזמן…זה מוזר שאני כותב את זה עכשיו, כי זו לא ההסלמה הראשונה - וכנראה שגם לא האחרונה. המטוטלת הזו של חירום-שגרה או שגרת-חירום ממשיכה לנוע מצד לצד. זה שיגורים, זה שריפות (היו לי לא מעט נסיעות בחזרה מראשון לציון לבית, שבהן אני נוסע בכביש ושדות בצדי הדרך בוערים, כשהכבישים חסומים וצריך לעשות עיקופים).  

מעיין ומרווה רויטמן ביום הראשון ללימודים

זה פסקול של פיצוצים שהוא הפסקול ילדות של הילדים שלי. המחשבה שהכי מטרידה אותי - מעבר למחשבה הראשונית של לשמור על החיים של הילדים שלי ולרוץ איתם מהר לממ"ד בכל פעם שיש אזעקה - זה שלא נגרם להם נזק נפשי שנגלה מתישהו. אבל אני לא יכול לעזוב - וגם לא רוצה האמת. זה הבית שלנו. מושב יבול זה המקום הכי טוב לחיות בו שאני מכיר. יש פה קהילה מדהימה, חזקה, איכותית, תומכת, יש חיי חברה, יש חגים משותפים, יש ערבות הדדית. יש משפחה, יש לנו חברים טובים מסביב, יש לי גינה שאני אוהב ועצי קלמנטינות שקורסים מפירות. יש את סבא שלי, מריו, בן 92 אוטוטו, שעלה מארגנטינה בשנת 1949 והקים פה קיבוץ (עין השלושה) וגר 20 דקות נסיעה ממני. נראה לכם שאני אעזוב?!