כץ מציג: הרחבת כביש 90 בלי כסף ולוח זמנים
בעקבות מותם של 17 בני אדם בכביש הדמים, שר התחבורה שלף תוכנית גרנדיוזית לשדרוגו. הבעיה: משרדי הממשלה לא שמעו עליה
שאר משרדי הממשלה הופתעו מההודעה של כץ. הם אינם מכירים את התוכנית כלל, לא ידוע מה עלותה, אין לה לא מקור תקציבי ולא לו"ז.
כביש 90 הוא הכביש הארוך במדינה, כ־500 ק"מ. תדירות התאונות בו, וכך גם תנועת כלי הרכב, נמוכה בדרך כלל מאשר בשאר חלקי הארץ. הכביש מתחיל בגליל העליון, עובר לאורך בקעת הירדן ומסתיים בקרבת אילת. "כלכליסט" בדק במשרדי הממשלה, והתברר שלרוב הכביש, כלומר לאזור שאינו כביש הערבה (שאורכו 200 ק"מ), בכלל אין תכנון (סטטוטוריקה), וכי השלמת המהלך תלויה יותר בגורמי התכנון. "גם בלי לריב בין המשרדים זה יימשך לפחות שנתיים", אומר בכיר בענף. עלות התוכנית הקיימת למקטע של כביש הערבה מגיעה לכ־3 מיליארד שקל.
עשרות מיליארדי שקלים, 10 שנים
כשמגיעים לסוגיית המימון אנחנו נתקלים במוקש גדול יותר. כץ רוצה שדרוג ש"יהפוך את הדרך לכביש דו־מסלולי בעל שני נתיבים לכל כיוון", וכך גם בכבישי הגישה אליו. בסביבת משרד האוצר ובקרב גופי התכנון טוענים כי מדובר במגה פרויקט של עשרות מיליארדי שקלים, כאשר הבנייה וההשלמה שלו יימשכו כעשור, אם לא יותר מזה. מנין הביטחון הזה בלוחות הזמנים? מאף מקום, אבל התוכנית הזאת נשענת על הידוע והמוכר מהפרויקטים הגדולים בתחום התשתיות בארץ. כי כאשר נדרשות 48 שנה בשביל לפתוח קו רכבת עירוני בתל־אביב, או 17 שנה בשביל לחבר מסילה מירושלים לנמל התעופה בן גוריון, כמה זמן יידרש בשביל לתכנן, למכרז ולבצע שדרוג של כביש בקצוות של הפריפריה ולאורך מאות ק"מ?
מטריד שרק עכשיו נזכר כץ שהוא גם השר הממונה על הבטיחות בדרכים. בשבוע שעבר, כשהמדינה ציינה את שבוע הבטיחות בדרכים, השר לא היה בארץ צילום: אוראל כהן
אבל לכץ זה לא מפריע. גם למוקש המימון יש לו פתרונות, והנה הוא מציע לחשב הכללי באוצר רוני חזקיהו לממן את הסלילה ואת התחזוקה באמצעות המגזר הפרטי. מדובר במודל ידוע (PPP) שבו היזם נותן את הכסף ומקבל מהמדינה אגרת צל (המדינה משלמת לו על כל מכונית שעוברת בנתיב, בדיוק כמו שנעשה בכביש 431). ומה קורה אם "לא עובר שם כלב", ומופע הקילומטראז' יהיה נמוך כל כך, שהוא לא יכסה את עלות הבנייה או את ההלוואות? לזה כבר אין פתרון, ובסביבת האוצר העדיפו שלא לענות על כך אתמול, אולי כדי לשמור על כבוד השר.
יש במה לנפנף
עיון בהודעת משרד התחבורה רק מחדד את שיטת העבודה הזאת, שכולה שליפות מהמותן. יש בעיה עם האופניים החשמליים? כץ יסביר ארוכות במוצאי שמחת תורה שזה רק עניין של אכיפה ואין בעיות כלל, ו־48 שעות לאחר מכן יביא לממשלה תוכנית חירום. גם בכביש 90 תבנית העבודה דומה: יש מספר חריג של הרוגים? הבה נציע תוכנית גרנדיוזית שלא ברור מתי תושלם או כמה תעלה. העיקר שיש במה לנפנף בשביל לגזור קופון ציבורי.
אבל כץ מבין פוליטיקה, ולכן הוא מנסה לרמוז שהכישלון אינו יתום. וכל זה מוביל לרמז הכפול, ש"שהתוכנית תובא לאישור ראש הממשלה בנימין נתניהו והממשלה" (כלומר לא רק אני אחראי). אלא שגם פקידי האוצר ידעו שאם הם יפילו את התוכנית, האחריות תיפול גם עליהם.
ואם לא די בזה, בסייפא של הודעת המשרד מצהיר כץ שמשרדו "יפנה למשטרה בבקשה לתגבר את האכיפה לאורך כל כביש 90 ולגבש תוכנית של כל האמצעים הנדרשים לתגבור קבוע לאורך כל מוקדי הסיכון בכביש", פעולה שהיה יכול לעשות בעבר, ובעלות הרבה יותר נמוכה.
אבל עזבו הכל. עזבו את ההנחיה לשדרג את הכביש הארוך במדינה אחרי שנים רבות של הזנחה. עזבו אפילו את בעיית המימון. מה שמטריד יותר מכל הוא, שרק עכשיו נזכר כץ שהוא גם השר הממונה על הבטיחות בדרכים. בשבוע שעבר, כשהמדינה ציינה את שבוע הבטיחות בדרכים, השר לא היה בארץ. הוא היה בעומן והציג תוכנית גרנדיוזית לחיבור רכבת לערב הסעודית, עוד פרויקט שיידרש עשור להשלימו, כאשר לא ברור מאין יבוא הכסף. בדיוק כמו ההצעה שלו לכביש 90.
